בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2011

הפתעת השנה באמנות

הפרויקט של גיא בר אמוץ - רובוטים שמדברים על מצב האמנות - בלט בתעוזתו להציב שאלה פתוחה בעידן של תשובות, ולדבר באומץ על מחיר הקפיטליזם

11תגובות

האמן גיא בר אמוץ, שמתמחה במיצבים קיברנטיים מורכבים הכוללים סאונד, תאורה, ורכיבים פיסוליים ילדיים-פרימיטיביסטיים, אמר פעם שהוא רואה את עצמו כמי שמספק "שירותי הגברה". שירותי ההגברה הם התחליף לאמנות שנהפכה למוצר, גרסה עדכנית של האמן כמגאפון - זה שמשמיע את הקולות בווליום מועצם.

אם מבינים את האמירה הזאת באופן מאטפורי, הרי שבר אמוץ הוא האמן שמזהה את המטא-טקסט של הייצור התרבותי, את ה"לא-מודע הפוליטי", בלשונו של התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון, ומציף אותו. ההפנינג החצי-השתתפותי שיצר השנה אכן תיפקד כאלטרנטיבה לפטישיזם הסקסי של הסחורה. זה הצליח דווקא משום שבר אמוץ יצר רובוטים שהם בעצם אוריגינלים אנטי-המוניים, כאלה הבאים ממסורת העשה-זאת-בעצמך.

"בשיחות שערכתי עם גיא בר אמוץ לקראת הפרויקט", כתבה נעם סגל, אוצרת גלריית "רוטשילד 12" בתל אביב בקטלוג הנלווה לתערוכה, "תוך כדי דיון על עבודתו לאורך השנים, עלתה האפשרות שהוא בכלל מודרניסט רומנטיקן". האפשרות הזאת, שעלתה כבר בפרויקט הראשון של בר אמוץ ("גררר..." במוזיאון ישראל), התממשה והגיעה למלוא הפוטנציאל שלה במארס האחרון, עם פתיחת התערוכה המופתית "אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור". אף שהתערוכה היתה מרשימה מבחינת המראה והסאונד שלה, ערכה הייחודי נעוץ באופן שבו המשיכה להשפיע על סוגיות ושאלות הקשורות במצב האמנות העכשווית זמן רב לאחר שירדה.

בועז נובלמן

"מעייניו נתונים לפיתוחן של צורות הסתכלות ויצירת ‘מערכות' אמנותיות המבקשות לחולל שינוי תרבותי, המושתת על תנועה וקידמה", כתבה סגל, והוסיפה ש"קיימת אפשרות שגיא בר אמוץ הוא אוונגרדיסט, אולי פוטוריסט". בהחלט אפשר לומר שהוא פוטוריסט. הוא גם קולנוען, די-ג'יי, ברמן, מחזאי, חובב רובוטיקה, תפאורן, תאורן וניאו-מרקסיסט.

בפרויקט שאפתני אפילו בסטנדרט של בר אמוץ, שתמיד בונה סביבות טוטליות הפועלות כמו מכונות, הוא תזמר את כל הפרסונות הללו לכלל מחזה דיסטופי לארבעה גיבורים. הגיבורים - רובוטים פרימיטיביסטיים כדוגמת מסכות מוות שזזות ומדברות, מייצגים ארבע גישות פרשניות לתרבות ולהיסטוריה הביקורתית שלה: הפסיכואנליטיקן ("Dream Speculator"), האמן ("Future Planning"), ההוגה ("Forever Now") והדי-ג'יי.

הרובוטים ישבו ב"רוטשילד 12" על הבר האפלולי, מבנה דיקטים רעוע, וליהגו, כך שנוצרה הדמיה שאינם מוצרי-אמנות, אלא ישויות המייצרות דבר מה, ולו סביבת-שיחה. מי שישב מולן, התבונן בזרועותיהן המפרפרות והקשיב לדבריהן, עשוי היה להיזכר במשל המערה של אפלטון. כל שעה עגולה נדלקו הרובוטים מחדש, והמחזה, על תזוזותיו, הקרנותיו ודקלומיו, התחיל מחדש מול קהל אחר. כך נוצר המופע כתופעה ייחודית, חד פעמית, כהפנינג או כניסוי מעבדה שלא ניתן לשחזרו, דווקא מתוך הטמטום הרובוטי הנבוב. ברקע הוצבה גם הקרנה במעגל סגור שהוצגה לפני הצופה-מאזין כדימוי-מראה, מה שאיפשר לו לחפש, למצוא ולמקם את עצמו במערך-הכוחות.

דניאל צ'צ'יק

הסיטואציה (תפאורה) שיצר בר אמוץ, שיחת בר, היא גם משק אוטרקי, וגם משל מחוכם עליו, על עשרות הצורות שהוא עוטה על עצמו, כגון: קורסים, הרצאות, ימי עיון, מניפסטים, שיחות-סלון, פאנלים, ותרפיות-בדיבור שונות. זוהי הדגמה חומרית, בובתית, של "השיח". ספקטקל שהוא גם תסכית. ויש גם עלילה. כזו שמתחילה ב"קץ ההיסטוריה" ומתגוללת לאחור. הרובוטים דנים ומפרשים את משבר היצירה, כל אחד לשיטתו ולתורתו, משבר שקוויו מאופיינים במקצוענות וגריית-יתר, באי-האפשרות של האנושי בתוך קטגוריית-העל של "העכשווי".

מוזיאון אינסופי

ה"Dream Speculator" מספר על שני מטופלים שלו, אמן ואוצרת, שניהם במשבר. "האמן לא מצליח ליצור אמנות והאוצרת כבר לא מסוגלת להסתכל על אף תערוכה". האוצרת, ש"החליפה ילדים בעבודה ולכן "איבדה את פוריותה", סובלת מקונפליקט אישיותי כי "הילדה הפנימית שלה גדלה ודחתה את אמה", והאמן, חי"רניק שאינו מבין מה הקשר בין חלומותיו על דושאן לבין פעולותיו בעזה, משותק מבחינה יצירתית.

"Forever Now" מסנגר על בזבוז מכוון, כמה שמנוגד להגדרה העכשווית למקצוענות, משום שהשיתוק הוא "ביטוי נעלה של יצירה", וסבלם של האמן והאוצרת מנומק בניכור. בדיאלוג בין הרובוטים מוצע רעיון פרדוקסלי של הקמת "מוזיאון אינסופי" שבו יוצגו תערוכות חדשות מבלי לפנות את הקודמות, כך שהתרבות תדגים את עצמה כאתר ארכיאולוגי. "את אצירת הפרויקט כדאי להציע לאוצרת שלא מסוגלת להסתכל על אמנות", אומר "Forever Now", "בתנאי שהיא תאפשר לאמן שאינו יכול ליצור להיות הראשון להציג".

בועז נובלמן

כך, יוצר בר אמוץ עודפות מוחלטת שהיא בה בעת ריק, שדה מאבק חדש על טיבה של חרדה. הדי-ג'יי, מצדו, ממליץ להסתלק מן הזירה, "להפסיק עם האמנות אחת ולתמיד" ומקדיש את שיר הסיום "לכל האמנים שחדלו לעסוק באמנות".

הסיום הזה עשוי להזכיר לצופה את מכונת-האוננות הרווקית הדושאנית, או את מכונות הרעש הפוטוריסטית של רוסולו, ובייחוד את המחיר של הייצור הבלתי פוסק, שכולל את הפורשים, המפוטרים והנושרים, הזרוקים בתעלות והנידחים, הסרבנים והמסתלקים - את כל אלה שלא יכולים לשיטה ולא מעוניינים בה יותר. ממש כפי שעלילת המחזה שמציגים הרובוטים הוכיחה את השיטה באמצעות משבר היצירה שהם דנים בו, הסיום מבטא את הוכחת העבודה באמצעות אפשרות השביתה, הפסקת הייצור. כך תוכח האמנות באמצעות האנטי-אמנות.

בעונת אמנות שהיתה רוויה בעיסוק במכונה ובקדמוניות-עתידנות (למשל, תערוכותיהם הבולטות של אורי ניר בביתן הלנה רובינשטיין ושל עוז מלול ב"מרכז לאמנות עכשווית"), הצליח גיא בר אמוץ לפרוש את עומק הדיון הביקורתי על יחסי אדם-מכונה, עבודה-אמנות ולהוביל אותו למבוי סתום מרתק.

בועז נובלמן

מפתיע ומשמח לראות שבר אמוץ, שמאחוריו גוף עבודה רציני, מקורי, חידתי ופואטי, ושיש לו עמדה ברורה ביחס להיסטוריה של האמנות ולתרבות, יצר פרויקט שמוצב כשאלה. בעידן של מצליחנות ורצון להשתלב, מקצוענות, אובססיביות כלפי כסף, וניסיונות בלתי נלאים לתת מענה, אין זה עניין של מה בכך.

דווקא כעת הצליח בר אמוץ ליצור עבודה טוטלית שקצוותיה פרומים, שדנה בדיוק ב(-העדר ה-)אפשרויות הפילוסופיות והמטריאליות הניצבות לפתחו של אמן חושב, ובדילמות ביחס למקומו בעולם כמכונת-עבודה, כיצרן של מותגי-יוקרה.

הוא יצר בכך אמנות גדולה, המשתלבת בכבוד במסורת השלילה, שיומרתה ראויה. במובן זה, זאת היתה תערוכה יפהפייה, מורכבת וחשובה בגלל איכותה הנואשת. התקיים בה הפרדוקס של חרושת התרבות: דיבור על הייאוש, כדבר שאמור להפגין תקווה.

לא מפתיע: יחסה השערורייתי של המדינה ליצירה

כמה לא מפתיע פרס האמנות הציונית. אפילו העובדה שהוא מכיל סעיף תקנוני יוצא דופן, הקובע את האפשרות לחתור תחת הוועדה הבוחרת מטעמים שאינם אמנותיים, אינה מפתיעה ("החליט ועד הנאמנים, באישור היועץ המשפטי של המשרד, שלא לאשר החלטה של ועדת השיפוט מטעמים שאינם אמנותיים, יהא ועד הנאמנים רשאי להחזיר את הדיון לועדת השיפוט או להורות על מינוי ועדת שיפוט חדשה").

לא נופתע כשיימצאו אנשי מקצוע שיסכימו לשמש כוועדת שיפוט בפרס הזה, ואמנים שיגישו מועמדות (ואין הכוונה רק לאלה הביקורתיים, המדווחים כבר עתה על פרץ יצירה סרקסטית שלא חוו מאז הקמת חומת ההפרדה).

לא מפתיע גם פיזור מועצת המוזיאונים כולה, בבת אחת, רגע לפני העברת חוק המוזיאונים בכנסת, לכאורה מפני ש"לבנת הבינה שלא יסכימו לתת שירותי ניהול למוזיאוני השטחים", כפי שנמסר והוכחש ונמסר שנית, ובפועל - כדי להכשיר את הקרקע עבור החוק ולרפד אותו במועצה מאשררת חדשה, הראויה לקרקע הפעילות הבתולה שנמצאה ("החלת חוק זה גם באזורי יהודה והשומרון, תפסיק את האפליה הקיימת כיום בין אזרחי ישראל החיים ביהודה והשומרון לבין אלו החיים ב"ישראל הקטנה" בכל הנוגע למוזיאונים", כתב ח"כ אורי אריאל בנימוקים).

לא מפתיעה אי-הגעתה של לבנת לפתיחת תערוכתה של יעל ברתנא, נציגת הביתן הפולני בביאנלה בוונציה, כמו שלא הפתיעה עוד בקדנציה הקודמת כשרת החינוך, הידחפותה לפודיום באתונה ושלילת פרס ישראל ממשה גרשוני.

קשה ללימור לבנת. היא השרה היחידה בממשלה הממונה על תיק של שמאלנים. שאר השרים מקבלים את כל העם. רק היא מחויבת לנהל את העשייה התרבותית של האנשים שבזים למה שהיא מייצגת, שחלק נכבד וניכר ממשנתם הוא ביקורת. רק היא מחויבת בהגדרת תפקידה להאזין לצרכיהם ולאמירותיהם של יפי נפש. זאת בעיה, וכאשת ימין מעשית היא יודעת - בעיות לא נועדו כדי לחיות אתן, הן נועדו כדי לפתור אותן.

אחרי שתאותר, סוף-סוף, האמנות הציונית הראויה, אפשר יהיה להציג תערוכות ראווה. ניתן יהיה, באמצעות המיון-מחדש הזה, גם להציג תערוכות הוקעה, של האמנות המנוונת, הלא ציונית ואפילו, שומו שמיים, של האמנות האנטי והפוסט ציונית, זו שמתעקשת לכתוב על הנכבה בגלויות המפוזרות ברחבי העיר מפני שאין לה תקציב בכלל (שהרי לבנת רוצה גם להתנות תקציבים למוסדות תרבות נתמכים בהתחייבות להופיע בשטחים הכבושים). כל זה לא מפתיע מפני שכבר חזינו במופעים היסטוריים היסטריים כאלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו