בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו אצל ראידה אדון

האמנית והשחקנית ראידה אדון מתגוררת ביפו, אבל בוחנת את הגבולות האמנותיים, החברתיים והדתיים בכל מקום שהיא פועלת בו

5תגובות

את ההשראה סופגת האמנית ראידה אדון ברחובות ומהאנשים שהיא נתקלת בהם. את כל התקציבים שהיא מקוששת היא משקיעה בהפקות המורכבות שלה. כמו אמנים רבים וטובים אחרים, גם לה אין סטודיו אף שהיתה רוצה בכך.

המפגש עמה התקיים בדירת מגוריה ביפו, בקומה האחרונה של שיכון עובדים המורכב מחמישה מבנים מחוברים ולהם חמש כניסות שונות, כמו חלק ניכר מהמבנים בשכונה. אדון, בת 37, עברה לדירה לפני כשנה וחצי והיא חולקת אותה עם שותפה, אמריקאית צעירה ממוצא יהודי שעלתה לישראל. "חיפשתי מישהי שהיא לא יהודייה ולא ערבייה", מסבירה אדון. "מישהי שאינה מהתרבות שלי ושדוברת שפה אחרת. כך אוכל ללמוד ממנה".

היא גדלה בעכו ולאחר מכן עברה עם משפחתה לחיפה. בגיל 25 עברה לירושלים ללמוד אמנות בבצלאל. עד שעברה ליפו היא יצרה שם - ציור, פיסול ובעיקר וידיאו. "עברתי בירושלים המון דברים. התחלתי לגלות את הזהות שלי ואת המורכבות שלה בחברה הישראלית. בחיפה מעולם לא הסתובבתי עם תעודת זהות עלי והשוטרים נתפשו בעיני כאנשים שמגנים עלי. בירושלים הכל היה הפוך, המשטרה היתה איום".

בזמן האינתיפאדה השנייה היא חשה כי חל שינוי עמוק ביחס שבין היהודים לפלסטינים בישראל. "היו הפיגועים וראיתי את הפחד והשנאה בעיניים של אנשים ואת היחס למשמע השפה הערבית. ירושלים טילטלה אותי והייתי צריכה להיות חזקה. הרי כפלסטינית שחיה בישראל השנאה של היהודים היתה יכולה להוביל גם אותי למקום של שנאה ואני בחרתי להיאבק בזה ולחפש את האנושיות". היא בחרה להסתכל על הדברים מבחוץ "כי אם את נכנסת הם בולעים אותך פנימה".

משום שהיא גם שחקנית תיאטרון החליטה בסופו של דבר לעבור לתל אביב. הצעד הזה התבקש גם כי הגלריות המרכזיות הן בעיר. "יפו זה בטעות. אני לא מסתובבת הרבה בה". כאמנית וידיאו היא מסבירה שהסטודיו שלה ברחוב כי "אני אוהבת לראות אנשים, להסתכל בעיניים, לנשום וללכת ברחובות. גם כשאני נוסעת לחו"ל במסגרות שונות אני אומרת לאלה שמזמינים אותי להשאיר אותי לבד ליום שלם כדי שאוכל ללכת לאיבוד. זה חשוב ליצירה שלי. אני לא יכולה ליצור בין ארבע קירות".

הסלון בדירתה חושף את תשוקתה לציור אף שהיא מעידה כי אינה ציירת טובה דיו. הציורים מעט נאיביים, בגוני כחול שחור, מתארים מרחב שהוא ספק חלום, ספק סיוט, או סיפור אגדה. במרכזם, כמו בעבודותיה האחרות, דמות נשית, רומנטית וטרגית לרוב.

על הציורים היא עובדת בחדרה. "כשאני בתהליך אני חייבת לראות את העבודות לפני שאני הולכת לישון וכשאני קמה בבוקר". גם את הרעיונות לעבודות הווידיאו היא מעלה בספר סקיצות, בעודה שכובה במיטתה. גם בירושלים לא עבדה בסטודיו. היא נהגה להסתובב בירושלים ובכפרים הסמוכים לה ויצרה עבודות שהיו, לדבריה, פוליטיות מאוד.

אחת מהן למשל צולמה בכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא. "הגעתי לשם בטעות, בדרך לירושלים, והתחלתי להסתובב עד שבאופן אירוני איזה גבר יהודי גירש אותי משם. המשכתי להגיע המקום הדהים אותי - הבתים היפים והנטושים והשקט במקום. רק את הרוח שמעתי". לצורך העבודה היא תפרה שמונה שמלות שחורות והעמידה אותן על סטנדים ברחבי הכפר מתנופפות ברוח, חסרות איברים. עבודה אחרת שיצרה בתקופה הירושלמית שלה נבעה מהתחושה שהיא עוף זר, ללא בית.

בדירתה ביפו מונחים בסלון מעין מבנים עשויים חתיכות קטנות המזכירות פסיפס, בדמות בתים וארמונות ששאבה מזיכרונות ילדותה. היא נהגה להניח את הבתים על ראשה וכך הסתובבה ברחבי השכונות והשווקים.

אופי העבודות השתנה בהדרגה. עם הזמן היא החלה לעסוק גם בערבוב בין הדתות והתרבויות דרך נושאים שונים כמו מוות וטקסים. היא שאבה השראה מספרי אמנות קלאסיים ומציורי פייטה ויצרה להם פרשנות משלה. תכנים אלה מלווים אותה גם כיום.

העבודות אינן נוגעות רק בצורה אקספרסיבית בשאלות דתיות ותרבותיות. היא משלבת בהן עירום, את עירומה שלה כדמות שעומדת במרכזן. "אני צריכה להיות זהירה מאוד. מצד אחד אני מתקשה לחשוף את העבודה בקהילה הפלסטינית. מצד שני אני גם חוששת להציג בגלריה יהודית ישראלית כי זה יעורר תגובות על ‘הערבייה שמתפשטת'. אני לא רואה בזה התפשטות. יש בכך משהו רוחני מאוד. בעבודה האחרונה למשל אני נראית כמו פסל".

העבודה המדוברת, "זיכרון הגוף", שכאמור מעולם לא הוצגה, היא גם המורכבת ביותר שיצרה עד כה. משתתפים בה כ-40 נשים ו-40 גברים והיא צולמה בשלושה אתרים במקביל - בית אחותה בחיפה, עכו והכפר נבי מוסא הסמוך לירושלים. כל המצולמים פרט לאחד אינם שחקנים. "אני מחפשת אנשים, אני אוהבת את התמימות של הפנים והמבט של המצולמים".

בעבר סיפרה לא פעם על הקושי שלה כאמנית פלסטינית להשיג תמיכה - גורמים בישראל לא רצו לסייע לה, לדבריה, משום שהיא כערבייה. בקרב הפלסטינים סירבו לעשות זאת משום שהיא משתפת פעולה עם מוסדות ישראליים. עם זאת השבוע התבשרה כי זכתה בפרס שרת התרבות לשנה זו בסך 50 אלף שקל.

היא יוצרת בקצב אטי. "אני עובדת במשך שנה-שנתיים וחוסכת כל אגורה, ובסוף כל הפקה נותרת בלי שקל. אמא שלי תמיד אומרת שאני משוגעת, היא לא מבינה שזה הסיפוק שלי". היא מתרגזת כשאומרים לה "תעשי עבודות קטנות" בתגובה לקושי שהיא נתקלת בו. "מה זה עבודות קטנות? האנשים האלה מבקשים ממני לעשות משהו שהוא לא אני. הרי העבודות שלי ממילא לא מסחריות ואני לא רוצה להתפשר". *

אין רגעי התייבשות

* מקום: שדרות ירושלים ביפו

* זמן: שנה וחצי

* גודל: חדר שינה וסלון

אדון עובדת בימים אלה עם הכוריאוגרף ארקדי זיידס על מופע מחול. היא גם משתפת פעולה עם במאי יפאני כחלק מהפקה משותפת של הקאמרי ותיאטרון יפאני. היא שיחקה בהצגה "השיבה לחיפה" שתועלה שוב בקרוב ובסדרה "תמרות עשן". כיצד היא משלבת בין העולמות והאם אין לכך מחיר? "יש רגעים שאני מרגישה שהמשחק לוקח אותי מהאמנות שלי. אבל התיאטרון גם מספק לי אפשרות ליצור. אין לי רגעי התייבשות שבהם לא יודעים מה לעשות והמוזה והדמיון הולכים. אני תמיד עובדת על משהו, תמיד עם הגוף שלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו