בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

מיכאל ארגוב: תיאור הגוף כבשר לכל דבר

העבודות בתערוכה "גופים" אינן מהמיטב של מיכאל ארגוב, אך הן תעודה היסטורית מרתקת, המאירה פן פטישיסטי וסקסיסטי באמנות הישראלית

תגובות

בסרט "זאת היא הארץ", שביים ברוך אגדתי בשנת 1935, נראה חלוץ תשוש מעייפות מתמוטט על הקרקע. המצלמה עוקבת אחריו בהילוך אטי, במה שנראה כמעט כבעילת הקרקע, כך שאהבת המולדת שבה עוסק הסרט כולו מקבלת גם פן ארוטי-פטישיסטי.

הטמעה מעין זו של גוף בנוף מופיעה גם במקבץ הקולאז'ים הארוטיים (חלקם יותר מאשר גובל בפורנוגרפיה) ותצלומי העירום של מיכאל ארגוב, המוצגים כעת בגלריה נלי אמן. חשיבותה של התערוכה, שהאמנות המוצגת בה אינה מהמיטב של ארגוב, היא בהיותה תעודה היסטורית מרתקת, המאירה פן פחות מוכר באמנות הישראלית ובפרשנותה.

העבודות המוצגות נוצרו כולן ב-1967 - השנה שבה, בעקבות ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים, עלה מפלס המאצ'ואיזם הישראלי, לצד המשיחיות והלאומנות, לשיא שלא היה כמותו לפני כן.

בתערוכה הנוכחית מוצגת קבוצת ציורי הקולאז', שהוצגו בתערוכת יחיד של ארגוב בגלריה מסדה ברחוב דיזנגוף בתל אביב באותה השנה, וכן תצלומים, שלא הוצגו מעולם ונמצאו בעיזבון האמן. לצד העבודות גם מוצגים ספר המבקרים של התערוכה בגלריה מסדה - מחברת צנועה ובה ברכות מאביבה אורי ודוד הנדלר, חיים גמזו, אסתר רובין ורבים אחרים - וכן חוברות פורנוגרפיות שנמצאו בעיזבון.

בנוסח ויקי כנפו

בטקסט הנלווה לתערוכה מצטטת האוצרת דליה מנור מהקדמת ספרו של ארגוב "עירומים מישראל" (המציג בעצם עירומות מישראל), שראה אור בצרפת באותה שנה. בהקדמה מתואר כיצד ימים ספורים לפני המלחמה ירד ארגוב עם הדוגמניות לנגב, נסע בין כוחות הצבא וחצה גשר ממוקש שבנס לא התפוצץ. אחרי שהספיק לצלם, גויס למלחמה. כלומר, סיפור גבורה של ממש חובר לפרויקט הצילום, שאינו מתעלה מעל למה שאפשר לכנות בנימוס עירום אמנותי.

העניין בתצלומים - מעבר לכך שארגוב אינו מזוהה עם צילום - הוא בטכניקת החשיפות הכפולות, שבאותו הזמן לא היתה שכיחה בארץ. בסיועה נדמה שהגוף המצולם כמעט נבלע-מתמוסס.

תצלום ללא כותרת מ-1967 מציג גוף נשי מצויר מאחור, מכורבל בתנוחה המסמנת קישור של אדמה וגוף - ששניהם כמו יועדו לכיבוש. באופן נוגה במיוחד, אחד הדימויים שבו מצולמת אשה מאחור במדבר מזכיר תצלום של ויקי כנפו, מנהיגת מחאה חברתית אמיתית ונשכחת, שפורסם באתר פורנוגרפי כ-40 שנה אחרי כן באחד מרגעי השפל המכוערים ביותר של ניצול ייצוג של נשים בארץ. על גבה של כנפו, מהעורף ועד הישבן, היה כתוב "הממסד דפק אותי".

ארגוב, שנמנה עם הזרם המרכזי של המודרניזם הישראלי, המשיך בגישתו זרמים סקסיסטיים ושוביניסטיים באמנות הבינלאומית, לרבות מורשת סוריאליסטית מודגשת; למשל, בצילום ים שבמבט מקרוב מתגלים בו שדיים.

נתחים-נתחים

ארגוב, יליד וינה, בא לארץ בשנת 1932 בהיותו בן 12. מסלול הלימודים שלו אופייני לבני דורו: בשנות ה-40 למד ב"סטודיה" של שטרייכמן וסטמצקי ובשנות ה-50 שהה בפאריס, שם עבר ליצור בסגנון מופשט.

ציורי העירום יוצאי דופן בכלל יצירתו; בדרך כלל הוא מזוהה עם קומפוזיציות גיאומטריות, לרוב בהירות, חלקן בשילוב חומרים כמו חול או קרטון גלי.

סוג הציור המוצג בתערוכה, פורנו רך, אינו נדיר בתולדות האמנות וגם כיום; ואולם, מאז שנות ה-70 - בעקבות הגות של תיאורטיקאיות של פמיניזם ואמנות כמו לינדה נוכלין והפעולה של קבוצות פמיניסטיות, במיוחד "גורילה גירלס" האמריקאית - האיצטלה ה"אמנותית" שלה נסדקה.

בטקסט הנלווה סוקרת מנור תגובות לתערוכה, אחדות מתוך ספר המבקרים המוצג בה. "נהניתי מתשלובת השטחים והצבעים. גישה מקורית, מעניינת וחדשה", כתב גמזו. "הרבה מרחב וצבע בקומפוזיציה מושלמת ויופי!" כתבו אביבה אורי ודוד הנדלר.

ההתייחסות הפורמליסטית, ההתעלמות מתכנים גלויים לחלוטין, איפיינו את האמנות הישראלית של אותן שנים וגם אחר כך. באופן פרדוקסלי, אחת הדוגמאות לכך היא ההתייחסות העיוורת לעיסוק בהיבטים מיניים פמיניסטיים בעבודות של מיכל נאמן (כמו אלה שבהן הופיע הכיתוב "וניה ויזתא" מאמצע שנות ה-70 או "אנאלי, בנאלי כנ"ל" מ-1977) - לטובת קריאה פורמליסטית ברוח הקונפורמיזם של המודרניזם האוניברסלי הישראלי.

במסע הקצר שלו בעירום ארגוב לא החמיץ קלישאות. נשים צולמו לא רק בנגב אלא גם לצד שיחי צבר, עצי הדר. האוריינטליזם מתגלם בעירום נשי, טורסו קטוע שבו נראה היטב תכשיט קולר עתיר פרטים בסגנון מזרחי מעל חזה חשוף; כעין פנטסיה מערבית על המזרח הקרוב הפתייני, בעל אמות המוסר השונות מאלו של המערב.

עבודה אחרת, המציגה רמיזות ליחסים לסביים, יכולה להתפרש כמחווה לתצלום של מאן ריי "הכינור של אנגר" מ-1924. ריי הציג את המאהבת והמוזה שלו, קיקי, כשגופה מעוצב ככינור ולראשה טורבן "מזרחי" נוסח ציוריו של אנגר. הוא חגג פאסיביות נשית דרך הכלאה של האשה ככלי וכדמות השייכת למזרח בלתי משתנה שרק מחכה להיכבש בידי המערב. עשורים אחר כך צילם ארגוב גרסה מהוססת, אלגנטית הרבה פחות.

ציוריו, משטחי צבע שמשובצים בהם קטעי גוף, נראים בהתבוננות נוקבת כתיאור הגוף כבשר לכל דבר, נתחים-נתחים. ארגוב, ולצורך העניין האמנות הישראלית של תקופתו כולה, לא חידשה דבר בייצוג מבזה של נשים. לתולדות האמנות בכלל ולמודרניזם בפרט מסורת ארוכה של הצגה מוגבלת ומרדדת של נשים. אצל ארגוב מדובר היה בפרק קצר בלבד, מקומם, בגוף יצירה גדול של האמן, שמת ב-1982, בן 62. *

מיכאל ארגוב: "גופים". גלריה נלי אמן, גורדון 26 תל אביב. שעות פתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-14:00, 17:30-19:30, שישי 11:00-14:00, שבת 11:00-13:00. עד 27.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו