בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

דניאלה הורבין: לפעמים מוסך הוא רק מוסך

התערוכה החדשה של דניאלה הורבין, המתעדת את דרום תל אביב כאזור תעשייתי נטוש וחסר חיים, אינה מצליחה להיחלץ מהמוכר ולהפכו לדבר מה אחר

8תגובות

רובע 8 הוא אזור הדרום של תל אביב, פלורנטין, נוה שאנן, שכונת שפירא וקריית שלום. דניאלה הורבין מצלמת אותו מרוקן מיושביו, כאזור תעשייתי נטוש, חסר חיים. התצלומים רבועים, חנוקי פריים, צורניים, רובם חיוורים עד סינוור, משקפים חזיתות נעולות של מבני תעשייה, רובם מפח מגלוון.

חזית לבנה של האנגר - לכלוך שחור, כנראה גריז, מרוח על קירותיו, אספלט לפניו. חביות שמן כחולות ניצבות פה ושם, יוצרות מעין מסלול לא מוגדר, סימון טריטוריאלי שאינו תוחם דבר. הכל מאולתר. בתצלום אחר שערים נעולים ומעליהם וילון פלסטיק מלוכלך, מדגימים ביחד מעין במה עם מסך כמכלאה נטושה. תקריב על פח גלי חלוד, בגווני חום-טורקיז-ורוד, מרוסס טיפות צבע לבנות עד שנהפך לאקספרסיוניזם מופשט, גרסת המציאות. וכך הלאה, מגוון רגעי חסד בנוסח טיח נופל תריס מתייפח אוטובוס מת.

אלא שמה שהצליחה לעשות בתערוכותיה הקודמות, "פלא מאולף" ו"Ismaning" - יצירת מרחבים טיפולוגיים שעוסקים באופן ביקורתי ביחסי טבע-תרבות, פראות-ציביליזציה, היכרות-זרות, לא עובד הפעם. הצילום סגור-הפריים, קרוב כמעט מדי, הקולט משטחים ומסיט אותם ממוכרותם הפונקציונלית לעבר מופשט גיאומטרי, פשוט לא מצליח לייצר את ההזרה האפקטיבית הדרושה.

בתצלומיה יש לרוב ממד מפתיע דווקא משום שהתמטיקה שלהם בנאלית. צילום גן החיות בברלין ואת חיי קרקס קרון (Circus Krone), הגדול באירופה, חזרה מבוגרת לעיר ילדותה. ההצלחה שלה היתה בתפעול והטענת התמות הלכאורה חבוטות הללו, הסובלות מחשיפת-יתר. משהו באיכות המוקפדת, ההנדסית ממש, תולדה של סבלנות גדולה, ניצב בעימות לנושאים המצולמים. לכן היתה בהם איכות מרסנת, מאלפת, משקיטה. כך נחלצו מבנאליה.

תצלומי גן החיות, למשל, חשפו מלבד את הדיכאון הקליני של בעלי החיים, גם את מגוון טקסטורות האבן התפאורתיות הממירות הביטאט טבעי, הוכיחו סביבה סינתטית לגמרי כסוג של גטו, ואת הצופה כמתבונן בסבל. או תצלומי עיירת ילדותה שחשפו את רמת הניכור דרך הצילום מבחוץ בלבד, מהרחוב. הבית, על זוויותיו הישרות והנקיות, נהפך כך לסכמה צורנית אוניברסלית של בית. האינטימי צולם כצורה גיאומטרית, כמעין אידאת ה"מבנה" לכשעצמה, וכך תוגברה עוצמת השיטוט הזר. היחסמות המבט של הצופה היתה לפיכך רלוונטית.

בשלושת נושאי הצילומים הקודמים תוארו אתרים שבהם המבקר הוא צופה פסיבי, תייר, לא משתתף פעיל. תוארו עולמות שנהוג לראותם כמחוזות קסם, כיוצאי דופן, גדולים מהחיים, אגדיים, אפופי נוסטלגיה, פראיים. אלה היו תיעודי יחסי השליטה בין בני אדם ובעלי חיים, מיקרוקוסמוס של אילוף, השליטה האנושית הלהטוטנית באובייקטים המתגברת על הגרביטציה, וחולשת באופן מרהיב על המרחב, מתגברת על הגוף גם כשהיא פריק שואו המחזק בחריגותו את התקין.

הם איפשרו לצופה לראות את האכזבה הגלומה במימוש חלומות, אי ההצלחה של הספקטל, מפח הנפש של התבוננות ישירה בהבטחה גדולה שאכן מתקיימת, אבל באופן מווסת ומסונתז. מאחר שהורבין לא התמסרה לתשוקות המוסוות המגולמות באתרים אלא להפך, סירבה להתגייס לאמנותי, לפסיכולוגי ולבידורי שבהם, היו אלה בעצם תצלומי עליבות, עצב ובדידות, בשל היכולת שלה לעמת בין האנרגיות הגבוהות של מושא הצילום לבין סגנון התיעוד.

הפעם, בדרום תל אביב המכוערת, המצולמת כלא אנושית, דבר מזה לא מתקיים. הפעם המקומות אינם מבטיחים דבר, והורבין מתאמצת לשווא לייצר להם אספקט מטפורי מפתיע ומחדש. ניכר שהיא משתדלת להפוך את המבנים, על המפגש הקווי שלהם, על מגרש החניה בחזיתם, מלבני הדלתות הנעולים ושולי השמיים האפרפרים שמעליהם, למופשט גיאומטרי.

היא אינה מצליחה להיחלץ הפעם מהמוכר ולהפכו לדבר מה אחר. הפעם ניסתה להראות את העיר בלי קונצפציה, והחיבור בין התמה הקלישאית לבין עדינות אמירתה לא צלח. סגנון הצילום הקר, פרי ההקפדה המופרזת שלה, מתקבל דווקא כמנסה לשוות איכות לירית, אמנותית, למה שאינו נושא את המטען המועמס עליו בכבוד.

הורבין היא צלמת מאופקת. העדינות שלה, שבמסגרתה חשפה בעבר את מבטו התיירי, המשתאה, של הצופה, לנוכח מופע המוצע לו, נהפכה הפעם לצילום וולגרי. אם היה זה נסיון לייצר את גרסת הגיהנום האורבני המזכירה אמנות יפה, גבוהה, הרי שנכשלה משום שהמבט התיירי הוא שלה.

פוליטי בכוח

גם היעדרם של בני אדם בתצלומים אינו מתקבל בסדרה זו כחלק מהאמירה, כהפניית אצבע אליהם כמקור הטראומה, שהרי האזורים המצולמים אכן ריקים מאדם לעתים.

אנחנו מכירים את אזורי התעשייה האלה, על תפלותם ואסתטיקת העזובה המסוימת שלהם. הם כבר אינם משכנעים כייצוגי בדידות. ריקותם אינה צובטת בלב. חסימת המבט כחסימת אינפורמציה אינה בוראת מסתורין לא מפוענח. אלה אזורים נטולי סוד, או שסודם גלוי וידוע. "לכשעולה ההכרה, כי מרבית התצלומים צולמו ברחבי רובע 8 של תל אביב - אזור הדמדומים, או ,"Terra Incognita" שבו נדמה כי המציאות מתקיימת בממד אחר - או אז, נטענות עבודות אלה ברובד נוסף של משמעות: רובד פוליטי, במובהק", כותב אסף גאם הכהן בטקסט הנילווה לתערוכה.

הסוד לכאורה, הינו האלמנט החבוט ביותר - יצירת ממד פוליטי בכוח, באופן מאומץ, מתנשא אפילו, מתוך המובן מאליו או הלא מדויק בעליל. הפוליטיות-לייט הקלושה, מחפה על תצלומי התרשמות בינוניים, ניאו-גיאו מעוכל ומסוכם. מול הטענה המופרזת שאזורי תעשייה בשולי עיר הם ארץ לא ידועה, שהמציאות בהם מתקיימת באופן מוחלש, מתחשק להעיר שלפעמים מוסך הוא רק מוסך.

דניאלה הורבין, "רובע 8". גלריה אינדי בתל אביב (יהודה הלוי 57). שעות פתיחה: יום שני עד חמישי, 11:00-14:00, 16:00-19:00; יום שישי ושבת, 11:00-14:00. עד 31 בחודש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו