בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוונגרד מן המזרח: על תערוכה של אמנים יהודים מרומניה

מלבד מפגש עם יצירות מצוינות, תערוכה במוזיאון ישראל מציעה מבט מרתק על מרכז ופריפריה באמנות, ומזכירה מדוע זכה מרסל ינקו להכרה עולמית רחבה

2תגובות

"דווקא: אמני אוונגרד יהודים מרומניה" היא תערוכה מרתקת מבחינה היסטורית ובה עבודות מצוינות, שחלקן הגדול לא הוצגו כאן בעבר. מסגרת הזמן שהיא מקיפה נעה מתנועת הדאדא, בציריך בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועד לסוריאליזם של סוף שנות ה-30. עם זאת, דומה שעיקר חשיבותה, בוודאי במבט מן ההווה הישראלי, הוא הזרקור שהיא ממקדת בשאלות של זהות, מרכז ופריפריה וכן קריאת התיגר שלה על תולדות האמנות היהודית-הישראלית.

סיפר הראשית והרקע של אמנות זו התייחס עד כה בעיקר לפעילותם של אמנים יהודים במרכז אירופה ומערבה. לפני כשנה הוצגה באוניברסיטת בן-גוריון התערוכה "אני רומני: ציר בוקרשט-תל אביב" (שאצרו חיים מאור וקלאודיה לזר) ובה הציגו 20 אמנים מרומניה ועשרה אמנים ישראלים. בקבוצה הרומנית הוכלל ויקטור בראונר, ומרסל ינקו הוצג כחלק מהקבוצה הישראלית. שניהם מוצגים כעת במוזיאון ישראל כחלק מהאוונגרד היהודי המודרני הרומני.

בעוד שבראונר, ינקו וטריסטאן צארה (ששמו המקורי שמואל רוזנשטוק) המוצגים בתערוכה הם אמנים מוכרים, הרי ארבעת האמנים האחרים הם שמות לחלוטין לא מוכרים - שיצירותיהם משובחות.

מוזיאון ישראל הוא תחנתה השנייה של התערוכה, אחרי המוזיאון לתולדות היהודים באמסטרדם, שבעבורו נאצרה. האצירה למען מוזיאון יהודי, קרי מוזיאון שיש בו פריזמה אתנית מובהקת, חידדה, כך אפשר להניח, את שאלות האפיון והזהות של קבוצת האוונגרד היהודית-הרומנית.

אוונגרד לוחמני קצר

במאמר בקטלוג כותב ראדו שטרן, אחד משני אוצריה של התערוכה, על הלאומנות הרומנית בראשית המאה ה-20, ששאפה למדינת לאום הומוגנית. הוא סוקר שורת פרסומים מתחום האמנות שכרכו יחד רטוריקה לאומנית, שנאת זרים ואנטישמיות, שממנה סבלו האמנים המוצגים באופן ישיר.

רומניה, מתברר, היתה המדינה האחרונה באירופה שהעניקה לתושביה היהודים אזרחות, בשנת 1923 (עם עליית הפאשיזם ב-1938 שבה ושללה אותה מרבים). הלאומנות הביאה לעתים להתנגדות לעצם העיסוק של יהודים באמנות, שנתפשה כמגלמת את רוח הלאום.

ההסבר של שטרן לנהייה של אמנים יהודים אחר האוונגרד (חמישה ממייסדי תנועת הדאדא בציריך היו יהודים ילידי רומניה) הוא ההסבר ההיסטורי המקובל למשקלם הרב בתנועה המודרנית בכללה. יהודים רבים קיוו שבתנועה המודרנית, שחרתה על דגלה את מחיקת העבר והתכוונות לעתיד, לא תהיה שונותם בבחינת מכשלה. באופן פרדוקסלי, במקומות רבים באירופה נהפכה המודרניות למזוהה עם היהודים, כך שלמעשה בידודם החברתי-התרבותי שוכפל לא פעם, אף כי בגרסה שונה מבעבר.

האמנים היהודים הגיבו לדחייה בפרץ של יצירתיות אינטלקטואלית ואמנותית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בפרסום כתבי עת וארגון תערוכות במשך שנות ה-20, לרבות בהקשרים ציוניים (כמו גיוס תרומות להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים).

הפריחה של מה שאפשר לתאר כאוונגרד לוחמני יהודי היתה קצרה, משום שהאמנים עזבו את רומניה בשל רדיפות, שנעשו אלימות ככל שהתגבר הפאשיזם הרומני. כך, למשל, בראונר עקר לפאריס בסוף שנות ה-30, ינקו בא לארץ ב-1941, ופאול פאון - 20 שנה אחר כך.

החומר ההיסטורי בקטלוג המרתק מבהיר כי העיסוק במודרניזם ושורשי הדאדא היו ביצירתם של מרסל ינקו (ואחיו ז'ול וז'ורז') ושל טריסטאן צארה לפני שעברו לציריך בראשית מלחמת העולם הראשונה.

הקבץ העבודות של ינקו מזכיר מדוע זכה להכרה נרחבת של עולם האמנות הבינלאומי של זמנו ולמעמד מיוחד בתולדות האמנות הישראלית. מאחר שבשנים האחרונות הוצג ינקו לא פעם בעבודות בינוניות, הדבר אינו טריוויאלי.

לצד יצירות מאוספים ישראליים, כמו "נשף בציריך" (1917) מאוסף מוזיאון ישראל, מוצגות עבודות המצויות במוזיאון הלאומי בבוקרשט, בעיקר מהתקופה שבה חזר ינקו והתיישב ברומניה לאחר שהות בגרמניה.

"קפה קונצרט" (1925-1927) היא יצירה אקספרסיוניסטית גועשת, המעוררת תחושה של דחיפות וסערה. בולט בה העיסוק של ינקו בשאלות של חלל ומשטח בתוך הציור, שניכר גם בעבודה "קונסטרוקציה אבסטרקטית" מ-1930 המצויה באותו האוסף.

נושא זה העסיק גם את ארתור סגל, האמן הוותיק ביותר המוצג בתערוכה, המשויך בה לאוונגרד היהודי-הרומני. סגל פיתח במשך שנים עיסוק תיאורטי וציורי בביטול הפרספקטיבה ויצירת ערך שווה לכל חלקי האובייקט הציורי, לרבות המסגרת.

דיוקן לאהוב

עבודתו של ויקטור בראונר (1903-1966) מעניינת ביותר. ציוריו משנות ה-20, המצויים באוסף של האקו-מוזיאון בעיר טולצה שברומניה, נעים מנושאים כמו "אדם וחוה" ועד "תהלוכה" - ציור שמביא את הגוף האנושי אל סף המופשט. ב"אדם וחוה" של בראונר אדם מביט-בוהה, מבטו כשל חיה שנלכדה, וחוה, המוצגת בדרך כלל כדמות מדיחה-מפתה, אמנם אוחזת בתפוח, אך מבטה מופנם.

ציור אחר של בראונר הוא "לסשה פנה אהובי", דיוקן המשורר אלכסנדרו בינדר (סשה פנה היה שם העט שלו). זהו דיוקן סוריאליסטי חושני; ראשו של המשורר מרחף, ומתח חזותי מתקיים בין שפתיו המלאות החושניות לבין הרקע האדום. הטקסט בקטלוג מתעלם מהאמירה ההומוסקסואלית המובהקת, אולי מפני שזיהוי מיני כזה היה מקושר לעתים קרובות לאנטישמיות.

בראונר הוא האמן שהתקרב במיוחד לסוריאליזם, תנועה שנודעה לה השפעה מהותית על רוב האמנים המוצגים. הוא קיים קשרים הדוקים עם הסוריאליסטים וגם צייר את דיוקן אנדרה ברטון, שהכריז בסוף מלחמת העולם השנייה על בוקרשט כ"בירת הסוריאליזם החדשה". האשליה הזאת חלפה כבר ב-1947, עם שינוי המשטר ברומניה לאחר תקופה קצרצרה של חופש.

מיצירתו של מקסימיליאן הרמן מקסיי (1895-1971) מוצג דיוקן הסופר אל דומיניק מ-1925, מאוסף המוזיאון הלאומי בבוקרשט. זהו דיוקן שניכרות בו השפעות סזאן וגם פיקסו, אך גם מסתמנת בו מודעות לתנועות בנות זמנו, כמו ה"נויה זכלישטקייט" ("האובייקטיביות החדשה") הגרמנית. משוך עליו חוט של עצב והתבוננות, ואופן הדקונסטרוקציה של הדמות מגלה בנייה ציורית מורכבת ואף נועזת.

דיוקן אשה, "גברת גיטס", שצויר שנה לפני כן, מצוין גם הוא. על הדמות נכתב שהיתה "אשה יהודייה בורגנית", אך מקסיי צייר אותה כך שהיא נדמית כקדושה מודרנית. בציור גלום זיכרון של איקונות ביזנטיות (סוגה נפוצה ברומניה) לצד השפעות של האוונגרד הרוסי, שהיה בשיא פריחתו.

מקסיי הוא אחד ה"גילויים" בתערוכה הזאת וכך גם ז'ול פרחים (1914-2008), שנולד בשם יוליוס בלומנפלד. בעבודתו "מועצת המנהלים" מ-1936 מוטמעת מסורת הסאטירה של גויה יחד עם אקספרסיוניזם גרמני. נראות בה ארבע דמויות המסתודדות באופן שאינו מבשר טוב בחלל לא מוגדר, ישובות בכורסאות מודרניות בתכלית.

מעבר למפגש עם שורה של יצירות מצוינות, התערוכה מרחיבה את אופק המבט ההיסטורי על אוונגרד וגם על מקומם של אמנים יהודים בתוכו. זהו מבחן מעניין של מבט על עבודות מפריפריה אמנותית, שבעבר תויגה תמיד כמחקה את "המרכז" וכאן מתוארת ככזו שפעלה במקביל.

קריאת הביוגרפיות של האמנים - שחיו בצלם של אירועים היסטוריים מחרידים ופעלו במערכות של תכתיבים רעיוניים, שנעו בין שמרנות ימנית לריאליזם הסוציאליסטי - היא כר למחשבה על שינויים במערך התרבות בארץ.

"דווקא: אמני אוונגרד יהודים מרומניה". אוצרים: ראדו שטרן ואדוארד ון וובלן, האוצרת האחראית מטעם מוזיאון ישראל: עדינה קמיאן-קשדן. מוזיאון ישראל בירושלים, שעות הפתיחה: ימים ראשון, שני, רביעי, חמישי ושבת 10:00-17:00, יום שלישי 16:00-21:00, שישי 10:00-14:00. עד 14 באפריל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו