בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נזילות החיים המודרניים במרכז תערוכה חדשה בת"א

"נוזלים באמנות העכשווית" שאצרה מארי שק תיפתח הערב בגלריה ליטבק. הפן המסחרי של הגלריה הרתיע את שק, אך בראייה לאחור היא מכירה ביתרונותיו

21תגובות

"נולדתי מול הים. בשבילי הוא מקום אין-סופי, אבל גם בוגדני", אומרת מארי שק ומשחזרת מקרה מצעירותה שבו כמעט טבעה בים עם שני ילדיה. הים מיוצג גם בתערוכה שאצרה, "נוזלים באמנות העכשווית", שתיפתח הערב בגלריה ליטבק בתל אביב.

נוזל כחומר או כמצב צבירה ונזילות כמצב תודעתי וקיומי אינן בחירות מקריות. לדברי שק, במשך כל חייה לא נשארה במקום אחד יותר מזמן קצר. ילדותה המאושרת בתוניסיה נקטעה כשהיה בת תשע, כשהוריה החליטו לעזוב הכל ולעלות לישראל. מאוחר יותר, כאשר היתה נשואה לדניאל שק - שגריר בכיר במשרד החוץ - עברה המשפחה מארץ לארץ. "דני תמיד היה יציב והתרכז בעבודתו הדיפלומטית ואני המצאתי בכל פעם את הגלגל מחדש", היא אומרת.

לפני שלוש שנים בני הזוג נפרדו ושק שבה לישראל מפאריס - "חזרה לנקודת האפס", כהגדרתה. היא אצרה את התערוכה "נדודי שינה", שהוצגה תחילה בפסאז' דה רץ בפאריס ולאחר מכן במוזיאון פתח תקוה. גם התערוכה ההיא היתה חלק מתהליך תרפויטי שעברה. "אולי בגלל החיים התזזיתיים, תמיד היה לי חשוב להציג דבר אוניברסלי, נושא שיהיה מובן לכל אדם בכל מקום. האסכולה שלי היא אנשים, לא אקדמיה", היא מסבירה.

אורי גרשוני

גם ללא הגדרה רשמית, שק עצמה נהפכה למעין שגרירה ישראלית בפאריס. ליונל שוקרון, נספח התרבות הצרפתי בישראל, מעיד עליה כי היא "העיניים והאוזניים של שדה האמנות המקומי". התערוכות המקבילות שהציגה בפאריס ובישראל הן מבחינתו מגולות הכותרת של פעילות השגרירות הצרפתית. לדבריו, אות מסדר האבירות הוענק לה בנובמבר מטעם משרד התרבות הצרפתי בעיקר בזכות פעילותה ה"מגשרת". היא עצמה לא הבינה למה מגיע לה האות והיתה בטוחה שניתן לה בטעות.

בגנות האסתטיקה

שק, בת 55, מדברת במבטא צרפתי קלוש. לרגעים היא נדמית אריסטוקרטית, באחרים אפשר לדמיין אותה הולכת יחפה לאורך חוף הים. הים מזכיר לה את ילדותה בתוניסיה, מעורר געגוע למשפחה המורחבת שבה גדלה ולהופעות הג'ז שאליהן הלכה עם אמה בערבים. ים ואמנות הם שמחברים אותה למקומות מגוריה הרבים. את 50 העבודות התלויות בביתה, ביניהן של גדעון רובין ודוד עדיקא, היא מעבירה עמה מדירה לדירה, מארץ לארץ.

בתערוכה הנוכחית, שבה מוצגות 22 עבודות של 16 אמנים, פחדה להציג נוזלים וים כי חששה מפרשנות מובנת מאליה לכותרת, אך בסופו של דבר במרבית העבודות יש ייצוג כלשהו לנוזל. בין העבודות הבולטות: תצלומים של חוף הים ברוסיה מאת צלם האופנה דודי חסון; עבודת וידיאו של חיה רוקין, ובה נראית מפרשית מתהפכת; שדה נפט עולה באש של מיכל רובנר; מיצב קטן של מירב סבירסקי; ועבודת וידיאו גדולה ומרשימה של האמן היפאני היראקי סאווה.

גם החלל המוקפד של הגלריה והמוניטין הראוותניים שלה עוררו אצלה חשש. ליטבק היא גלריה חריגה יחסית בנוף - הכניסה אליה בתשלום והפרסום סביבה רב. בתחילה התדמית המסחרית שדבקה בגלריה לאחר תערוכות כמו זו של אמן הזכוכית דייל צ'יהולי הרתיעה את שק, אך היא התעלמה מכך והתמקדה בתערוכה. אחרי הכל, היא מסבירה, היכן עוד היה עומד לרשותה חלל כה מרשים וצוות של 20 עובדים בנוסף לעוזרה, אורי אריסון?

עם זאת, בגלל המסחריות של הגלריה, שק נאלצה להגביל את עצמה מעט. "גם ב'נדודי שינה' רציתי להציג עבודה של אמן בריטי צעיר, מיצב שכלל מזרן מרופט ומוכתם עם מזרקים", היא נזכרת. "אבל אף מוזיאון לא היה נותן לי להציג כזה דבר, זה מסריח ומלוכלך. אני חולמת להציג בחלל לא בורגני או מטופל. אני לא רוצה להציג את היפה והאסתטי. אמנות היא בית תמחוי!".

עופות בתחרות

חלק ניכר מהעבודות ששק מציגה עתה הן של אמנים בינלאומיים. לדבריה, כאוצרת תפקידה לאסוף ולרכז עבודות ממקומות שונים, בדומה לחילופי תרבות במסגרת השגרירות. המחקר שערכה לקראת התערוכה התבסס בין השאר על ספרו של זיגמונט באומן, "מודרניות נזילה" (הוצאת מאגנס, 2007), הנע מעיסוק בפסיכולוגיה ומיניות לזהות וגלובליזציה.

"במושגיו של באומן אני יצור כלאיים, גם באמנות. יש לי תחושה תמידית של חוסר זמן. אני תמיד נוסעת ולכן לא יכולה להתפתח. התערוכות המרכזיות שלי תמיד עסקו בחושים, והנוזלים הם חלק מהם. מנגד, אני מנסה לעבוד עם אמנים בצורה אישית, לא לתת את התחושה הרווחת של אוצרת קשה להשגה. בכל מקרה, אנחנו יצורים זמניים - בזמן ובמקום. אולי בגלל זה אני ישנה הכי טוב במטוסים".

מעמדה של שק כאוצרת עצמאית מאפשר לה לפעול במקומות שונים במקביל. השנה, למשל, היא מתכננת להביא לארץ תערוכה של האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי, שתוצג במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. בתוך כך תאצור תערוכת עבודות וידיאו ישראליות במוזיאון הצילום והווידיאו בפאריס.

"במרכז פומפידו אני מרגישה בבית יותר מאשר במוזיאון תל אביב. אולי דווקא כי שם אני יותר אנונימית", היא מציינת. באותה נשימה היא מספרת כי לפני חצי שנה החליטה להגיש את מועמדותה לתפקיד מנהלת מוזיאון בת ים לאמנות. "באתי וחיכיתי על הספסל עם המועמדים האחרים", היא נזכרת. "ישבנו כמו עופות בתחרות סמויה, אבל מאוד גלויה. זה לא נעים שמושיבים אנשים זה ליד זה על ספסל, כשכל מה שהם רוצים הוא לאכול אחד את השני. לא מזמן קיבלתי מכתב ובו נאמר שנמצאתי לא ראויה לתפקיד. אני לא ראויה? ומה עם זה שהמוזיאון עומד ריק כמו בית קברות כבר כחצי שנה? אם אני לא מספיק ישראלית לתפקיד כזה או אחר, בשבילי זו זכות".

לדעתה בישראל יש פער בין מספר האנשים המוכשרים בתחומי האמנות לעומת מחסור במשרות ובמוזיאונים. "יש קורסים בכל אוניברסיטה, המון אוצרים חדשים יוצאים לשוק מדי שנה. אבל מי שמנהל את המוסדות המרכזיים לא ממהר לעזוב", היא אומרת. "הדור שלי, בני 50 שהם היום בפסגה, צריך להתחיל לפנות מקום לדור הצעיר של האוצרים. הוא מבטיח ולא פחות מעניין".

שק נזכרת כי כעולה חדשה בת תשע חלמה להיות ישראלית ככל האפשר. "הביאו אותנו על משאית לקרית ביאליסטוק (כיום שכונה ביהוד), מי בכלל יודע איפה זה. ציפיתי לדבר אחר, לארץ זבת חלב ודבש. זו אולי קלישאה, אבל הגענו מארמון. הזיכרון הטוב ביותר שלי מישראל היה היכרות ראשונה עם פרי השסק", היא מתארת. אחותה הגדולה, לינדה, היתה ציירת עוד בתוניסיה ונרשמה לבצלאל, שם הכירה את הצייר שמעון זנדהאוז. "לינדה ושמעון גידלו אותי", היא אומרת. "אצלם ראיתי אמנות ואמנים, טעם ואסתטיקה. זו הישראלית שרציתי להיות. בבית, עם הוריי, הרגשתי בגלות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו