בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

2 תערוכות חדשות בוחנות דרכי התבוננות באמנות

"עבודת הכנה" מתיימרת להציג אמת אותנטית, בעוד "נמסימס" מציעה משל ביקורתי-משועשע על תנאי תצוגה, צפייה וצריכה של אמנות

10תגובות

כל האמנים (הטובים) שקרנים, תודה לאל. שקריהם המפוארים, המשוכללים, המופלאים ועזי המצח הם משחק הכרחי, שבלעדיו נידונה התרבות לשיעמום הנצח המפחיד של מיניסטריון האמת, לחשיבותה של רצינות. הזיופים המכוונים שלהם, כשהם מוצלחים וממולחים במיוחד, עשויים לגרום לצופה להזדעזע באמת, לפרוץ בצחוק, להתמלא ביראת כבוד משתאה הכרוכה במפגש ביריב ראוי. לעומת גישה זו של "מיטב השיר כזבו", כמה מייגעת היא הנאמנות למקור, כמה משעממת התשוקה המציצנית ל"בלתי אמצעיות" ולתקשורת מלאה, רוויה, חסרת מסתורין בין יוצר לצופה.

"יש משהו מוזר בנטייה החולנית שלנו לרוות נחת מן העובדה (שכמעט-תמיד איננה נכונה ותמיד-תמיד איננה רלוונטית) שניתן להתחקות אחר יצירת אמנות ולמצוא מאחוריה ‘סיפור אמיתי'", כתב ולדימיר נבוקוב. "האם מיתוסף משהו לכוח דמיוננו הדל כשאנו יודעים שבבסיסה של ‘הבדיה', אותה אנחנו מתעבים בסתר לבנו, קיימת עובדה מוצקה? או האם, בחשבון אחרון, יש לנו פה עסק עם אותה הערצה לאמת שגורמת לילדים קטנים לשאול את מספר-הסיפורים ‘זה קרה באמת?'"

בתערוכת "עבודת הכנה" בגלריה זומר בתל אביב, שאצר אבי לובין, אפשר למצוא בדיוק את סוג ההבלים המיתולוגיים האלה, על תובענותם הבולמית לאמת של המחבר - "הצצה לתהליך העבודה", "הסטודיו הוא מעין חלל לימינאלי", "פותחת צוהר לתהליך היצירתי", "התת-מודע של העבודה", כדבריו של לובין.

ז'אנר תערוכות הסקיצה ועבודות המתווה כרוך באופן בלתי נעים בעמדת זיוף התחלתית, וזאת דווקא מפני יומרתו השמרנית לאמת האותנטית. זה אינו הליהטוט האמנותי באמון הצופה לצורך שיבוש הדעת הגרוטסקי, החתרני, מלהיב הדמיון, המגלה בהנאה זדונית כי הכל ממילא משחק לשוני. זה אינו המתח מלא החשד בין שתי אשליות, כי אם האידיאולוגיה החינוכית המבכרת את הכנות של היוצר, שמוגשת לצופה, כן גם הוא.

סכמת הכנות הזאת אינה מבצע היכרות תמים. זהו מבצע חישוף, חיסול המרחק הנחוץ ופרטיות העשייה, המבסס היקסמות צהבהבה-מתקתקה, סימולציית אינטימיות גועלית וחלולה. מיתוספים לכך התענוג המאשרר של עיקרון הרצף (ליצירה יש פסיכולוגיה התפתחותית), נחמת הוודאות שלא מתחו אותנו, שלקחו אותנו ברצינות, והדיכוטומיה בין הדרך לתוצאה. מספיק להיזכר במהלך המרשים של יצחק גולומבק בתערוכתו האחרונה במוזיאון הרצליה ביחס להחצנת הסקיצה, או במיצג הווידיאו של מרים כבסה מ-2004 ביחס להחצנת תהליך העבודה, שתי דוגמאות מני רבות, כדי להיווכח עד כמה הדיכוטומיה אינה תקפה.

ערכה המחקרי של הצגת עבודת הכנה, שברור שנבחרה על ידי האמן בקפידה מחושבת, ואף ברגישותו של יוצר המאמין שצופיו רוצים לדעת עליו פשוט הכל ומוכן להעניק להם קצת מהדייסה הזאת - דל עד לא קיים. הרי אף אחד אינו נאיבי מספיק לחשוב שאמן יסכים להציג חומרים מביכים באמת, טעויות טקטיות קריטיות, בוסר גולמי מוחלט, קלקולים ועניינים שנזנחו בהמשך.

יש טעם להציג סקיצות רק אם יש בהן ממד כלשהו השופך אור על היצירה המוגמרת, על הפיגומים והמרכיבים של השפה שלה; רק אם תהליך בנייתה כולל גם את התנאים העקרוניים להיווצרותה; רק אם יש בה איכות המאפשרת קריאה מחדש של העבודה המוגמרת. אלא שברוב המקרים אין זה כך, לפחות לא במימושי המשנה הזמניים, הוויזואליים והחומריים, הלוא הם עבודות הסקיצה. ברוב המקרים אלה שרטוטים ורישומים טכניים הכוללים הערות עצמיות וחושפים התלבטות בין כמה אופציות. הם אינם מסגירים את קפיצת הדרך שבוצעה בינם ובין העבודה המוגמרת ואינם משנים את הדגשים ואת מרכז הכובד שלה. לכן הם אינם מעניינים, אפילו אצל אמנים מרכזיים.

במקום זה, עבודות המתווה הן הסייעניות המתישות ביותר לצרכנות "האמת" בגרסתה הנבוקובית, לביסוס חשיבותו האיקונית של אמן. הן מקדמות יעילות של אשליית אינטימיות ושל ריגושים זולים. ברובן, הסקיצות המוצגות בפומבי הן נפיחות אמנותיות מלאות חשיבות, מין "גרסת הבמאי" נאפדת אגו, המחניפה לצופה במוסרה עולם פנימי מורכב, המוגש כמודל עומק, שממנו יתמוגג הצופה-הפסיכואנליטיקאי הנותן באמן סימנים. כמה נדיב הוא האמן. כמה רגיש הצופה. פריצת דרך קרתה להם. תענוג ההתחקות אחר מוטיבים משותף להם. פלצנות כמו-מעניקה והתרפסות כמו-מתעניינת לוחצות ידיים. אין שום מפסידים בעסקה הזאת.

בצד הרבה שרטוטי הכנה, מוצגות בתערוכה עבודות באדיבות אספנים, כלומר כאלה שזכו למעמד של עבודה בפני עצמה. רישום "יד ענוגה" של משה גרשוני, למשל, זכה לא מכבר להכרה כעבודה עצמאית, במנותק מהצבת הסאונד. עוד מוצגים מיני מיצבים (למשל, של שחר פרדי כסלו ושחר יהלום) שהם גרסאות משנה או עבודות לוויין לעבודות קיימות. הזיקה בין אלה לאלה אינה שונה מהזיקה והקשרים הפנימיים הקיימים ממילא בין עבודותיו השונות של אמן.

ויש גם, איך לא, נזקים. מודל "הנער מדרום תל אביב" של אוהד מרומי לא רק שאינו מסגיר את התוצאה הסופית, אלא אף מדרדר את העבודה הנפלאה שלו לכלל אובייקט מנותק, שמשמעותו אינה נצברת מהמיקום, מהגודל ומהאפקט הספציפי המאיים בחלל.

קומתו הטוטמית בלב ביתן הלנה רובינשטיין ב-2001 - פגאני במופגן כמממש את חזונו הכנעני של דנציגר, כנמרוד של המילניום, כסיוט, כוויברטור שחור ענק בעיבורם של עיר ושדה אמנות לבנים - גומדה בחזרה לפסלון האתני-תיירותי שעליו הלעיג מרומי. ה"פסלון למזכרת" שהתגדל והתקדש ככתב אשמה שחור על לובן הקולוניאליזם הוא חסר ערך בגודלו המקורי.

משחק החיים

לעומת התערוכה הזאת, בחלל המרכזי של גלריה זומר מוצגת "נמסימס", תערוכה המיוסדת על תפישה מעודכנת הרבה יותר. גם היא דנה באופני הצפייה באמנות, אבל לא מעמדה מעריצה, אלא להפך.

מונטאן/רוזנבלום בנו מיצב ענק ומרשים הממלא את החלל, חיקוי תלת-ממדי מדויק של בית ממשחק הסימס, המשחק הנמכר ביותר בתולדות משחקי המחשב. הפיכת חלל הגלריה לבית בובות, הלוא הוא הגילום החומרי, הפיסולי, של הסביבה הווירטואלית, מאפשרת להם את המשל הביקורתי-לייט המשעשע על תנאי תצוגה, צפייה וצריכת אמנות.

ה"בית" האפור נטול מאפיינים לכאורה ומתפקד כמצע נייטרלי ל"חיים" שיתחוללו בו, ממש כמו חלל הגלריה. "ה'סימס' מהווים מעין הדמיית אימון לתרבות הצריכה העכשווית, כאשר המטרה העיקרית של המשחק היא לדאוג לרווחתם ואושרם", נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה. "מטרה זו מושגת אך ורק באמצעות ארגון חייהם כך שמשכורתם עולה בהתמדה ומאפשרת להם להמשיך ולצרוך עוד ועוד מוצרים, החל ברהיטים, חפצי נוי, בגדים, מוצרי חשמל וכלה בספרים ואמנות. היחס ההדוק בין הצריכה הבלתי פוסקת של מוצרים חדשים, חפצים ושירותים למיניהם ובין מידת האושר של ה'סימס' חושף את עמוד השדרה של החברה הקפיטליסטית המודרנית".

הצופה, הנהפך בתוך החלל לגיבור המשחק התר אחר האושר הצרכני הזה, נתקל ברישומיהם של מונטאן/רוזנבלום ובאסופת עבודות אמנות ישראלית מגלריה זומר וגבעון (רפי לביא, גרשוני, מיכל הלפמן, דניאל סילבר, אביגדור סטמצקי, ארז ישראלי, מיכה אולמן ואחרים), המתקבלות בהקשר הנתון כחפצי עזר וקישוט בסביבה הביתית, כסימני התקדמות בחיים, אובייקטים המעלים את מפלס האושר ומייצרים תחושת סיפוק אוטומטית.

בדיוק את החוויה שניסה לובין להשיג ב"עבודת הכנה" הם מנסים להפריך ולבקר. במובן זה אלה תערוכות מנוגדות בהבנה האידיאולוגית שלהן: האחת מייצרת אוטומטיות של יחסים והשנייה מפרקת את האוטומטיות הזאת וחושפת את הרכיב הצרכני האלים שבבסיסה. אלא שה"סימס", כהרחבה פסיכוטית של הספר "הדברים" של ז'ורז' פרק, הוא משחק שעוצמתו החולשת מדבירה כל ניסיון לבקר אותו בכליו-שלו. הטוטליות שלו הרי כוללת כבר את אופציית "שעות הפנאי", "פיתוח האישיות", "השמחה", "יחסים", "ניצול התקציב", "שיפור תהליכי חשיבה" ו"יצירתיות". אפילו "אי השתתפות" היא אפשרית בו באופן יחסי.

כך שלמרות החוויה הכיפית של הסתובבות בחלל, על המוסיקה המונוטונית המהפנטת המושמעת בו, המעוררת אווירה משחקית של השעיית השיפוט ואיבוד תחושת הזמן, האפקט אוזל במהירות. הדיוק התפאורתי המוחלט, המרשים בפרטיו המוקפדים, גובר על חדות האמירה, שאינה מצליחה לחלחל ולהדהד משמעויות רגשיות מדכדכות כמצופה, בנוסח "המופע של טרומן", ולהוריד את "מדד המצברוח".

מונטאן/רוזנבלום, "נמסימס"; "עבודת הכנה". מציגים: גדעון גכטמן, משה גרשוני, מיכל הלפמן, שחר יהלום, שחר פרדי כסלו, אוהד מרומי ותומר ספיר. אוצר: אבי לובין. גלריה זומר לאמנות עכשווית בתל אביב (רוטשילד 13). שעות פתיחה: יום שני עד חמישי, 10:00-18:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 11:00-13:00. נעילה: פברואר 2012



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו