בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכפר בו הם חיים

"המוזיאון של העכשווי", שמציגה קבוצת "סלה-מנקה" בעין כרם שבירושלים, היא פעולה הבוחנת מחדש את מה שנחשב לדרך "הנכונה" לצפות באמנות

תגובות

האמנים לאה מאואס ודייגו רוטמן - הלוא הם קבוצת "סלה-מנקה" - הם מהיוצרים המעניינים ביותר הפועלים כיום בארץ. שורת פעולות שיזמו מאז שנת 2000 - בהן הוצאת כתב עת וערבי מיצבים ומיצגים באתרים שונים בירושלים - תרמו לצמיחתה של סצינת אמנות עצמאית ותוססת; עצמאית, כלומר כזו שאינה תלויה במוסדות הזרם המרכזי, לא כמקור סמכות והכרה ולא מבחינה ארגונית וכספית.

מאז 2009 השניים מנהלים את "מעמותה", מרכז לאמנות ומדיה על שם דניאלה פסל בעין כרם. המרכז שוכן בבית ערבי בלב האזור המתויר ביותר בעין כרם והכניסה אליו היא במעלה גרם מדרגות המוביל לכנסיית הביקור. המבנה היה רכוש נפקדים (המונח המכובס לבתים שבעליהם נמלטו או גורשו בסערת מלחמות) ובשנות ה-70 קנתה אותו האמנית דניאלה פסל מחברת עמידר. לפני מותה ב-2005 תרמה אותו להקמת מרכז אמנות וכיום הוא מופעל על ידי קבוצת "סלה-מנקה", מעמיד חדרי עבודה לרשות אמנים מתחומים שונים, מארח אמנים השוהים בו זמן מה ומציג תערוכות.

כעת מוצג במקום מוזיאון פיקטיבי, "המוזיאון של העכשווי" (במקביל לפרויקט באינטרנט). מדובר בפעולה פוסט-מודרנית מובהקת, המכילה נרטיבים שונים של מציאות וגם מובילה למחשבה על היעלמות מציאויות. מבחינה זו היא מתקשרת למונח סימולקרה, הטשטוש בין דבר "אמיתי" לייצוגו.

גיא יצחקי

נוף מקוטע בתריסים

בפעולות קודמות של "מעמותה" - כמו יצירת מסלולי הליכה בליווי מדריך קולי בעין כרם, או ייסוד ארכיון דימויים היסטורי של המקום - הודגשו גלגוליו של הכפר לפני מלחמת העצמאות, בריחת התושבים הפלסטינים במהלכה, התיישבות עולים חדשים ופליטי שואה לאחריה, וגם ייסוד כפר נוער חקלאי לנערים ניצולי שואה בעיבורו של הכפר. בתערוכה הנוכחית התייחסו מאואס ורוטמן למיקום המרכז במסלול תיירות ותלו שלטים המכריזים על המוזיאון. השניים אף מקבלים את המבקרים לבושים במדים של שומרי מוזיאונים (ז'קטים כחולים מעל חולצות תכלת) וכדרכם של שומרים במוסדות ברחבי העולם גם משמשים מעין מדריכים בהתאם לרצון המבקרים ופתיחותם.

בעבודה "ציטוט אורבני: העור בו אני חי" מיספרו מאואס ורוטמן בצבע שחור את כל אבני החזית של הבניין בשיטתיות, בדומה לסימונם של בניינים ישנים המיועדים לפירוק. סימונים כאלו בלטו, למשל, בעת ההפיכה של שכונת ממילא בירושלים לקניון נוצץ. הקונוטציות שמעורר סימון האבנים נעות במנעד נרחב - מהקשרי שואה, דרך התייחסות פטישיסטית-דתית לאבני בניין ועד לשיטות עבודה של ארכיאולוגים וכמובן לטכניקות שימור מבנים.

מיכל רובנר עבדה בשיטה דומה של סימון אבנים בסדרה "מקום" שהחלה ב-2008. רובנר אספה אבנים ממבנים שפורקו במקומות שונים בארץ ובשטחים הכבושים ועסקה בהתאמתן זו לזו עד ליצירתם של מבני קובייה, שמוספרו והורכבו מחדש במקומות שונים. המספור היה בבחינת החצנת הנרטיב המוצפן וגם הצעה לסיפר חדש.

גיא יצחקי

בעבודה של "סלה-מנקה" יש התייחסות ישירה לאיומי נדל"ן הנשקפים לעין כרם. מבניין מרכז "מעמותה" נשקף היטב אזור בנייה נרחב ומגודר, שכרגע יש בו בור ענק והוא כפצע בנוף. שאילת שם סרטו של פדרו אלמודובר לעבודה טוענת אותה במשמעות אפוקליפטית: אם בפרויקטי נדל"ן, וגם בעבודה של רובנר, הסימון מאפשר בנייה מחדש - הרי הקישור לאלמודובר הוא לסיפור שבו אין מטמורפוזות מוצלחות אלא מרחץ דמים, נקמה ושבר.

"כנסיית הביקורת", גם היא של "סלה-מנקה", היא מיצב מרשים. חלל פנימי בבניין עוצב כמעין כנסייה פרוטסטנטית צפון-אירופית, ומושמעים בו טקסטים של דמויות פיקטיביות שחיברו "סלה-מנקה" לצד טקסטים של חנה ארנדט, ז'אק דרידה וסלבוי ז'יז'ק.

המיצב מתייחס לסמיכות של "המוזיאון של העכשווי" לכנסיית הביקור, מהאתרים המתוירים ביותר בעין כרם, אך בעיקר ל"כנסיית האימה" ("Church of Fear") - מיצב בעל תנופה בארוקית של האמן הגרמני כריסטוף שלגנסיף, שהוצג בביתן הגרמני בביאנלה האחרונה בוונציה וזיכה אותו בפרס הביתן הלאומי.

במיצב דמוי הכנסייה שובצו אובייקטים שהתייחסו לגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, כמו ארנב המזכיר את הארנב ששימש את יוזף בויס (וגם ארנב מרישום מפורסם של דירר), תיעוד מיצגים של קבוצת "פלוקסוס", בובת ילד פצוע וחבוש וסרטי אימה משנות ה-70 וה-80. העבר הקרוב נכרך בטון דתי טרנסצנדנטי, כך שנוצר ספק ביכולתו של העבר למות, שכן הוא קם לתחייה שוב שוב.

הילה גוטרימן

ב"כנסיית הביקורת" מאואס ורוטמן נוגעים בשאלות של בעלות על זיכרון המקום שבו הם פועלים, של יכולת לקדש בתוכו נרטיב "נכון", וגם מפנים חץ להמצאה של אתרים דתיים חדשים לבקרים, המשמשים סדרי-יום פוליטיים. מאחר שהחלל הכמו-כנסייתי ממוקם במרכז אמנות (ש"מתחפש" כעת למוזיאון), העבודה מצטרפת לשיח הישראלי המתמשך על אודות מסעות הצליין החילוני (המונח שטבע הסופר יצחק אוורבוך-אורפז).

"פרטי נוף או נוף פרטי" היא הברקה. "סלה-מנקה" סגרו מרפסת בבניין המרכז בתריסי פלסטיק סטנדרטיים. באמצע החלל הם העמידו קופסה המזכירה מכונה לממכר סוכריות או מסטיקים וכן קופסאות מתחת לעבודות אמנות שהכנסת מטבע לתוכן מפעילה תאורה לזמן קצוב, כמו בכנסיות המושכות תיירים רבים. כאן, תמורת שלושה שקלים שנופלים ברעש רב לקופסה ייפתחו התריסים בבת אחת למשך עשר שניות, וכך, מקוטע בתריסים, נשקף הנוף היפהפה. העיסוק במשטור המבט, ובהפיכת הנוף לאובייקט צריכה, לא יכול להיות ברור יותר. ההפתעה שיש בעבודה והדיון האסתטי המגולם בה חורטים אותה בזיכרונם של הצופים.

מפגש שלא יהיה

בנוסף לעבודות של "סלה-מנקה" מוצגות עבודת החלל והסאונד של הדס עפרת, שבה הוא מספר, כאילו בשמו, את סיפורו של תושב עין כרם מלפני 1948 המבקר בכפר; ועבודה של ואניה שאוב, המצמיח בספרים צמחים מזרעים מקומיים המונחים מתחת לטפטפות בספריית המרכז.

מעבר לעבודות, אפשר להתייחס ל"מוזיאון של העכשווי" כאל מיצב אחד גדול, לרבות חנות מזכרות שבה נמכרות עבודות של אמנים העובדים במרכז. כוחה של התערוכה כולה בחידוד המודעות לכל פעולה וחלק של הצפייה באמנות וביצירת התבוננות מחדש בכלים שהתקבעו כדרך "הנכונה" לצפות בה.

במצב פוליטי אחר, הנראה כעת אוטופי, היה מרתק להפגיש, או להציג זה לצד זה, את "המוזיאון של העכשווי" ואת "המוזיאון הפלסטיני לטבע ולמין האנושי" - עבודה חשובה של חליל ראבח, אמן פלסטיני הפועל ברמאללה וירושלים, שהוצגה לראשונה ב-2005 באיסטנבול. המוזיאון הפיקטיבי, הנודד, מציג היסטוריה פלסטינית דרך מאובנים, צמחים ואובייקטים. מפגש של מוזיאונים פיקטיביים יכול, אולי, להאיר את המציאות דווקא. *

"המוזיאון של העכשווי". אוצרים: קבוצת סלה-מנקה. "מעמותה" במרכז לאמנות ומדיה על שם דניאלה פסל, רח' המדרגות 58, עין כרם, ירושלים. שעות הפתיחה: שני ורביעי 11:00-14:00, חמישי ושבת 14:00-17:00. עד 31.2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו