בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשים שמאחורי הגלריות הבולטות בת"א

הן נמצאות שם כל הזמן, מכירות את כל האמנים ואת המבקרים בגלריה, אוצרות, יוזמות ומניעות. שיחה עם שלומית ברויר, עדי גורה ונוגה דייווידסון

13תגובות

כבר כשהיתה נערה בת 16 הסתובבה שלומית ברויר בגלריה גורדון בתל אביב: הגלריה, שהוקמה באמצע שנות ה-60, החלה לקיים בשנת 1977 מכירות פומביות של יצירות אמנות. המכירות, שהתקיימו פעמיים בשנה, נהפכו למוסד שמשך קהל רב: אספנים, אוצרים, אמנים וסתם סקרנים שבאו לחזות בהצגה הכי טובה בעיר. ברויר הצעירה זכתה שם לעבודה זמנית בהחתמת הקונים על טופס המאשר את הרכישה.

עברו שנים, וברויר עסקה בענייניה - בין השאר למדה לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. יום אחד פגש ישעיהו יריב, מייסד גלריה גורדון ובעליה, את אחותה הבכורה, שגם היא עבדה בעברה בתחום הגלריות. הוא סיפר לה שהוא מחפש עובדת, היא סיפרה זאת לשלומית, וזו חזרה אל הגלריה.

זה היה לפני 24 שנים, ויריב קיבל את ברויר לתקופת ניסיון. מבחינתה, היא אומרת, הניסיון היה הדדי. כיום, בניהולו של הצלם אמון יריב, בנו של מייסד הגלריה, הביטוי "תקופת ניסיון" נהפך לבדיחה פנימית בין הנפשות הפועלות, שכן ברויר היא היחידה מעובדי הגלריה אז שממשיכה לפעול בה גם כיום. לאורך הגלגולים השונים של המקום, שהתרכז בעבר במכירות פומביות ועם הזמן היה לחלל תצוגה בעל מוניטין, ברויר היא כנראה החוליה המקשרת, נסתרת ומשמעותית בה בעת.

דודו בכר

כמוה, ישנן עוד דוגמאות לעובדות או (לעתים רחוקות, יש לציין) עובדים, שנקלעו במקרה לגלריה כלשהי ונהפכו בה לכוח המניע והיוזם, לפנים העומדות בפועל מאחורי חלונות הראווה המוכרים. שמן אינו חלק משם הגלריה והן אינן שותפות לרווחי המכירות, הן מועסקות כשכירות, אבל במקרים רבים, ועל כך יעידו גם בעלי הגלריות, הן המרכיב הכי משמעותי ברוח הנושבת במקום - אוצרות, זוכרות ומכירות אישית את כל האמנים ואת המבקרים במשך השנים.

כתב ידה

ברויר מודה בצניעות, שעד לשיחה הזאת היא לא ייחדה מחשבה רבה לזמן שחלף. במשך שנים נסוב עיקר תפקידה סביב המכירות הפומביות; היא היתה אחראית על איסוף העבודות, על הקיטלוג ועל עימוד הקטלוג. "זה היה חידוש בשבילי, מדובר בעולם מרתק שלא היה מוכר לי קודם לכן", היא מספרת. "העבודה במכירות הפומביות חשפה אותי לאמנות ישראלית ובינלאומית מתקופות ומאסכולות שונות".

ב-2002 הופסקו המכירות הפומביות בגורדון וניהול הגלריה עבר לידיו של אמון יריב. המקום, שקודם לכן מיעט להציג תערוכות, שינה פניו ונעשה פעיל הרבה יותר, אומרת ברויר. לשורות הגלריה נוספו אמנים רבים (כיום היא מייצגת כ-20 אמנים) ושגרת היום-יום בה השתנתה. "הסתגלתי לשינוי מהר ואפשר לומר שאפילו בשמחה", היא אומרת. "היתה איזושהי רוויה מבחינתי בעיסוק במכירות הפומביות, והעשייה החדשה פתחה ערוצים אחרים, מרתקים לא פחות מקודמיהם".

לאחר זמן מה הציע אמון יריב לברויר בראשונה לאצור תערוכה בגלריה. "זה נראה לי טבעי כהרחבה של הדברים שהיא ממילא עשתה וכהמשך של דו-שיח שנוצר בינינו בעקבות הניסיון שהיא צברה", הוא מסביר. "מכיוון שהיא יודעת הרבה ומיטיבה לעשות, נראה לי הגיוני שהיא תעשה דברים מסוימים מההתחלה ועד הסוף".

התערוכה הראשונה שאצרה ברויר בגלריה הוצגה ב-2005 ונקראה "כתב יד". זו היתה תערוכת נושא קבוצתית ובה יצירות מאת אביבה אורי, אסף בן צבי, לינדה זנדהאוז, פיליפ רנצר ואחרים. הדגש בתערוכה היה על עבודות שכתב ידו של האמן נוכח בהן, אם ישירות בטקסט או כיתוב ואם באופן מטאפורי. "הרעיון היה ספונטני לחלוטין", מספרת ברויר. "יום אחד ירדתי למחסן לאתר ציור כלשהו ופתאום נתקלתי בעבודה משותפת של יונה וולך ועפרה צימבליסטה. זו היתה עבודה נפלאה מתוך סדרה שיצרו יחד והיא שהובילה לרעיון הראשוני".

ברויר אצרה כמה תערוכות קבוצתיות, ובהמשך תערוכות יחיד ספורות, מרביתן לאמנים שכבר לא היו בין החיים: לצלמת שוש קורמוש, לאמן בוקי שורץ ולאחרונה תערוכה לאמנית מירית כהן, שזכתה לשבחי הביקורת. בעבודת האוצרות שלה אפשר לזהות את משיכתה ליצירות מינוריות, לעבודות נייר, לרישומים, לפתקאות ולעבודות החושפות תהליך.

בד בבד היא החלה להתנסות בכתיבת טקסטים לתערוכות. "זה היה קצת מאיים בתחילה", היא נזכרת, "משום שיש לי כבוד גדול למלה הכתובה. עיקר הרצון שלי הוא שהתערוכות והטקסטים שמלווים אותן יהיו נהירים דיים, ושיובן שמדובר בהצעה; אין פה עניין של אמת צרופה אלא הצעה לקריאה בלבד וכמוה יש אינספור אפשרויות נוספות לפרשנות".

ככלל, מעידה ברויר, היא עובדת הרבה לקראת התערוכות, "ומובן שיש תערוכות שהן מורכבות במיוחד, כמו זו של מירית כהן או זו של בוקי שורץ, שבנוסף לעבודה האינטנסיבית בסטודיו הצריכה תכנון מערך מדוקדק בגלריה".

לקראת התערוכה של שורץ ניסתה ברויר לשחזר את מראה הסטודיו שלו ואף הציגה מודלים בניסיון להתחקות אחר מהלכי החשיבה והביצוע שהובילו להפיכתן של חלק מהעבודות לפסלי חוץ גדולים. "החשש הגדול שלי בתערוכות שאצרתי לאמנים שאינם בחיים היה לחטוא לכוונות שלהם, שהרי אין את מי לשאול ועם מי להתייעץ", היא אומרת. "לא היה לי פשוט לקחת את חירות הפרשנות. ניסיתי להיות ברורה אבל נטולת דידקטיות".

אמון יריב סבור שאלה היו תערוכות חשובות, "כמובן בזכות האמנים אך גם בזכות המבט שלה שהיה מעמיק. זה לא פשוט - גם אם תמיד מעניין - להיכנס לסטודיו כמו של בוקי, העמוס בחפצים ובעבודות, ולנסות לכונן מבט על דרך הפעולה שלו ובעקיפין גם לשרטט דיוקן שלו".

את הוותק והמחויבות של ברויר לגלריה גורדון מגדיר יריב כמתנה. "היא זוכרת את הדברים בזמן שהם קרו ואת האנשים שביקרו בגלריה לאורך השנים. זה חלק מהפנים היפות של המקום".

לפרוץ גבולות

גם עדי גורה, בת 30, הגיעה לגלריה ברוורמן במקרה. עבודת הגמר שלה לתואר הראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב עסקה ביצירתו של יעקב מישורי וכללה ראיונות שקיימה עמו. באחת מפגישותיהם הוא סיפר לה שמחפשים עובדת בגלריה. בצד עבודתה בברוורמן היא גם הצטרפה לצוות האוצרות של הביאנלה לאדריכלות נוף בבת ים.

גורה החלה לעבוד בגלריה כאסיסטנטית ועבדה תחת האוצרת אז, סאלי הפטל (כיום אוצרת הגלריה הקהילתית "קו 16"). זו עזבה לאחר כמה חודשים, ואל צוות הגלריה הצטרפה יעל קרון, שעבדה עם גורה גם בבת ים. יחד עם בעלת הגלריה, יפה ברוורמן, הן החלו לבסס את פעילות הגלריה ולהעמיקה. בד בבד העתיקה הגלריה את מקומה מרחוב יהודה הלוי בתל אביב לרחוב השרון בדרום העיר (סמוך לתחנה המרכזית הישנה). בין תערוכות היחיד של אמני הגלריה החלו מוצגים מפעם לפעם תערוכה קבוצתית או פרויקט של אמנים-אורחים.

התערוכה הקבוצתית "דחף מאולף", שאצרו גורה וקרון והוצגה בתחילת 2009, בישרה את המהלך החדש: השתתפו בה אמנים ישראלים ובינלאומיים שרובם אינם מאמני הגלריה. "עשינו מחקר על ציירים שפועלים כיום בסצינה ובמהרה הבנו שאנחנו רוצות לתת מבט לא רק על המקומי אלא גם על הגלובלי", מסבירה גורה. "זו היתה נקודת פתיחה מעניינת, להתחיל לחקור איזשהו מדיום ומשם להתקדם". במשך הזמן גם התהדקו יחסיה עם ברוורמן וניתן לה חופש פעולה רב יותר.

דודו בכר

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

החופש הזה התבטא, לדבריה, בשתי תערוכות היחיד שהוצגו בגלריה לפני כשנה, בו-בזמן, לאמנים דויל כהן ונועה גור - שאת שתיהן היא יזמה ואצרה. "הצלחתי ליצור בתערוכות האלה חלל בתוך חלל", היא אומרת. "שני האמנים היו באותה העת בחו"ל וכל התהליך היה מאתגר". גם תערוכתה של אנה ים המוצגת כעת ממחישה מבחינת גורה היבטים מעניינים בעבודתה - הצבה וכתיבת הטקסט. "חוץ מלתאר את מה שרואים היתה לי חוויה מעניינת בניסוח הפעולה שלה כצלמת", כדבריה.

בתחילת 2011 עזבה גורה את העבודה בביאנלה בבת ים והתרכזה בפעילותה בגלריה. "הגעתי לנקודה שאני רוצה להתמקד בדבר אחד ולעשות אותו בצורה מעמיקה", היא מסבירה. לדבריה, יפה ברוורמן מעורבת בכל ההחלטות וגם אומרת את המלה האחרונה. עם זאת, היא מוסיפה, "הכל קשור למידת המחויבות שלי למה שאני עושה. ברגע שהחלטתי להיות במחויבות מלאה לגלריה ניתן לי יותר חופש לבטא את הטעם שלי".

זה יותר משלוש שנים גורה עובדת בגלריה ברוורמן. היא תמיד שם. בתוך זמן קצר נהפכה לפנים המזוהות עם הגלריה ותוכן הגלריה נעשה מזוהה עמה.

בתקופת עבודתה הושם דגש חזק יותר על קידום האמנים. היא וברוורמן החלו לכונן עבודה פרטנית עם כל אמן. "אנחנו לא גלריה המספקת חלל תצוגה אחת לשנתיים ומוכרת עבודות מפעם לפעם", מדגישה גורה. "אנחנו עובדים בצמוד ובשיתוף פעולה מלא עם האמן. הכוח והייחודיות שלנו הם בדאגה לאמנים - מתמיכה בלימודים אקדמיים בחו"ל, דרך גיוס כספים לפרויקטים ועד יצירת קשרים ודיאלוגים עם אוצרים שונים".

בד בבד עם תערוכתה של אנה ים חנכה הגלריה את החלל התחתון שלה, שהוסב לחדר וידיאו, בעבודתו של האמן אנטון גינצבורג שהוצגה בביאנלה האחרונה בוונציה. החלל, שנקרא "הבייקרי", נולד מתוך צורך שזיהתה גורה. "כבר בשלביה המוקדמים של הגלריה ניתן היה למצוא בה ריכוז גדול של אמני וידיאו", היא אומרת. "במשך השנה האחרונה יצא לי לראות הרבה עבודות כאלה ונחשפתי להמון אמנים צעירים שזקוקים לפלטפורמה הזאת".

גורה אינה רואה ביוזמה כמו "הבייקרי" סתירה להיבט המסחרי של הגלריה. "כשהגלריה מוכרת כולם מרוויחים, גם האמן וגם הגלריה. עם זאת, חשוב לנו להיות לא רק חלל מסחרי אלא גם מקום שמייצג תוכן. ברור ששוק האספנים לא יקבל כל דבר שנציג, ועל כן אנחנו מנסים ליצור איזון בין תערוכות בעלות פוטנציאל מכירות לבין כאלה שלאו דווקא. גלריה היא אמנם פלטפורמה מסחרית אך היא גם מקום שחושף יצירה אמנותית, וככזו היא חייבת לשאוף תמיד להביא משהו אחר, להיות מעניינת ורלוונטית".

נקודת מפנה

לא הרחק מגלריה ברוורמן, בקרית המלאכה הסמוכה לשכונת שפירא בתל אביב, פועלת בבניין תעשייתי גלריה RawArt. היא נוסדה לפני כשבע שנים על ידי שמעון בן שבת, בעליה של מסגריית "פאר" הוותיקה המשרתת בין השאר אמנים ואספנים. בשנה האחרונה החליט בן שבת לחדש את פעילותה של הגלריה ולנסות לקדמה בכיוון צעיר יותר. הוא איתר את האמנית והאוצרת נוגה דייווידסון, ילידת 1982, והפך אותה ליד ימינו.

"קשה להרחיב את הפעילות בגלריה בלי להוסיף עוד בן-אדם שיעבוד אתך", אומר בן שבת. "הבנתי שזה קשה מדי לקחת את כל העבודה על עצמי, ושאם אעשה זאת הדבר יבוא על חשבון הקשר עם האמנים ותוכן התערוכות. בסופו של דבר זה מה שהכי חשוב בגלריה, ולכן זה עוול לשני הצדדים".

דודו בכר

בתקופה הקצרה שדייווידסון פועלת בגלריה השפעתה ניכרת. התערוכות הקבוצתיות שאצרה לאחרונה, "אוטו" ו"נקודת מפנה 5", זכו עד כה לביקורות נלהבות. אלה תערוכות מינימליסטיות מבחינת השתלטותן על החלל, אך בעלות אינטנסיביות ועומק הקושר בין העבודות. דייווידסון משלבת בין וידיאו, מיצב, ציור וצילום באופן לא מאולץ; הריבוי של סוגי המדיה אינו צורם.

"נקודת מפנה 5", התערוכה האחרונה שאצרה, שאבה את שמה מפעולה צבאית. התערוכה אמנם לא נגעה ישירות בתוכן פוליטי, אך עוררה מחשבה על תפישות ישראליות של שגרה, אופטימיות ואדישות כלפי המציאות המקומית.

מאז בואה של דייווידסון הצטרפו לגלריה שישה אמנים: אלישבע לוי, רועי מנחם מרקוביץ', יונתן הירשפלד, רויטל רטיג, שחר סיון וארתור יעקובוב. אמנים אלה, הפועלים בווידיאו, מיצב, ציור וצילום, בולטים בעשייתם בשנים האחרונות ונחשבים לבעלי סיכוי גבוה להצלחה מסחרית.

דייווידסון למדה אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. אחר כך עבדה בגלריה נגא בתל אביב וכן ניהלה את הפעילות האמנותית במלון ארטפלוס, בבעלותו של האספן דורון סבג. בשנים האחרונות, היא מציינת, "השתנו דברים רבים. יש הרבה יותר אמנים שעובדים בסוגי מדיה רבים יותר, וגם הרבה יותר גלריות. אני מצפה מאמנים שאני עובדת אתם למחויבות שלמה, כמו שהם מצפים ממני למחויבות. אני עצמי הפסקתי ליצור אמנות כחלק מהדרישה ההדדית".

עם זאת, בחירותיה כאוצרת, האינטואיטיביות באופיין, משקפות את עיסוקה המקורי באמנות. אחרי קביעת הקונצפט, היא מתחילה בשיטוטים - באינטרנט, בתערוכות ובספרים - כדי לגבש מחקר ותזה. "אני מחפשת עבודות שהן בראש וראשונה אסתטיות, אבל לא נגמרות שם, כדי שאפשר יהיה למצוא בהן עומקים נוספים", היא מציינת.

אף על פי שאינה מעורה עדיין בפן המסחרי של המקום, דייווידסון משוכנעת שאם גלריה תציג תכנים טובים, יעלו גם מכירותיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו