בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשמם של חסרי השם: ראיון עם ז'ורז' דידי-הוברמן

משפחתו ניצלה מהשואה, אבל הכי נוח לו בגרמניה. אחד מחוקרי האמנות החשובים בעולם, שהואשם באנטישמיות, מסביר למה האמנות היא שדה קרב

2תגובות

בצעדים קטנים וזהירים הסתובב ד"ר ז'ורז' דידי-הוברמן על הבמה החשוכה באודיטוריום החדש של מוזיאון תל אביב בשבוע שעבר. דימויים שחורים-לבנים חסרי כיתוב התחלפו על המסך הגדול שמאחוריו, ממושמעים על פי הסדר השקול-היטב שיצר בעבורם במצגת שהכין להרצאתו. "נשתה קפה?" שאל בקול שקט וביקש מהאחראי על הציוד הטכני לשמור על מחשבו האישי בזמן שייעדר לצורך הראיון. "אל תדאג, זה מוזיאון", אמר לו הטכנאי. "כן", ציחקק דידי-הוברמן, "יש כאן עבודות של אנסלם קיפר. הן שוות קצת יותר". ההתבדחות הזאת, מתברר עד מהרה, מנוגדת ניגוד חד לשיחה עמו, שאחד מנושאיה האופייניים הוא ייצוג השואה באמנות.

חלל האודיטוריום גדול, מה שמסמן אפשרות לאירוע רב משתתפים. אך מספרם של אלו, המגיעים אל המקום טיפין טיפין כעבור כשעתיים, מסתכם בכמה עשרות. אמנם לא מדובר באמן שכל אחד מכיר, אך דידי-הוברמן הוא אחד מחוקרי האמנות המרכזיים והמשפיעים בעולם בשני העשורים האחרונים. אמנים רבים, אם הם יודעים זאת ואם לא, מסתמכים בעבודתם על פריצת הדרך המחשבתית שעשה במחקריו. במשך השנים פירסם עשרות ספרים ומאות מאמרים, אצר תערוכות, לימד באוניברסיטאות החשובות ביותר ולא נמנע מלמתוח ביקורת על אמנים ויוצרים מרכזיים ולנתח מחדש את תולדות האמנות.

ביקורו בישראל, שאליה הוזמן יחד עם ידידו הבמאי והתיאורטיקאי אלן פליישר על ידי ד"ר רפאל זגורי אורלי, ראש תוכנית התואר השני באמנות של בצלאל, איננו הראשון. בעבר, הוא מספר, כבר הרצה כאן ואף בא לאירוע חתונה של משפחתו. הוא אינו מוצא טעם בחרם האקדמי על הארץ. "אני לא יכול להבין כיצד לוקחים את הביקורת הנחוצה על החלטותיה הפוליטיות של ישראל ומשתמשים בה בצורה של חרם", הוא מסביר.

ואמנם, הרצאתו, "כיצד לצלם את חסרי השם" - העוסקת במושא מחקרו הנוכחי, הניצבים באמנות ובקולנוע - מסתיימת בתחושת החמצה, שכן הוא נמנע מכל אזכור פוליטי עכשווי. דידי-הוברמן מסתפק בפרישת ההיסטוריה - מסרטם של האחים לומייר "היציאה מהמפעל" מ-1895, דרך רשימת שינדלר של סטיבן ספילברג ו"שואה" של קלוד לנצמן ועד לעבודותיו של האמן הגרמני העכשווי הארון פרוקי. הוא נמנע מלהגיב ישירות על שאלות המזכירות אקטואליה, תיעוד חדשותי או ריאליטי. "אני לא מרגיש בנוח להגיב בקצרה על דברים שלא חשבתי עליהם", הוא מסביר.

כוחו של דימוי

ז'ורז' דידי-הוברמן נולד בסן-אטיין שבצרפת ב-1953 למשפחה יהודית. אחד ממחקריו העיקריים נולד בעקבות דימויים שצולמו בידי יהודים מיחידת הזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו והוברחו כתשליל מגולגל בתוך משחת נעליים. דידי-הוברמן, הרואה בדימויים פיסת אינפורמציה רבת משמעות ממשית ועל-זמנית, לא היסס להתייחס לתצלומים אלה מנקודת מבט של חוקר אמנות ולנתחם כך.

התייחסותו זו לתצלומי ערימות של גופות נשים וילדים במחנה ההשמדה וסצינות זוועה אחרות הובילה אותו לוויכוח מתמשך עם קלוד לנצמן מזה ועם ז'אן-לוק גודאר מזה; ויכוח שנסוב על יכולתו של הדימוי הוויזואלי לייצג היסטוריה באמינות, כמו עדות. עמדתו בוויכוח הפילוסופי-חזותי, שאמנם החל כבר לפניו, הוציאה אותו מבין כותלי האקדמיה ועשתה לו שם. המוכר בספרים שכתב בעניין זה הוא "דימויים למרות הכל" שיצא לאור ב-2004.

כיום, הוא אומר, הבין שמכל המקומות בעולם, הוא מרגיש הכי נוח דווקא בגרמניה - שממנה ברחו חלק מבני משפחתו בשנות ה-30. שם הוא מוצא הכי הרבה אנשי שיחה ושותפים למחשבה. עם זאת, הוא מספר, "אמי אמרה לי פעם שלעולם לא אדע לדבר גרמנית, שלא אעז ללמוד את השפה. וכך היה".

במשך ביקורו בארץ הוא עבר במוזיאון יד ושם, שבו כבר היה בעבר לשם מחקר. "אין ספק שמהר מאוד אנחנו מבינים שמדובר ב'נושא', שאלה, שעדיין מעסיקה אותנו, את הרציונליות האירופית, המדיניות המערבית וכמובן שאותנו במדינת ישראל", מספר זגורי אורלי לאחר הביקור במקום עם דידי-הוברמן. "אתה מלווה אותו במקום כזה אתה מבין שהמקום הזה נמצא בפרדוקס בלתי נמנע, חייב להראות, אך בכדי לשמר אותו הוא צריך להראות אותו ללא תיעוד. כמה מוסדות כאלה מסתכנים בכישלון או בהרס עצמי, עד כמה זה דרמטי".

את השיחה עמו פותח דידי-הוברמן במלים "אני מגיע לכאן עם פיסה מתוך העבודה הנוכחית שלי, מגיש חתיכה מתוך עבודה-בתהליך. אין לי מושג אם מישהו מכיר אותי כאן או לא". ולא בכדי. זה שנים הוא מתעקש שמאמריו לא יתורגמו לאנגלית. האסכולה האמריקאית של תולדות האמנות אינה מעוררת את התפעלותו, בלשון המעטה. "העברתי קורס בהרווארד, ההרגשה היתה כמו להיות אבא לקבוצה של ילדים קטנים, שמבקשים ביבליוגרפיה מסודרת ומסתכלים עליך כמו עדר עגלים במשך השיעור", הוא מספר.

שיעור של דידי-הוברמן, שמתקיים היום רק ב-EHESS, בית הספר ללימודים מתקדמים של מדעי החברה בפאריס, הוא בעיניו המשך ישיר של מחקריו. לקורס אין סילבוס או כותרות, הוא יכול להתמקד בכל אחד מהנושאים בקשת הרחבה שבה הוא עוסק, מ"המצאת ההיסטריה: שארקו והאיקונוגרפיה הצילומית של סלפטייר", דרך פסיכיאטריה, אמנות, תיאולוגיה נוצרית, אנתרופולוגיה ועוד. הנושאים תובעניים והוא מודע לכך, אך כך למד אצל מוריו גם הוא.

"אחד המאמרים המוקדמים שלי, שנקרא ‘לפני התמונה' (פורסם בחלקו בעברית בכתב העת ‘סטודיו', בתרגומה של לאה דובב, ד"ר), עוסק בניתוח של תולדות האמנות ומתייחס למחקר השכיח שנעשה עליה, שהוא האמריקאי", אומר דידי-הוברמן. "הבעיה היא שאני רואה באסכולה הגרמנית של חוקרי האמנות, כמו אבי ורבורג או ארווין פנופסקי, או אפילו ולטר בנימין לפניהם, את התנועה המשמעותית ביותר שהיתה במערב בתחום זה. הסיבה העיקרית לכך היא שכל אלו קשרו את האמנות בקשר הדוק להגות ופילוסופיה. אלה יהודים מודרניים, דוברי גרמנית, שב-1933 היו צריכים להגר לאמריקה או לבריטניה, אם לא מתו כבר לפני. שם הם היו חייבים לוותר על שפתם, על השפה של הפילוסופים, וגם לפשט את התיאוריות שלהם. אלו היו מונחים גרמניים מאוד שאף אחד לא הבין חוץ מהם. קשה להבין את האבסורד של חוקרים כל כך משמעותיים שנאלצו להפסיק את המהלך המחקרי שבו החלו". לדבריו, אבסורד זה נותר בעינו עד היום.

באחד מספריו החשובים, שעסק בצייר הרנסנס האיטלקי המוקדם פרה אנג'ליקו, נטש דידי-הוברמן את המחקר ההיסטוריוני היבש וחיבר את היצירות לפילוסופיה ביקורתית ותיאולוגיה רחבה יותר. "דרך עבודה כזאת הביאה עלי את הוויכוחים הראשונים במקצוע", הוא מספר.

בסוף שנות ה-80, כאשר ראה מחדש את תצלומי הזונדרקומנדו - שהכיר גם כילד ממוזיאון ההיסטוריה העכשווית של היהדות בפאריס - התעורר בו הצורך להבין את התוקף החזותי של הדימוי עצמו וכיצד חשיבה עליו כעל אמנות יכולה להוביל לשינוי מחשבתי. שינוי זה הוא שהוביל אותו לפולמוס הנמשך עד היום, שבו אף הואשם באנטישמיות, הנובעת מניתוחו ה"אדיש", המלומד והמנותק; בין השאר האשימו בכך הפילוסוף הצרפתי היהודי אלן פינקלקראוט.

ובכל זאת, לעמדתו היתה השפעה מרחיקת לכת, המציבה סימן שאלה על מהותם של מוזיאוני זיכרון באשר הם. בעקבותיה, אמנים רבים יותר ויותר שבים לעסוק בתוקפו של הצילום, במסמכי ארכיון כחומר גלם, בהיסטוריה חלופית בכלל ובזו היהודית בפרט. דוגמה מובהקת לתפישה המחודשת של תולדות האמנות ברוחו של דידי-הוברמן היא סרטה של הבמאית הישראלית יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון", שנעשה בו שימוש בחומרי ארכיון נאציים גנוזים.

"יותר מאשר פילוסוף, דידי-הוברמן הוא היסטוריון של אידיאות", אומר האמן והתיאורטיקאי חיים דעואל לוסקי. "הוא מראה איך ניתן להסתכל על דימויים בצורה מעמיקה הנטועה בהקשר פילוסופי פנומנולוגי בעיקר. כשאני מבקש מסטודנטים להתייחס ברצינות לכל פרט ולכל היבט ישיר ועקיף בדימויים, בציור, בצילום או בקולנוע, מסתכלים עלי כמו על משוגע ולא מבינים למה צריך להקדיש זמן ומאמץ לדימוי".

מושא מחקרו העכשווי של דידי-הוברמן הוא כאמור הניצבים, "חסרי השם". הוא אינו מתיימר להציג עמדה בעבורם, אך מתעניין בכוחם בקולנוע ובאמנות כ"אנשים שהם תפאורה חיה". אף שהשתתפו בסרט, תצלום או ציור זה או אחר, לרוב אין להם חשיבות, והדיון בנושא מחזיר את דידי-הוברמן שוב לוויכוחיו עם לנצמן, הפוסל שימוש בניצבים, כמו במה שאינו מצולם כאן ועכשיו.

"במאי גדול, או אמן, אמור לחשוב איך לייצג ביצירתו אנשים שאינם הכוכבים", אומר דידי-הוברמן. "קל לעשות סרט עם שחקנים מפורסמים ויפים, פחות קל להסריט אנשים פשוטים בעלי כבוד ועומק. הדימוי, בבסיסו, קשור לכבוד שרוחשים לאדם". נושא זה עומד במרכז ספרו החדש, "עמים חשופים", העתיד לצאת לאור בשנה הקרובה.

"יש צורך במיון, אגירה, זיכרון של האירוע, הכלה שלו בתוך זיכרון היסטורי או ציבורי, אך מצד שני ישנה גם אי-אפשרות רדיקלית להציג ולהראות", מוסיף זגורי אורלי. "בתוך המתח אני מחפש מקום שלישי, קרוע ומתוח. התפקיד של הוברמן חשוב פה, לחשוב על גבול ההצגה מבלי לעשות רדוקציה לדימוי".

הקירבה בין הנושא שמתאר דידי-הוברמן לעניינים אקטואליים היא שעומדת בבסיס האכזבה המסוימת שעוררה הרצאתו. "אנחנו חיים במשטר שמייצר את מחצית האוכלוסיה שלו באופן קבוע כחסרי וחסרות שם", אומרת חוקרת האמנות ד"ר אריאלה אזולאי. "האם על דידי-הוברמן לדון בכך בבואו לביקור קצר בישראל? או האם על הקהל להבין שדידי-הוברמן מעלה שאלה שאין בוערת ממנה בהקשר שבו צלמים וצלמות ישראלים פועלים אל מול האוכלוסייה הפלסטינית חסרת האזרחות? אנחנו נשארים עם הקיום הפגום שלנו כמי שמנהלים את קיומם של חסרי השם, ודידי-הוברמן הוא רק אורח לרגע. הרצאתו הוסיפה עוד נדבך לדיון הזה, למען אלה שעסוקים בו ומבינים שזוהי שאלה דחופה אם הם חפצים בקיום אזרחי נסבל".

הצלם מיקי קרצמן, אמן שעבודתו מתרכזת זה שנים באותם "ניצבים" במציאות הישראלית, הופתע אף הוא מניתוק ההרצאה מפוליטיקה. לדבריו, "דרך דידי-הוברמן הצילום מקבל קריאה רחבה בתוך תרבות חזותית. לפני שמונה-תשע שנים לא היה לך עם מי לדבר על כך, והיום מנתחים את וורהול ואת בולטנסקי דרך הפריזמה שלו". קרצמן עצמו עמל עכשיו על פרויקט חדש, לקראת תערוכה במוזיאון פיבודי שבאוניברסיטת הרווארד, שבו ביקש בפייסבוק מאנשים אנונימיים שצילם בעבר להזדהות ולהעיד אם הם מכירים את המצולמים האחרים.

מיקי קרצמן

גם דידי-הוברמן עצמו שם לב להשתנותו של שדה האמנות: "אמנים עכשוויים עוזרים לי להמשיך, באופן ויזואלי, את התיאוריה, ואני מניח שזה הדדי", הוא אומר. "בכל מקרה, האמנות היא שדה קרב. אפשר להגיד שאמנות היום היא ג'ף קונס ודמיאן הירסט ומיליארדי דולרים וגולגלות עם יהלומים, אבל מבחינתי אמנים אחרים הם החשובים: אלו שיוצרים דימויים וחושבים מה המשמעות של יצירת הדימוי עצמה, אלו שעובדים באופן קצת יותר צנוע. לאלו, לרוב, אין שוק גדול ואספנים, וזה דבר לא חדש שמתקיים זה מאות שנים". המעניינים ביותר, בעיניו, הם אלו שעוסקים לא ב"אני" אלא ב"הם".

"בצרפת אני מרגיש מאוד בודד בתחום שלי", הוא ממשיך. "בפילוסופיה אולי לא, אך ברווח שבינה לבין תולדות האמנות בהחלט כן". אשר לעובדה שמאמריו ונושאיהם היו למרכזיים בעולם האמנות של השנים האחרונות הוא אומר, "אני מאוד מופתע מכך".

ברגע האחרון דידי-הוברמן נזכר כי הוא צריך עזרה בתרגום המלה "ניצבים" מצרפתית לעברית. המשמעות העברית, שמצביעה על תנוחת עמידה בניצב לקרקע, מפתיעה אותו. שלא במתכוון, הוא מנתח, המלה העברית יוצרת בסיס ויזואלי למונח הקולנועי-הפקתי. הוא רושם זאת לעצמו בעט נובע שמבצבץ מכיס מקטורנו הכחלחל. הקפה נגמר והוא קם ללכת, מהורהר, מרוכז ומפוזר בין היסטוריה, שפה ומקום. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו