בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחסום כיסופים: ראיון עם האמן הפלסטיני וליד אבו שקרה

מהתערוכה בכפר ועד לונדון: הרטרוספקטיבה של וליד אבו שקרה, שמוצגת במוזיאון ת"א ובאום אל פאחם, היא עדות על התפתחות האמנות הפלסטינית

5תגובות

תערוכתו הרטרוספקטיבית של האמן הפלסטיני וליד אבו שקרה, "מנטרת אלבאטן", היא אחד האירועים הפוליטיים המרתקים בתולדות האמנות הישראלית בכלל והפלסטינית בפרט. היא מוצגת בשני אתרים במקביל: בגלריה שהקים אחיו סעיד לפני 16 שנים בעיר הולדתם אום אל פאחם ובמוזיאון תל אביב.

החלק הראשון, שנפתח לפני שבועיים, הוא בעל חשיבות היסטורית מקומית ובגדר סגירת מעגל, אך הוא גם מעמיד על סדר היום את חשיבות המוזיאון לאמנות פלסטינית שעתיד לקום בעיר זו. התערוכה במוזיאון תל אביב, שנפתחה אמש, לעומת זאת, אינה רק תיקון של מה שהיה צריך להיעשות מזמן אלא גם הבטחה גדולה, שיש לקוות שתתקיים, להמשך חשיפתם וחקירתם של אמני מפתח אלה והמשך הצגת הדורות הבאים של האמנות הפלסטינית.

"פלסטיני מעצם הווייתו נבנה מתוך התרבות האבודה, מתוך יחסים דיאלקטיים עם הזיכרון והתרבות הזרה, שאף ממנה הוא שואב ובד בבד מבקר. הזמן האבוד והמופקע כמו התרבות וכחלק ממנה, ממשיך להתקיים בתודעה ובזיכרון של החיים פה ושם, כמו מסרב להכיר בעצם הפרידה", כתב חנא פרח-כפר בירעים בקטלוג התערוכה שאצר (עם טל בן צבי), "גברים בשמש", שהוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הרצליה והציגה 12 אמנים פלסטינים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

משה שי

אבו שקרה נולד באום אל פאחם ב-1946, ועזב לאנגליה שבה הוא מתגורר יותר משלושה עשורים. הוא אמנם ניזון מהאור האפור הבוהק ומהערפיליות הכבדה, אך מעולם לא הרפה מאום אל פאחם והיא עמדה בלב יצירתו כל אותן שנים.

כשהוא נשאל על אום אל פאחם ועל יחסיו עמה, אבו שקרא מתמלא עצב ורגשות מעורבים: תחושת כיסופים כשהוא רחוק באנגליה הקרה, ומצד שני בביקוריו הרבים מתגלה הרס מואץ של הנוף המוכר - החלום ושברו. התערוכה נושאת את הכותרת "מנטרת אלבאטן". אלבאטן היא אחת הגבעות המרכזיות באזור אום אל פאחם ובשל מיקומה האסטרטגי נהפכה לעמדת שמירה ("מנטרה") על האדמות, היבולים והמשק סביב. "בעבורנו, בני משפחת אבו שקרה, מנטרת אלבאטן נושאת משמעות סימבולית אישית עצומה", אומר סעיד, ואילו וליד מספר: "כילד ביליתי שם שעות, ימים ולילות. אפשר היה לראות שם את זריחתם ושקיעתם של השמש והירח".

בשונה מתערוכתו הראשונה והיחידה בעיר, באולם המועצה המקומית לפני 40 שנה, שאליה הגיעו אנשים בודדים ובני משפחה, אל פתיחת התערוכה לפני שבועיים הגיעו כמה מאות אנשים. "זה היה כמו חג בשבילי", מספר אבו שקרה בהתרגשות, "אני מקווה שמה שאני רוצה לתת ישפיע עליהם. שכל החברים, המשפחה ובני הכפר שבאו לראות את העבודות יתייחסו לנוף שנשאר בכפר ביותר אהבה ורצינות".

רעידת אדמה

בגלריה מוצגות עבודות (רישום, ציור ותחריט) שיצר אבו שקרה מתחילת דרכו בשנות ה-60 ועד סדרת הדפסים חדשה שיצר כספר-אמן במהדורה מוגבלת בעבור התערוכה. ואילו במוזיאון תל אביב מוצגים רק התחריטים. התערוכה באום אל פאחם מספרת את סיפורו של האמן ודרכו האמנותית וכן את סיפורה של העיר. הוא פונה לאזורים שונים בנוף, חיים ועזובים גם יחד: הנוף ממנטרת אלבאטן, עצי זית מלבלבים לצד עצים כרותים, שיח צבר ושדות חרושים. מדי פעם ניתן לראות שרידים ועזובות של מבני אבן ישנים, נבלעים בנוף הכולל.

כמו כן, הוא מנכיח את שם המקום המתועד בכותרת העבודה. פריד אבו שקרה, שאוצר את שתי התערוכות (במוזיאון לצד אירית הדר), מתייחס לנושא כך: "יצירותיו של אבו שקרה נושאות שמות שבני המקום משתמשים בהם בינם לבין עצמם: ‘מנטרת אלבאטן', ‘גינת האשם', ‘הדרך לעין ג'ראר' וכדומה. מצד אחד רצה האמן להכיר לקהל הזר את ארצו, את יופיה ואת קסמה. מצד אחר, הוא רצה לבטא את השמות המקוריים של המקומות, הבניינים, השדות והכרמים שבהם בילה את ילדותו, כאילו בעצם הגיית השמות האלה הוא שואף לריאותיו את אוויר המולדת, את ניחוח היסמין ואת הכיסופים אל ימי העבר".

הגרעין לתערוכה נשתל לפני 15 שנים, אז ביקר האוצר והמנהל המנוח של מוזיאון תל אביב, פרופ' מרדכי עומר, בבית המשפחה באום אל פאחם. לא הרבה קרה בביקור ההוא. עם זאת לפני ארבע שנים, עומר הגיע לבקר את פריד בסטודיו שלו בסדנאות האמנים בהרצליה. הקשר ביניהם נתהדק והחלו להיפגש באופן קבוע. לאחר שנה וחצי של ביקורים ונסיעות פנה עומר לפריד וביקש ממנו להציע לו כמה הצעות. "ההצעה הראשונה שהצגתי בפניו היתה רטרוספקטיבה לווליד", נזכר פריד.

וליד ואחיו מצרים על מותו של עומר בטרם פתיחת התערוכה. עומר נתן בפריד אמון מלא ואף הסכים לקיים את התערוכה באום אל פאחם במקביל. תחת ידיהם של פריד וסעיד הופק קטלוג תערוכה יוצא דופן, שעליו אמון המעצב הפלסטיני ואיל ואכים והוא נפתח בשפה הערבית.

אבו שקרה, לצד עבד עאבדי המבוגר ממנו בארבע שנים ובאשיר אבו רביע, היו לאמנים הפלסטינים הראשונים שלמדו במוסדות ישראלים ואף יצאו לחו"ל. בחירותיהם ותעוזתם פתחו את הדלת בעבור הדורות הבאים. בקטלוג התערוכה "גברים בשמש" כותב אנטואן שלחת על ההשלכות התרבותיות של הכיבוש והגירוש ב-1948: "בין קורבנות המלחמה היתה גם שכבת היוצרים והאינטלגנציה שכללה לא מעט סופרים ומשוררים, מחזאים ואמנים בעלי מוניטין. למעשה, החלק הארי של הנשארים היו פלאחים שהתרכזו ביישובים כפריים. שבר זה מלמד לא רק על השינוי המהותי במבנה החברתי-כלכלי של הקהילה הפלסטינית שנשארה לחיות בישראל, אלא גם על ההשלכות שנודעו לשינוי זה על חיי התרבות והאמנות שלה, השלכות שאפשר לדמותן לאלה של רעידת אדמה חזקה ביותר".

הצבע המזרחי

וליד צייר מאז שהיה בגן ילדים, תחילה לעצמו ולאחר מכן הוכתר כצייר הכיתה. לאחר מכן נסע ללמוד בתיכון בעפולה, שם היה שיעור בתולדות האמנות שסחף אותו לנקודת אל חזור. כשהיה בן 16, אביו פשט רגל והוא עזב את לימודיו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא נסע לתל אביב, התגורר בצריף קטן ביפו עם בן דודו ועבד בשלוש משרות במקביל: בשעות הבוקר המוקדמות עבד בקונדטוריה, החל מהצהריים בפיצרייה ובערבים במסעדה ברחוב דיזינגוף. הוא זוכר את התקופה הזו כקשה ביותר: "אני זוכר עכברים ענקיים רצים מתחת למיטה הקרועה".

באותה שנה, 1964, התקשר אליו מכר שסיפר לו שהתפנתה משרת פקיד מס וארנונה בחדרה, הוא הגיש בקשה והתקבל. "בתקופה שעבדתי שם התגוררתי בחדר שכור בבית משפחה, פניה ואריה קוצ'וק, זוג מקסים שהיו כמו ההורים שלי ולקחתי קורסים בציור עם יורם רוזוב. כמו כן נסעתי לחיפה פעם בשבוע ללמוד בבית הגפן". מיום ליום תשוקתו לציור רק גברה. הוא נרשם למכון אבני ולמד אצל וכסלר, פרופס, עוקשי, שטרייכמן ואחרים.

"תהליך החיברות (סוציאליזציה) של אמנים פלסטינים הלומדים במוסדות אקדמיים ישראליים מפגין כמה מאפיינים פוסט-קולוניאליים: ראשית שפת הלימוד - עברית - מאלצת את האמן לפתח את דרכי הביטוי היצירתיות שלו בסביבה לשונית זרה לו, שנית ה'הביטוס' של מערכת הלימוד, כלומר מערכת ההקשרים התרבותיים והאמנותיים שלה, מעוגן במרחב שבין שדה האמנות המערבי לבין זה הישראלי ואינו כולל את תרבותו של האמן הפלסטיני, שלישית משום ששדה האמנות הישראלי, למרות יומרתו האוניברסלית, הוא שדה לאומי, ברוב המקרים הוא רואה באמן הערבי הפלסטיני ‘האחר'", כתבה טל בן צבי בקטלוג של "גברים בשמש".

"לא חשבתי יותר מדי על הצד הזה של מי ומה. הרגשתי שאני חלק מכולם. אהבתי את המורים שלי, הם היו טובים, כל אחד נתן לי משהו", אומר אבו שקרה. עם זאת מעולם לא ויתר על ההביטוס המקומי, על המאפיינים התרבותיים והאמנותיים הקרובים אליו. גם בתקופה מאוחרת יותר, כשהחל להשתמש בהפשטה, שהיתה כמובן צו האופנה הארצישראלי, שמר על מאפיינים תרבותיים בולטים. "העבודות המופשטות שיצר וליד אבו שקרה לאחר סיום לימודיו במכון אבני, העמוסות בתלאות החיים ובקשיי הפרנסה של משפחה בת שבע נפשות, היו מחויבות המציאות", כותב פריד בקטלוג התערוכה הנוכחית.

משה שי

בתערוכה אפשר לראות כיצד עבר מהרישומים המהירים שרשם בשכם, בעכו, בבית שערים ובג'נין, שבהם התמקד במוטיבים אורבניים, למבנים ולצורות המופשטות והגיאומטריות, ועם זאת שמר על מבניות המזוהה עם זו של המסגדים, הקשתות והצריחים. "משכו אותי האלמנטים, הצורות שבחלונות, הקישוטים, ועשיתי בעזרתם קומפוזיציות חדשות ושמרתי על הצבע המזרחי".

בשונה מעמיתיו באבני ומהקו האמנותי השלט באותן שנים, אבו שקרה לא חדל להתעסק בממשי, בסביבתו הקרובה. פרט לנוף באום אל פאחם הוא תיאר ותיעד גם את החיים במקום. "חקוקים בי הימים שבהם הסתובבנו יחד בחצרות אום אל פאחם כדי לצלם ולתעד את הכל. במצלמתו הנציח את חיי הקהילה, את הילדות הנפלאה של ילדי השכונה, את זקני היישוב וכל מה שיצר את התרבות המקומית של אז. הוא הנציח את ההוויה האנושית, אשר השתמרה בזכות יצירתו עד יומנו זה", מסביר סעיד בהתרגשות.

אבו שקרה ובת זוגו האנגלייה התגוררו תקופה מסוימת בחדרה, ואבו שקרה החל להציג תערוכות קבוצתיות בתל אביב ובירושלים. "ב-1972 השתתפתי בתערוכה קבוצתית בגלריה 220 בתל אביב ומכרתי עבודה למשפחת זיידל בחולון. בכסף הזה יכולתי לנסוע לאירופה. נסענו לשישה חודשים וטיילנו במקומות שונים ופגשנו את הוריה של בת זוגי באנגליה והחלטנו להתחתן. נכנסתי לסנט מרטין סקול עם תיק רישומים וכמה תחריטים שעשיתי באבני עם המורה טובי בארי וקיבלו אותי במקום לשנתיים. חזרתי עם המכתב מהם לארץ וקיבלתי מלגה ממשרד החינוך".

אבו שקרה מספר שלמשפחה לא היה קל לקבל את הגירתו. "לפני שנסעתי נתתי למשפחה כסף שיספיק להם לפרק זמן מסוים, שלא יהיו מחסומים לפני. אמא שלי תמיד היתה טובה ומבינה אבל אבי היה יותר סקפטי". בלונדון אבו שקרה פרח, הוא לא חדל מלעבוד ולהציג בתערוכות באנגליה ובאירופה, היה חבר באגודה המלכותית של אמנים בריטים (RBA) ובאגודת הדפסים (PMC). ב-1974 עברה המשפחה להתגורר בווייברידג' סארי, והוא רכש מכבש והתקין סדנה בביתו.

"היה קשה לגור רחוק. התגעגעתי לאמא ולאחים, באתי לבקר לפעמים גם לכמה חודשים בכל פעם". כשנולדו לו ילדים (כיום בשנות ה-30 לחייהם) נעשה קשה יותר לבקר. באופן כללי, הוא מספר, "בכל פעם שבאתי האכזבה היתה יותר גדולה. כל שנה הייתי מגיע עם כסף במטרה לבנות בית ובגלל השינויים שחלו במקום הייתי חוזר בידיים ריקות".

לאחר זמן רב באנגליה, רחוק מהבית, החל למצוא נחמה בכתביו של נאזם אלחקאני ובזרם הסופי. הוא שקע בלימודים אלה עד שהניח לאמנות לגמרי. וליד הוא לא היחידי, גם סבתו, אמו של אביו, היתה סופית והשפיעה עליו מאוד. "היא היתה אשה מיוחדת, עיוורת, היתה לה ברכה בידיים", הוא מספר בחום.

"אני לא פנאטי. זה היה בעבורי בדיוק מה שרציתי. זה לא שתיכננתי להפסיק את האמנות, פשוט לפעמים יש כלי ואפשר לשים בו מים כמה שהוא יכול להכיל, כנראה המקום בלב שלי נמלא ברוחניות, רציתי למצוא בעצמי יותר. לא ידעתי איך להביע את עצמי והסופיזם נתן לי את התשובה. הסופיזם בשבילי זה דרך חיים, להיות אדם עם לב גדול".

אבל הרומן עם האמנות לא נגמר, כשאמו מרים חלתה והיתה על ערש דווי פנתה אליו. "היא לא דיברה הרבה, היא לא היתה טיפוס שנותן הוראות ואומר מה לעשות. היא היתה שקטה ומלאה אהבה. הבנו אותה בלי מלים. כשבאתי לבקר אותה היא ביקשה ממני לחזור לאמנות. כנראה באותה תקופה גם הייתי מוכן לזה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו