בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

אלון אנדורן: ראשיתה של מיתולוגיה פרטית

בתערוכה Girl Scout Gone Wild, אלון אנדורן מתייחס למציאות העכשווית באמצעות מיתוסים מהתרבות האמריקאית הילידית ומההוויה הצבאית בארץ

3תגובות

העיסוק של אלון אנדורן במיתוסים נמשך בתערוכת היחיד הראשונה שלו "Girl Scout Gone Wild" ("נערת צופים מתפרעת"), לאחר שעסק בנושא גם בתערוכת הסיום של המדרשה לאמנות בבית ברל ב-2010, במיצב "נס הקתימבה", שהיה אחת מנקודות האור הנדירות בתערוכת הבוגרים של אותה שנה.

בכיתות המשמשות במהלך השנה ללימוד תרפיה באמנות, כלומר, להיבטים ה"פרקטיים" בלימודי אמנות, בנה אז אנדורן מיצב סביב דמויות בשם קארן הירש ומקסימיליאן האייל - שהוא בובת כפפה. "הירש" פירושו בגרמנית אייל, כך שנוצרה כאן גם זיקה סמנטית בין דמות אנושית כביכול לדמות פנטסית, אף ששתיהן מומצאות. שתי הדמויות האלה מופיעות גם במיצב בנוכחי. בעבודת הגמר ההיא יצר אנדורן קולאז' של אובייקטים שרבים מהם היו ‘רדי-מייד', ובאמצעות קול וסרט וידיאו שארגו זיכרונות מכלא צבאי ואיפיונים של תנועת נוער, הוא דיבר על מיליטריזם ועל המפגש האבסורדי בינו לבין יצירתיות - למשל בטקסט צבאי על אמנות בכלא. גם שם המיצב ההוא, "נס הקתימבה", נלקח מהוראות הדרכה של תנועת נוער - אלה ראשי תיבות לסדרת מלים המייצגת הנחיות מתודיות לפעולה צופית מוצלחת: ניסוח, סביבה, הופעה, קול, תנועה, ידיים, מבט, ביטחון, הופעה.

ההומור והאירוניה בעבודה ההיא נמשכים אצל אנדורן גם בנוכחית, במה שמרמז אולי על ראשיתה של בניית מיתולוגיה פרטית עם שפה ועיצוב ייחודיים - מפעל שמעט אמנים ישראלים לקחו על עצמם, כשהדוגמה הבולטת היא גדעון גכטמן שהלך לעולמו ב-2008. יש בעבודת הווידיאו של אנדורן גם דימיון מסוים לעבודות של פול מקארתי האמריקאי, אם כי בתערוכה הנוכחית, למרות שמה, נעדרת התחושה האנרכיסטית שמאפיינת את מקארתי.

בועז ארד

בגלריה "המדרשה" בתל אביב בונה אנדורן חלל שהוא ספק ביתי וספק שייך למין מוזיאון אתנולוגי מיושן וזנוח, מאלה שפוגשים לא פעם במחוזות הנידחים של ארה"ב וקנדה. אנדורן אכן מרחיב את ההקשרים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והמיתיים של עבודתו למחוזות של ה-Native Americans, אותם עמים ילידים שחיו באמריקה הצפונית לפני הכיבוש הלבן, ושכונו "אינדיאנים" עד הרבע האחרון של המאה ה-20, בעיקבות הטעות ההיסטורית של מגלה אמריקה קולומבוס שסבר כי הגיע להודו. אנדורן משחק עם הסטריאוטיפים שנוצרו לגבי עמים אלו, שהפכו אותם למונוליט אחד של פראים אצילים, או פראיים סתם, ושקיימו אותם בתודעה התרבותית בטווח שבין סרטי המערב הפרוע עם ג'ון ויין ובין פוקהונטס של אולפני וולט דיסני.

את מטען הסטריאוטיפים ואת יחס הדחייה-היקסמות מכניס אנדורן להקשר משחקי תיאטרלי של התחפשות. כבר בכניסה לגלריה תלויה מסכה, ובחלק מהמוצגים, כמו פאה של צמות "אינדיאניות" שחורות, הוא מצליח להטעין את האובייקטים התמימים לכאורה - במקרה זה, מה שנראה במבט ראשון כאביזר פורימי זול - במתח מיני מוזר. השיער של הצמות מודבק על בסיס אדום לוהט ובוהק שתלוי על הקיר, כך שהוא מעלה על הדעת בה בעת גם ראש מקורקף וגם איבר מין או איבר חישה, וגם, באופן אבסורדי, את עבודות החללים הריקים-פעורים של אניש קאפור.

לב התערוכה הוא יחידת ריהוט, מין תא בודד שנראה כלקוח ממערכת עבודה בחלל פתוח, ובו שולחן, כיסא משרדי, מחשב גדול ומיושן ומספר מדפים. אנדורן משבץ כאן חפצים הטעונים בהקשרים צבאיים, אף שהפכו בשנים מסוימות לחלק מהלבוש הישראלי גם באזרחות, כמו תיק צבאי. על מדף מעל השולחן ניצב מעיל שנראה כמו מעיל צבאי על טורסו, כשפלנלית צה"לית מפוספסת משמשת לו צעיף. המעיל, שהוא הנכחה של דמות אנושית, מקושט בדגם חוזר של פסים ומשולשים, סטריאוטיפ של אסתטיקה "אינדיאנית".

על מדפי השולחן מוצגים סרטים מידבקים היוצרים את הפסים בצבעי אדום, ירוק ושחור ברוחבים שונים, ובהקשר המיליטריסטי של העבודה אי אפשר לא להתייחס לכך שאלה הם צבעי הדגל הפלסטיני. מלחמות האמריקאים באינדיאנים, שבהן נטבחו מיליוני ילידים אמריקאים, היא במקרה הזה אחת ההשוואות המתבקשות לקונפליקט הישראלי פלסטיני (לפני שנים אחדות, בעת ביקור מזכירת המדינה האמריקאית כאן, ערכו פלסטינים הפגנה כשהם מחופשים לאינדיאנים).

סרט הווידיאו המוקרן על מסך המחשב הגדול והמיושן שמונח על השולחן, נשמע כמו דברי פרידה של מי שמצוי על ערש דווי ומדבר באוזני עדת מעריצים. הדרשה, שעיקרה קלישאות שלום למיניהן, מושמעת מפי בובת הכפפה מקסימיליאן האייל, אך הקול הוא קול נשי - כנראה קולה של הדמות של קארן הירש הצופה. הטקסט הממותק והנוטף ניו-אייג'יות הוא פרודיה על דרמה, על נדיבות ועל אהבת שלום, כשהדלות המודגשת של התפאורה והצגת האביזרים כמין אובייקטים בתערוכה, הופכים את הסיטואציה לגרוטסקית.

אנדורן משתמש בפחיות זיתים גדולות, אוביקט שכבר שימש בעבר בצורות שונות אמנים ישראלים (במיוחד אפשר לחשוב בהקשר זה על העבודות של נעמי סימן טוב מתחילת שנות ה-90 ). פחיות הזיתים הן מוצר מתועש שמתקשר לשורשים ולעבר היסטורי, לטוהר ופשטות, ובשנים האחרונות גם למעשי ההרס של מתנחלים נגד פלסטינים. עבודה יפה במיוחד היא קשת פלסטית לשיער שעליה חיבר האמן באזיקונים שתי קרניים מעוטרות עלים מפח, ובמרכז, כמין עיגול של קדושה, מונח מכסה פח הזיתים שעליו מודפס תאריך תפוגה. הסמל מזכיר סמלי אלים מצריים וגם זרי ניצחון יווניים ורומיים.

בועז ארד

עוד אוביקט שמצליח לחבר הווה ומיתוס לכלל אירוניה, הוא לוכד החלומות (בתמונה הגדולה מימין), העשוי אזיקונים שחורים. לוכד חלומות אמור ללכוד את החלומות הרעים ולאפשר רק את הטובים. האסוציאציה שמעלה הצירוף של השם ושל האזיקונים מאזכרת באופן מר את המציאות המסויטת של מצב הכיבוש והלוחמה.

אנדורן מצליח עם זאת להביע עמדה פוליטית מבלי להיגרר לחד ממדיות, ובעיקר בלי שימוש בקורבן - שמסתמן פעמים רבות כשימוש ציני - כדי לגרות את בלוטת הדמעות של הצופים. הוא לא הראשון הבוחן את שנחשב "ערכי", אבל שביל העשייה האמנותי שלו, הנע בין פנטזיה לחפצים, אכן מציג אותו כלוכד חלומות משובח.

אלון אנדורן, "Girl Scout Gone Wild", גלריה "המדרשה", דיזנגוף 34, תל אביב. ימים ב' עד ה': 19:00-12:00; שישי: 10:00-14:00; שבת: 11:00-14:00. עד 28.1.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו