בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פארודיה משובחת חושפת את הבנאליה של תיעוד השואה

איתי זיו יצר את "סרט דוקומנטרי על השואה", שלועג למיינסטרים הציוני-הוליוודי, הנחשף בו במלוא כיבוש הדעת החלול שהוא מפעיל

122תגובות

בסרט הזה לא נאמרת מלה על השואה. ובכל זאת, זהו סרט עדות לפי המתכונת הקלאסית: ראשים מדברים ואמצעי אווירה מלבים בלבד. פה ושם מקטע המראה את הבמאי-אמן בהכנות מאחורי הקלעים, כחלק מהסכמה הקולנועית הגורסת שבכל הקשור לדוקומנטרי, המייקינג-אוף הכרחי לתוצאה.

לשם כך גייס איתי זיו בערמומיות מיתממת את משפחתו (הנשים רגישות ואינטימיות, הגבר מכסיף, הסבתא דואגת, הילד תמים, הנערה שרה ומנגנת). הסרט, בן 20 דקות, הוא בעצם סדרת ראיונות הכנה, מעין התייעצות מורחבת בנושא "איך עושים סרט דוקומנטרי על השואה". מתברר שיש מתכון. זיו מעלה שאלות מפורטות לגביו ונענה בתשובות ספילברגיות. הפארסה היא על המבנה.

אחת לאחת מפרק זיו את קלישאות הייצוג הבלתי מעורערות של השואה בקולנוע הרציני, האחראי, הזוכר, המתעד, שמנהל את ה"ככה זה", את שטיפת המוח שהיא כבר חלק מהיקום האודיו-ויזואלי, ההיסטורי והפסיכולוגי של כל יחיד. הוא לועג למיינסטרים הציוני-הוליוודי, הנחשף בסרט הנפלא הזה במלוא כיבוש הדעת החלול שהוא מפעיל.

 

אין טיעונים, הנמקות, דעות. התוכן אינו נשא המשמעות האקוטי. יש ודאות של "איך צריך להיות" כך שלא נותר דבר מלבד הישענות נוספת, מגויסת כך או אחרת, לקיטש של "תיעוד השואה" במונחי "כצאן לטבח", "גבורה", "קדושת הניצולים" וכיוצא באלה, כפי שהם מגולמים בשיח הממסד הסכריני. התקתוק הממסדי, הטעויות העובדתיות, ההכללות השוממות, השחוקות, מצחיקות משום שהן מנוסחות בעזרת מחוות גוף מדויקות להפליא (בשכנוע עצמי עמוק), המחקות עשרות דיבורים דומים בעשרות סרטים דוקומנטריים.

מתן חוות הדעת, התשובה לשאלה, ניסוח האחריות הקולקטיבית - כל אלה נולדו כחיקוי של מומחים שאינם מערערים או מפקפקים, אלא אך ורק מספקים הוכחות למומחיותם המדויקת. "חוסר היכולת לייצוג" של השואה מתגלה כאן באופן קומי מפתיע, ובייחוד מפעל הדוקומנטציה היומרני האדיר, הנצלני והשרלטני.

עליבות הצילום הביתי, הלא הוליוודי, מעצימה את הפערים המשעשעים. וכמה שזה מצחיק. נדמה שאין קלישאה שזיו מוחל לה, מוותר על ההיטפלות אליה. ממצלמה ש"הולכת" עם הצלם ומנציחה מרצפות ריקות, מסתובבת כשהיא מופנית כלפי מעלה בחורשה כדי להדגים צמרות עצים שותקות ושמים אטומים, איזו ארובה, קיר לבנים, חדר מדרגות, מנורת בדולח, נעימות נוגות, גרפיקת חוטי תיל, הימנון הפרטיזנים ביידיש, מעבר משחור-לבן לצבע כי החיים חייבים להימשך. כשבסצינת הסיום הארוכה מדי במכוון (המתחלפת משחור-לבן לצבע כמו ב"רשימת שינדלר" ו"החיים על פי אגפא"), חתול חוצה את הפריים מאחורי זוג צעיר המתנשק למרות הכל - האפקט הקומי מושלם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

הסרט בנוי מסדרת שאלות העוסקות ב"איך" הקולנועי. לכאורה שאלות הרות גורל על אפשרות הייצוג, מעמד העדות, ויזואליזציה של זיכרון, אחריות היסטורית, מתן צורה ומבנה וכיוצא באלה. אלה מגומדות על ידי זיו לשאלות טכניות ברובן: מה מתאים כסצינת פתיחה. איזו מוסיקה הולמת סרט על שואה. אילו צבעים ("אדום" עונה בביטחון הילד המתראיין. "כי זה דם"), מה אמור להיות הנרטיב, האם חשוב לראיין ניצולי שואה, מה כדאי - שחור לבן או צבע, מה הסצינה הסוגרת, באיזה אורך ראוי להיות סרט שואה.

כך מתקיים הממד הניהיליסטי של זיו, המפרק את הרמטיקת הקלישאה לגבי התקינות (כינורות ופסנתרים). זה אחר זה המרואיינים משיבים כמקיאים מהלא-מודע ודאויות ("הילד שמרים ידיים זה דימוי חזק"), טעויות, רצונות שבלוניים, תוך מהילת העקרוני באינטימי ("אתה לא אשם, אבא הביא לך מצלמה כשהיית קטן"). כשבויים בסך הייצוגים הם מערבבים את המושג הקלוש שלהם על נושאי הסרט, הן שואה והן קולנוע, מצמצמים אותו לדיון באפקטים. וזה מצחיק כמו "החמישייה הקאמרית" במיטבה.

קמטים ושתיקות

בני המשפחה המשיבים במלוא הסמכות נראים כחקיינים של דוברים, אומרים תבניות נתונות בטוב טעם נינוח, כסייענים טובי לב לאמן שדחיפות קולנועית-היסטורית מנחה אותו. זיו מבצע דרכם ובלא ידיעתם חילול, הפרה יסודית של הקדוש או המוסכם, חושף עד כמה הוא מגוחך, מרוקן.

"הסרט צריך להיות מספיק ארוך שיבטא בעצם את ההתרחשות, את התקופה, את אורך התקופה ואת השתלשלות הסבל עד תום אותה שואה"; "אולי חצי שעה. כי אם זה סבל, עדיף לא שעה"; "אני חושבת שהייתי מתחילה דווקא מהשתיקה. מההתעלמות של העולם"; "לספר סיפור אחד מני רבים"; "אתה חווית את השואה בצורה עקיפה"; "זה יכול להיות סרט עם מסר שרואה את העבר עם מסר לעתיד, חברתי אפילו"; "אפילו מחולק לפרקים"; "אנשים שפשוט חולפים בלי מימיקה על הפנים"; "למרות הכל אנחנו פה וניצחנו בגדול"; "שירי חזנות, שירי תפילה, תקיעות שופר, איזו קריאה שקורעת את השמים"; "צבעים כהים, אפלים כאלה, כי זה מה שמשדר שואה"; "הפנים שלהם, הקמטים שלהם, הסיפורים, השתיקות, אלה האפקטים הכי חזקים"; "אפקט של רכבת שיש בה גז"; "משהו שהולך ונמוג וכאילו נעלם ומצטמצם עד שיש מסך לבן והוא נשאר ככה כמה שניות לפני הכתוביות"; "בתקווה. סרט כזה מסתיים כאשר מצולם כאשר מצולם אותו ניצול קשיש עם הנין שלו, שבעצם זה הניצחון שלו".

ויש גם חבר, מעין "מזרחי משכיל" המבין באמנות וטכנולוגיה, שמסביר ש"ההתעסקות שלך בתור אמן חייבת להתמודד עם שימור ועם רסטורציה של מוצרים כאלה, שההיסטוריה פולטת לעולם". העריכה של זיו, כמובן, משובחת. כלומר, עוינת. הטיימינג שלו עשוי להוציא גם מהצדקן הגדול ביותר, המחשיב הומור שחור כאנטישמיות, פרץ צחוק.

רק הסבתא, זו שהסרט אמור לעסוק בה, מפוצצת את הבלון. "תרד מזה", היא חותכת בפסקנות את הנכד האמביציוזי. "סבא נהיה שחור מעצבים. אין לנו מה לספר". "על השואה יש מיליון סרטים יותר מעניינים משלך. יש על מי שהיה באושוויץ, בגטאות, עם מספרים על היד. אנחנו לא היינו שם. זה לא נקרא שואה". היא היחידה שמסרבת להשתתף בזילות שלו, גם אם אחת מהסיבות היא שאינה מאמינה בכישורי הנכד: "אתה לא עובד היום? מה אתה נטפל בנו?"

כך ממשיך הסרט, מתשובה מופרכת אחת לשנייה, פורש לקסיקון קשקושים שכמו נולד מחשיבה מעמיקה בנושא, שהגיע באופן מסקני למיצויה הקולנועי. כשהוא מפריד לחלוטין בין הצורה לתוכן, מפרק זיו את הצורה למרכיבי האפקט שלה, חושף את המניפולציה האסתטית-אווירתית. יותר מכך: הוא חושף את האמונה היוקדת בה כערובה להצלחה אמנותית.

סדנה לבישול דייסה

ככל שבני משפחתו כנים יותר, מתייחסים ברצינות לשאלות קשות, מגוייסים עד תום - נחשפת הפארודיה על הרצינות, כולל ממד הניצול הקיים ממילא בסרטים רציניים, "אמיתיים", מהזן הזה. האיקונוקלזם היסודי של זיו כפול. שהרי הוא נענה במדויק לאחרונת תביעותיהם הרגשיות מ"סרט שואה". מסמן וי על הכל: על האפילה והכינורות, המוסיקה היהודית והסיום מלא העזוז, השתיקות כמו הדיבורים. אלא שהוא מבצע את הכל שנייה אחרי שהחצין את הפיגום החלול שיוצר פריימים כאלה, כמוקיון. הוא מדגים עד כמה זו בעצם סדנת בישול אחת גדולה לדייסה.

זיו מנוע מלעסוק בשואה, אם כן, לא רק מפני שהיא גדולה מדי כפי שנהוג להגיד, אלא גם מפני שכל קודמיו בתפקיד, מתעדיה השונים, עשו עבודה גרועה, עד כדי חסימת כל אפשרות לבצע אותה שוב שלא מעמדה צינית, לועגת. את הבנאליה השבלונית שלהם הוא חושף ועושה זאת לעילא. זה שנים רבות, אם בכלל, לא נעשתה באמנות הישראלית פארודיה כל כך משובחת.

איתי זיו, "סרט דוקומנטרי על השואה". גלריה שי אריה. שלמה המלך 61, תל אביב. שעות פתיחה: ימים רביעי-חמישי 11:00-19:00, יום שישי 11:00-14:00, שבת 11:00-13:00. עד 17.2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו