בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוריאוגרפיה של פיגוע: ראיון עם מייסדי "תנועה ציבורית"

פעולות האמנות החתרניות של דנה יהלומי ועומר קריגר כבר סחפו גופים כמו מד"א וזק"א. כי שינוי פוליטי אמיתי, הם טוענים, אפשר לעשות רק מבפנים

7תגובות

בדיוק לפני חמש שנים התפרצו חברי "תנועה ציבורית" לצומת דרכים במרכז תל אביב ודימו, בכוריאוגרפיה מתוזמנת היטב, תאונת דרכים. מאז פעילותם רק התפתחה והתרחבה, הם קיימו עשרות פעולות בארץ ובחו"ל ושיתפו פעולה עם גורמי ממסד רבים. הערב יחגוג הגוף הייחודי הזה את יום הולדתו בפעולה חגיגית ברחבת מוזיאון תל אביב, שתכלול גם פאנל מרובה משתתפים, שתי הרצאות ומסיבת ריקודים.

יש להם שפה אסתטית ברורה ומוקפדת - מדים לבנים בוהקים, שיער אסוף בקפידה לנשים ודגל רשמי. הם מבצעים אל מול הצופים טקסים שנעים בין תרגילי סדר ממסדיים לבין הפרעות סדר, מאורעות שמתחזים לצעדה, למסדר או לטקס רשמי ומתפרקים במפתיע באמצעות ריקוד נטול מעצורים. הם שואבים השראה ממקורות היסטוריים ותרבותיים וגם צבאיים מהארץ ומהעולם, ומאמצים פרקטיקות של הפעלת כוח ושררה לצד מפגני מאבק ומחאה.

בין הפעולות שקיימו עד כה אפשר למנות סגירת רחוב בתל אביב בשנת 2007 כדי לקיים בו "טקס רשמי" של התנועה; "פיגוע" בעכו שבו שילבו תרגיל היערכות לשעת חירום, אירוע רב נפגעים ותרחישי אסון שונים ב-2008; מהומות לרגל ה-1 במאי בברלין ב-2010; ריקודי עם וחסימת צמתים בימי המחאה החברתית ב-2011, וריקוד דבקה בזמן נאום של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס.

כפיר בולוטין

בפעולות אחרות, הניחו חברי התנועה זרי פרחים בכניסה לבית דיזנגוף, הבניין שבו נערכה הכרזת העצמאות, ו"כבשו" את מבנה הפיקוד העליון של ארגון "ההגנה" ברחוב לילנבלום, הכריזו עליו כמרכז התנועה, הניפו בו דגלים ותלו שלטים רשמיים.

שיא השיאים של פעילות התנועה התרחש בפולין לפני שנתיים, אז ערכו פעולה שזכתה לשם "אביב בוורשה": הליכה ב"דרך הזיכרון", המסלול שאותו עוברים בני נוער יהודים רבים שנוסעים לפולין, שאליו צורפו כמה תחנות שנראו לחברי הקבוצה לא פחות חשובות; לקינוח, סיימה התנועה את המסלול בריקוד פרוע ומסיבה אל תוך הלילה.

"היה חשוב לנו לא לפעול כסוליסטים", מתאר עומר קריגר - שהקים את התנועה יחד עם דנה יהלומי אך פרש מהנהגתה לפני כחצי שנה - את נסיבות הולדת הקבוצה. "יש לנו בוז מסוים לאמן הגאון הבודד החותם על העבודה שלו, שמקדש את האובייקט עם הזהות העצמית שלו, האינדיבידואלית".

קובי קלמנוביץ

יהלומי, בת 29, היא רקדנית וכוריאוגרפית. קריגר, בן 36, הוא שדרן לשעבר בגלי צה"ל וגלגלצ, וכיום אחראי התוכן של הפסטיבל הירושלמי "מתחת להר" לאמנות במרחב הציבורי, שיתקיים בקיץ בפעם השנייה. השניים ביקשו ליצור מסגרת שתהווה מעבדה מחקרית משותפת, במה לדיאלוג יצירתי בין חברים קבועים. תנועה, שלפי אתר האינטרנט שלה, "לומדת ומייצרת כוריאוגרפיות של ציבור, צורות של סדר חברתי, טקסים פומביים וסמויים במרחב הציבורי".

ותודה למשטרת היידלברג

בתנועה חברים יוצרים מתחומים שונים - הגר אופיר, כרמית בוריאן, מעין חורש, יוסי טל טייב, גלי ליבריידר, עדילי ליברמן, סער סקלי, לוסיאנה קפלון ומיכאל רוסמן - שבחרו לעבוד יחד מסיבות שונות; לדברי יהלומי וקריגר, חלק מהחברים עושים זאת מתוך רצון לשתף פעולה עם יוצרים נוספים, אחרים בעקבות חיפוש אחר תחושת סולידריות, ואחדים מתוך חסך בפעילות ספורטיבית.

במסגרת פעילות הקבוצה פנו השניים לגופים שונים והצליחו לרתום אותם לשיתופי פעולה מפתיעים: בין היתר ערכו פעולות בשיתוף מד"א, זק"א, פיקוד העורף ומכבי אש. למרבה הפלא, קריגר ויהלומי מתארים היענות גורפת מצד הגופים הללו, ששמחו לחלוק את הידע והכלים שברשותם. במהלך האירוע הערב במוזיאון, למשל, יוקרן סרט שבו ישוחח דובר משטרת היידלברג בגרמניה על שיתוף הפעולה בינו לבין התנועה.

קריגר מסביר כי היה להם חשוב לוותר על הסלידה הרווחת ממוסדות המדינה, דווקא מתוך הבנה שהמדינה היא כלי בידי האזרחים. עם זאת, מדי פעם נתקלו בבעיות מפתיעות, דווקא מכיוונים דוגמת אוניברסיטת תל אביב, או משטרת ישראל, שאמורה היתה לקחת חלק באחת העבודות, אישרה את השתתפותה אך חמקה ממנה ברגע האחרון בטענה שהמשטרה אינה עוסקת באמנות.

תנועה ציבורית

עבודותיה של "תנועה ציבורית" זכו להדים רבים בעולם, בזכות מספר אוצרים ומוסדות שעמם שיתפו פעולה. הם הוזמנו להשתתף בתערוכות ובאירועים שונים, בהם פסטיבל "פרפורמה" בניו יורק, המרכז לאמנות עכשווית בוורשה, מוזיאון ואן אבה באיינדהובן, הולנד, ועוד.

עם זאת, לא כל התגובות היו מפרגנות. "תנועה ציבורית מעמידה פנים שהיא קבוצת מיצג ‘בלתי מזיקה' במקום מה שהיא באמת - מכונת פרופגנדה ציונית ‘הארדקור' המגובה על ידי צבא הגנה לישראל", כתבה בלוגרית ומבקרת הולנדית באתר "Damoclash". יהלומי וקריגר נראים משועשעים כשהם נשאלים על תשומת הלב הנרחבת הזאת, ולנוכח מאמציה המיוזעים של הכתבה לחשוף את זהותם ה"אמיתית".

להיות חלק מהדבר

סימן היכר בולט של פעולות הקבוצה עד כה הוא במעבר החד, לרוב ברגע השיא של העבודה, מטקסיות מוקפדת לחגיגה של שחרור, שבאה לידי ביטוי בריקוד פרוע של חברי התנועה. כך היה בין היתר באנדרטת רפפורט בפולין, וגם ב"פיגוע" בעכו שנגמר במסיבת טכנו, או בריקוד ההורה שסיים פעולה בכיכר בחולון. כחלק מהמסורת האמנותית הרדיקלית שלהם, מנהיגי "תנועה ציבורית" מוצאים סיום כזה כטבעי.

"הטקס מאוד מסודר לכאורה, מדובר בסוג של שפה", אומרת יהלומי, "אבל גם ככזו היא מכילה את הפירוק, את הארוטיקה, האקסטזה המינית והפיסית, הבין-אישית. כך שהמעברים הם די טבעיים. זה נמצא בזעיר אנפין בעבודה הקבוצתית המשותפת, בקרבה בין חברי התנועה, וזה פורץ בריקוד. הרקדנים מעולים, יפים וסקסיים ויש ביניהם קרבה גופנית. כיף להסתכל עליהם, את רוצה להיות חלק מהם, את רוצה לרקוד אתם. כשמגיע הרגע של המסיבה את מוצאת עצמך בוהה בהם. אנשים רוצים להיות חלק מהדבר הזה, יש בזה משהו מאוד חזק".

קריגר: "זו הזדמנות לגעת, אנחנו מאוד רוצים ליצור מגע, תמיד. בפולין לדוגמה הובלנו את הדרך לעבר גדר, שם היתה לאנשים את האופציה לעשות את המאמץ ולעבור אותה או לבחור בדרך חלופית. כולם עברו, ילדים עד זקנים. זה היה רגע כזה, אנשים נעזרו אחד בשני. אחד הרגעים הכי מרגשים היה כשאשה בת 80 מתעקשת לעבור את הגדר, או כשפתאום מישהו נשען עליך ואתה מחזיק לו את היד. כמו במסיבה שרוקדים ומחזיקים ידיים. זה היה אחד מהרגעים האלה שנותנים תחושה שיש מאמץ משותף. זה לא שאנחנו מופיעים על במה ומייצרים איזשהו ספקטקל".

עוז מועלם

בקיץ האחרון לקחתם חלק במאבק האמנים מול מוזיאון תל אביב, כשיצרתם יחד עם האמנים המוחים שרשרת אנושית החוסמת את הכניסה לביתן הלנה רובינשטיין בערב הפתיחה. עכשיו אתם שוכרים את אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב. איך זה מתיישב?

קריגר: "זה רגע היסטורי, המוזיאון חייב להשתנות. כרגע המוזיאון הוא בית קברות לעבודות אמנות שבמשך שנים היה אטום וחסר ברק והקשר שלו עם הציבור לא רק בעייתי אלא חולה. עם זאת, הכניסה למוזיאון היא מהלך פרודוקטיבי שנועד לייצר שינוי מבפנים. אחת האסטרטגיות והנטיות הפוליטיות שהתעצבו ב'תנועה ציבורית' היא לפעול מבפנים ולא לשחזר עמדה אופוזיציונית טיפוסית של שמאלנים. לא להיות אמנים פוליטיים אלא אמנים פוליטיקאים. לייצר סוכנות בשדה הפוליטי, לקחת את המוזיאון כמקום שהוקם מתוקף ההסכמה החברתית והתרבותית ולברר בו מה זה בדיוק אומר".

במסגרת הגישה הזאת, הצליחה "תנועה ציבורית" למכור את אחת מפעולותיהם, "עמדות", שהוצגה לאחרונה באוניברסיטת תל אביב (ראו מסגרת), למוזיאון ואן אבה, בתנאי רכישה מרשימים המנסחים מחדש את הקשר שבין מוסד תרבותי לאמנים ולקהל. הפעולה מתקיימת באזור מוגדר ומסומן, שבשני צדיו ניצבים חברי התנועה וקוראים למשתתפים שבמרכז קריאות הופכיות ומורים להם לבחור צד: נשים או גברים, שמאל או ימין, מדינת כל אזרחיה מול מדינת העם היהודי וכו'.

עוז מועלם

במשך שנה וחצי עמלו מנהיגי התנועה ואוצרי המוזיאון על ניסוח להסכם הרכישה, שבמסגרתו תכשיר הקבוצה ותאמן את המוזיאון ועובדיו להפעיל את "עמדות". בשנים הקרובות ינוסחו הקריאות כך שיישארו רלוונטיות בכל זמן נתון, ורק עוד כמה שנים יזכה המוזיאון מ"תנועה ציבורית" ברשות להפעיל את העבודה בלעדיהם. "המוזיאון נהפך למעין סוכן של ‘תנועה ציבורית'", מסבירה יהלומי בהתרגשות, "שמוסמך לייצר את המוזיאון כמרחב פוליטי".

לא מי צודק

האירוע שיתקיים היום החל משעות אחרי הצהריים, בתמיכת המדור למחול, מנהל תרבות והמחלקה לאמנות של עיריית תל אביב, יכלול פאנל בהשתתפות יונתן אמיר, דוד טרטקובר, אבי פיטשון, ד"ר דרור אידר, אסף שגיב ואחרים. כמו באירועים אחרים של "תנועה ציבורית", גם כאן הוזמנו אנשים מהקצוות המנוגדים של הקשת הפוליטית. "חשוב לנו לייצר קונפליקט", אומר קריגר. "חלק מהמשתתפים הם אנשים שמגדירים את עצמם כניאו-שמרנים, לא יהיה מופרך לומר שהם דוברים של ההגמוניה הפוליטית העכשווית בישראל וגם להם עמדה על תרבות ואמנות ועל הקשר שלה למפעל הלאומי, על תפקיד האמן בחברה. העמדה שלהם היא לא העמדה הקלאסית או המהפכנית או האופוזיציונית.

"מצד שני הם מבינים את עצמם כמיעוט בשדה התרבות הישראלי, הקול שלהם לא מיוצג והעמדה שלהם לא נשמעת. השאיפה היא לא להוכיח מי צודק אלא אילו גופי ידע יש למשתתפים וכיצד הם יכולים להזין את הדיון".

יהלומי: "הרעיון הוא לייצר סיטואציה פוליטית ולעשות פעולה פוליטית. פעולה שמתרחשת בתוך חברה ובאמצעות סימנים לייצר שינוי. אנחנו יוצרים אופציה שהיא שונה מהקיים באופן שבו היא לא מבטלת את הקיים אבל היא חורגת ממנו. והיא בהכרח מבקרת אותו".

תומש פסטרנק

קריגר: "אם את לא מסתפקת בקיים את כבר מבקרת אותו. אם את מציעה אפשרויות חדשות ברפרטואר, את מאפשרת שינוי. אנחנו לא מציעים משהו בעולם האמנות אלא בעולם עצמו".

אחד משיאי פעילות הקבוצה היה כאמור המסע בפולין. "היתה שם תחושה חזקה שדבר גדול קורה", מספרת יהלומי, "שמשהו השתנה באופן שבו חושבים על מלחמת העולם השנייה, או באופן שחושבים על הקשר הפולני-ישראלי, או על מסעות הנוער היהודי לפולין. היה משהו חזק בנוכחות של 1,300 איש שפקדו את המקום, מפעוטות, בני נוער, קהל של אמנות שהכיר אותנו קודם, עד לזקנים בני 80. היו ארבעה ערוצי טלוויזיה ועיתונאים רבים. היתה תחושה שזה שינה משהו".

"התיישבנו על צומת רגיש, ופעלנו באתר שיש בו פוטנציאל גדול לשינוי", מוסיף קריגר. "נתנו איזו רשות דיבור או לקחנו אותה ופשוט באו המון אנשים. יצרנו סיטואציה שהתמלאה בממשות ציבורית".

לדברי יהלומי, "אחד האספקטים שמצביעים על הניסיון שלנו לשנות משהו מתקיים באפשרות שניתנה לציבור הפולני לקחת חלק בצעדה, ציבור שבדרך כלל מדיר רגליו מהאזור ומפנה אותו בעבור היהודים".

קריגר: "החוויה של השתייכות לאומית במקום הספציפי הזה היתה משהו שזר להם. זו תופעה יהודית או ישראלית שפשוט מתרחשת להם בעיר בתוך איזושהי בועה והם לא שותפים בה כלל. המשלחות מייצרות אותם כאחרים לתופעה הזו".

ירושלים באספרנטו

צעד נוסף בפעולה היה הוספת אתרים חדשים למסלול; לדבריהם, "חברי התנועה שרו את ‘ירושלים של זהב' באספרנטו מול ביתו של זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו, הציבו את דגלי התנועה על ביתו, נעצרו באנדרטה לכבוד כריעת הברך של קנצלר גרמניה וילי ברנדט, וכרעו על ברכיהם כמחווה שאליה הצטרפו המוני הצועדים".

בפעולת הפיגוע בעכו, שדימתה אירוע רב נפגעים - כולל הגופות, פעולות החילוץ והמיכשור הנלווה, אומרת יהלומי, "עניין אותנו להסתכל על הכוריאוגרפיות הידועות מראש של כל אחד מהגופים המעורבים - מד"א, זק"א, פיקוד העורף ומכבי אש - שבאים ומייצרים איזשהו סוג של ריקוד משותף שבו הם מצילים חיי אדם".

מרקוס קסלר

מה ההבדל מבחינתם בין פעולה כזאת לבין הפעולה בפולין? קריגר: "צעדה בגטו היא כרוניקה ידועה מראש. יש יום בשנה ומקום שבו היא מתקיימת. פיגוע הוא דבר ארעי, לא ידוע מראש. אך בשניהם יש סוג של קרנבל. רגע שחורג מהשגרה ובאיזשהו אופן מסמן את המרחב הציבורי. בשניהם יש משהו שיוצר תודעה קולקטיבית ורגשות קוקלטיביים. גם בפעולה של פיגוע, שבה אנחנו מתכנסים בשביל להרגיש שאנחנו מוכנים ובטוחים, שיש לנו את הכוח ואת האמצעים, שיש לנו מושג מהי סולידריות, אהבת אדם וסיוע לחלש. סוג של מקצועיות. קחי לדוגמה את האנשים של זק"א, הם תופשים את העבודה שלהם כחלק מהזהות היהודית שלהם".

לדבריו, "התגובות בעכו היו מאוד מגוונות. יש אנשים שרואים בזה מפגש של כל מה שיפה בישראל - פטריוטיות, הושטת היד וכו' - ויש אנשים שמסתכלים בעין ביקורתית על תשוקת המוות של החברה הישראלית. בכל מקרה זה סוג של חגיגה. כמו חגיגת כפר כזאת. כולם מתאספים ועושים יחד את הדבר שנותן להם משמעות כקבוצה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו