בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רונית יודקביץ, לקראת פתיחת התערוכה החדשה שלה

היא יודעת שלא יהיה קל להתגבר על התדמית של דוגמנית-שחקנית שמשתעשעת בציור. אבל מבקרים שאינם משכילים להביט מעבר לדימוי רק מאתגרים אותה

4תגובות

בסטודיו שרונית יודקביץ מציירת בו ביקר לפני כמה חודשים אוצר אמנות. הוא הביט בה וביצירות שלה, שהיו בתהליך עבודה, ולא השתכנע. היא שאלה אותו, היא מספרת, אם היה חושב אחרת אילו החזיקה סיגריה רועדת בפיה; אם יחסו היה אוהד יותר אילו "המקום היה מלוכלך ומלא בערימות עיתונים, אם הייתי לובשת ג'ינס קרוע, השיער שלי היה מבולגן והיו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים". הוא השיב בחיוב.

יודקביץ תפתח מחר בגלריה 121 בתל אביב את "מודל עירום", תערוכה שמבחינתה היא, לדבריה, תערוכת היחיד האמיתית הראשונה שלה. אף על פי כן, תעיד גם היא על עצמה, אמנית רעבה היא לא. "איך אני אגיד את זה 'נכון', אני לא נזקקת", היא מציינת.

גם לפני 20 שנה, כשלמדה ציור במדרשה לאמנות, היתה מין עוף מוזר, ש"יום אחד מופיע על שער 'לאשה' ויום אחרי זה בא לבית הספר עם הטי-שירט והמכחולים", כדבריה. אל מול סטודנטיות אחרות, שעבדו במלצרות וכדומה, היה לה קושי לעתים, שכן פעם אחר פעם היה עליה להוכיח שיש בה משהו חוץ מ"פנים יפות וגוף-קולב", כפי שהיא מגדירה זאת.

כיום היא בת 46, נשואה לאיש העסקים יאיר ברזילי, אם לשלושה בנים - שני בני עשרה ואחד בגן חובה. אחרי קריירת הדוגמנות שלה, ששיאה היה בשנות ה-80, החלה לשחק - תחום שבו גרפה שבחים, בין השאר בסרטים "אדמה משוגעת" (דרור שאול, 2005) ו"מתנה משמים" (דובר קוסאשווילי, 2003). גם כיום, היא מספרת, היא משחקת, מצטלמת להפקות אופנה, מייצגת את המותג המקומי "מאוזנר" וכן מנחה את תוכנית הבוקר "משפחה 10" (בערוץ 10).

אסף עיני

בשבת שמשית יודקביץ מגיעה לסטודיו היפואי שלה מביתה שבצפון תל אביב, לבושה בשחור מהודר. שיערה מסורק למשעי, פניה מפודרים בקפידה. כך היא מתלבשת, היא מספרת, גם בבואה לצייר או לפסל.

הסטודיו שלה שוכן בחלל דו-קומתי קטן בקומת קרקע, באחד הרחובות השקטים של שוק הפשפשים ביפו. המקום לבן. על פי עיצובו, ניכר כי הוסב משימוש כחנות או כסדנה כלשהי לדירת מגורים קטנה וקוקטית, עם רצפת גרניט-פורצלן בהירה וחלונות זכוכית חלביים. בשמונת החודשים שעברו מאז שכרה יודקביץ את המקום, נדמה כי לא שינתה בו כמעט דבר וחפציה מונחים בו בזהירות. כמעט כל אחד מציוריה עומד על כן קטן ומסודר, ובאמצע שולחן העבודה שלה, הגדוש קופסאות צבע אקריליק, עומדת מראה קישוטית ודומיננטית. יותר מכל הוא מזכיר שולחן המשמש מאפרים או ספרים.

גם עבודותיה זהירות. פלטת הצבעים מצומצמת - אפור-לבן-שחור, בחלק מהציורים משולבים חומרים כמו קש וחוט ברזל וחפצים שונים שמצאה בשוק. על רובן שורה נימה של עצב. רק רגעים מעטים של חופש ושחרור, של איבוד שליטה, ניכרים בציורים ובקולאז'ים שלה. זהו סדר שהיא נמנעת מלהסביר אותו או להתנצל עליו: "תמיד בסוף זה חוזר לרונית המסודרת, הממוסגרת", היא אומרת.

לעבודותיה אין שמות, כולן ללא כותרת. "אני לא רוצה להיות יומרנית, לתת פרשנות מראש ש'פה זה ייסורים, ופה זאת הנפש הבודדה והסוערת'", היא אומרת. מזמן, בשיעוריו של רפי לביא במדרשה, למדה שלא כדאי לדבר, כי "הוא תמיד קטל הכל. הבנתי שעדיף פשוט להראות ולשתוק". לעומת זאת, היא אומרת, "את גרבוז אני מאוד מעריכה, כאמן וכמורה צנוע". עוד למדה בין השאר אצל אסד עזי ומיכל נאמן.

במרכז תערוכתה, שאוצרת נורית טל-טנא, מוצב פסל עשוי סלילי ברזל, שמשקלו כחצי טונה. לצדו יוצגו שמונה ציורים ועבודות על בד בטכניקה מעורבת. אחת מהן, קולאז' על בד, מתארת דמות דקיקה ודחלילית, חסרת משקל כמעט. את שני אלו, הפסל והקולאז', שנבחרו גם לכריכת הקטלוג של התערוכה, מפענחת טל-טנא כדיוקנאות עצמיים של יודקביץ. מבחינתה, יחדיו הן מדגישות את הניגודים שבחייה ובמשלחי היד השונים שלה.

"אני פוחדת מביקורת קשה ונוקבת", מודה יודקביץ, "אבל מאמינה שגם ממנה אני אלמד. אני לא ילדה בת 16 ומבינה שככה החיים עובדים". נראה כי היא מתייחסת לפתיחת התערוכה כמו למבחן בד חשוב שלפניה. בעיר שלרוב נפתחות בה עשרות תערוכות בכל שבוע קשה להתבלט, במיוחד אם לא קשורים לקליקה או לטרנד ואם רגילים לתשומת לב רבה בכל מקרה. עוד יותר קשה יהיה לה, היא יודעת, לשכנע את המבקרים להתייחס אל עבודותיה מבלי לשפוט אותה על רקע עיסוקה בדוגמנות ובמשחק.

רן ארדה

היא מתעקשת שהיא "גם וגם וגם, כולם רונית. אדם שנוגע בהרבה דברים, שהוא צבעוני, חוקר ומנסה - זו מעלה, לא מינוס. לא האמנתי שאוכל לשחק, במיוחד לא אשה משוגעת. הייתי צריכה להוריד את כל המסכות - מסכות אמיתיות של איפור, של צבע בשיער - ולהיות הכי על הקצה שלי. באתי לדרור שאול לפני הצילומים ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לעשות את זה, שאני מתמוטטת. והוא דווקא אמר, 'אז הנה, עכשיו את מוכנה באמת'. אז הצלחתי להיות משוגעת במשחק, ואולי גם על הבד אני מצליחה, אני לא יודעת. רק לא כאמא, אני מקווה".

אמה שלה היא המקור לעיסוקה באמנות. בילדותה בפתח תקוה נהגה לדגמן לאם, רחל יודקוביץ (שם המשפחה המקורי), שמילאה את הבית בציורי שמן שיצרה. "אני זוכרת את הריח של הטרפנטין בבית", מספרת יודקביץ. עם אמה הלכה לשיעורי ציור בבית יד לבנים העירוני. קריירת הדוגמנות שלה החלה בגיל 14.

לפני יותר מעשור עזבה יודקביץ את ישראל עם בן-זוגה הקודם, מאמן הטניס פרננדו בנדרס, ועברה לברזיל. שם, היא מספרת, ציירה עם הרבה צבע. אלו היו שנים אחרות ומאז זנחה את הציור ולעתים חזרה אליו.

בתום הנישואים האלו חזרה לישראל עם שני ילדיה ובלי כסף וקיימה תערוכת מכירה מתוך צורך כלכלי. האמנות, אם כן, טומנת בחובה חסד בעבורה, היא מציינת. כיום, היא מוסיפה, העיסוק באמנות נובע מרצון ובחירה ולא מצורך בהישרדות.

"אני מגיעה לכאן כל יום", אומרת יודקביץ על הסטודיו. "במשך השנים זה היה סוג של הובי, ולא כל יום יש זמן או מתחשק דווקא לצייר. אבל אין לי כאן מיטה כדי לחלום, אני באה לעבוד, ומתחילה".

יודקביץ כמובן אינה היחידה שמשלבת בין התחומים. אם להיתלות באילנות גבוהים, הרי רוברט דה נירו למד אמנות וקיווה להיות צייר; כיום הוא מממן מלגות ופרסים לאמנים אמריקאים. בוב דילן מציג מפעם לפעם תערוכה. בארץ ישנו ניר הוד, שרצה להיות זמר-סופרסטאר ונעשה דווקא אמן, וגם אסי דיין הציג בשנים האחרונות שתי תערוכות של ציורים ממוחשבים שיצר.

להיות סלב

יודקביץ מצדה מקווה לבסס לה מעמד בשדה האמנות הפלסטית. כרגע, היא מעידה, הציור הוא המשמעותי שבכל תחומי עיסוקה. "אבל יש חיים מלאים, בית, בעל, ילדים, צילומים ועבודה", היא מוסיפה, "ולפעמים אני חושבת שזה קצת כמו שרה ג'סיקה פארקר ב'איך היא עושה את זה', כשאני נרדמת עם אינסוף רשימות רצות מעל לראש".

כשיודקביץ מדברת על עצמה, ניכרת ההשפעה של עיסוקיה המגוונים. לא פעם היא מתארת את עצמה, למשל, מנקודת מבט חיצונית ומסוגננת. במשך הראיון עמה היא מספרת כמה דברים אישיים, לא לציטוט, ואז מציינת: "זה לא למצלמה". היא יודעת שעולם המושגים שהיא מורגלת בו שונה מאוד מזה של עולם האמנות.

היא מדברת על "הפער בין המקום הנחשב, המקום של להיות סלב, נחשק, להיות מישהו, לבין זו שצריכה להוכיח את עצמה כל פעם מחדש - כי זו שממלצרת היא יותר שווה לכאורה". ומוסיפה: "נעלבתי מהאוצר הזה שלא האמין בי, שחשב שזו אמנות של ילדות יפות, שאני צריכה להתלכלך; אבל בעצם הוא דירבן אותי לעבוד, לקחת את זה הלאה". אולי, אחרי ככלות הכל, הזלזול של האוצר הוא הקלישאה שבסיפור, ולא מה שראה לנגד עיניו.

מבט שני בציוריה מחזק את ההזדהות עמה. מוטיב של כתר דהוי, פעם שחור ופעם לבן, חוזר בהם. משום מה הוא נראה כגעגוע ולא כהצהרה עצמית גאה, אולי חלום שחלף או ביטוי כלשהו, ולו לא-מודע, לאופיו של מקצוע הדוגמנות, הנוצץ אך בר-חלוף. על פי טל-טנא, מוטיב זה ואחרים מצביעים על ריחוק וריקנות: "אם כבר הוכתרתי, מה נשאר עכשיו?" היא מסבירה.

בטקסט שכתבה, המופיעה בקטלוג התערוכה, מצטטת האוצרת את סארטר שכתב על ג'קומטי ומציינת זיקה בין עבודותיה של יודקביץ לאלו של הפסל הדגול. לעולם האמנות המקומי, כותבת טל-טנא, יודקביץ היא אאוטסיידרית ואוטודידקטית, ומיקום עבודותיה בהקשר הישראלי לא בדיוק צולח.

"מודל עירום", השם שבחרו השתיים לתערוכה, מגלם כמובן כפל משמעות: הוא מאזכר את עיסוקה הידוע יותר של מי שכונתה "הפנים של שנות ה-80" לצד התייחסות ליסוד החשיפה שבהצגתה של תערוכת יחיד.

הצגת העבודות משמעותית ומרגשת ליודקביץ, אם כי היא מעידה שהיא רגילה למציצנות באופן יום-יומי: "בקניון, ברחוב, בסופר, אנשים לא מתביישים להגיב על איך שאני נראית, לשאול איפה קניתי את הבגד שאני לובשת, מצלמים אותי ברחוב. ומי אתה בכלל בשבילם, מה הם יודעים עליך?"

בכל מקרה, אין ספק שפתיחת התערוכה מעוררת בה חששות הרבה יותר מאשר השתתפות בהפקת אופנה זו או אחרת. "אני לא רוצה או יכולה למחוק, להתחיל מחדש", היא אומרת. "כל מה שעברתי עשה אותי מה שאני, ואם ישפטו אותי כ'גם יפה וגם אופה' זה קצת יהיה עצוב". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו