בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוסיאן פרויד - אסכולה בפני עצמו

הצייר לוסיאן פרויד, מגדולי האמנים של זמננו, קרא תיגר על הנהירה המתמדת אחרי החדש ועל הניסיון לדחוק גבולות שאיפיין את האמנות המודרנית

תגובות

לוסיאן פרויד, שמת לפני כחצי שנה, היה מעמודי התווך של האמנות מסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, אז נהפך מצייר בריטי מוביל לאחד האמנים הבינלאומיים המוערכים ביותר. יצירותיו - לעולם תיאוריות, מכילות דימוי של האנושי או סביבה אנושית - קראו תיגר על הנהירה המתמדת אחרי החדש, על הניסיון לדחוק גבולות שאיפיין את האמנות המודרנית, הפוסט-מודרנית והיצירה בת זמננו.

ללא עזרים טכניים עדכניים וללא מיצבים מורכבים עסק פרויד בתהליך העמקה של המבט, בפענוח תנועה ועצירתה. בלי הדחקה ובלי האדרה הוא התמודד עם הצדדים הקשים של הקיום האנושי: הבדידות, קמילת הבשר ותשוקות לא ממומשות; וגם, לעתים, ביטא על בדיו חום ואינטימיות, אחווה וחברות. פרויד לא איפשר לחפצים או לבני האדם שצייר לחמוק. מבטו היה חסר רחמים, אירוני וישיר.

פרויד, יליד 1922 ונכדו של אבי הפסיכואנליזה, החל להציג באמצע שנות ה-40, שנתיים אחרי שנפצע בשירות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא יצר מתוך תחושה עמוקה של שייכות לתולדות האמנות. לדידו יצירות העבר לא היו מאגר של דימויים לציטוט, אלא בסיס ליצירתו, והוא ראה עצמו ממשיכן המובהק. הקשר לציורי האודליסק של אנגר בולט בציור "נערה על ספה טורקית" מ-1966; וקשה לחשוב על "הממונה על זכויות סוציאליות ישנה" בלי להיזכר בנשים הדשנות של רובנס, למשל, ושל רנואר. זיקה זו היתה מקור עוצמתו כאשר יצר עבודות שהציעו ערעור על סוג האבחנות הרווחות על יופי ועדינות.

בלומברג

את המעבר הסגנוני מציור שטוח, בעל גוון סוריאליסטי מסוים, לציור שאפשר לכנותו פיסולי-חושני החל פרויד בשנות ה-50 המאוחרות. הוא עבד בהנחות צבע דשנות, בשכבות עבות, ויצר תחושה שיותר משהוא מצייר מהתבוננות, הוא בונה מחדש דמויות ודימויים.

בשני העשורים האחרונים הלכה עבודתו והשתבחה עד כי לא מוגזם יהיה לומר שאלו היו שנות יצירתו הטובות ביותר. מבחינה היסטורית פרויד נמנה עם אסכולת לונדון, לצד רונלד קיטאי (האמריקאי במקור), פרנק אוארבך ופרנסיס בייקון. למרות השפעות הדדיות, הרי במשך רוב הקריירה שלו היה פרויד אסכולה בפני עצמו.

דיוקנאות היו הסוגה שייחד לה את עיקר מרצו. הוא אמנם צייר דיוקנאות מוזמנים, אך רוב אלו שיצר הם של אנשים שנכחו בחייו בצורות שונות. גוף הדיוקנאות העצמיים שהותיר ישמשו בוודאי למחקרים רבים. במיוחד מרתקים שניים שיצר בשנת 1993, כשהיה בן 71. פרויד צייר את עצמו בעירום, חוץ מזוג נעלי בית, מניף פלטה ומברשת כדון קישוט היוצא להילחם בטחנות רוח במלוא עוזו, פגיעותו וגיחוכו. בשנת 2002, לעומת זאת, צייר עצמו ללא סימנים המזהים את מקצועו; הוא העמיד את עצמו מבוגר ועייף, שבע קרבות ושחוק, ידו מונחת על מה שנראה כצעיף קשור או אולי עניבה שהוא משחרר מצווארו. מבטו מלוכסן למטה, נראה פרויד כמו מתחמק מעצמו.

המיניות בציוריו גלויה ובדרך כלל נטולת ארוטיקה; כך בציורי העירום של לי באורי או ב"הממונה על זכויות סוציאליות ישנה". יוצאי דופן ביצירתו כמה מציורי בנותיו; למשל "תפנים גדול, פדינגטון" מ-1969, שבו נראית בתו איב שרועה על רצפת הסטודיו בגופייה בלבד, לידה עציץ משתרג ומעילו של האמן תלוי מאחוריה, כצל נוכחות כהה, טעונה מינית.

חוויית ההתבוננות בציוריו סוחפת. היא כרוכה מבחינת הצופים לא רק בהנאה האסתטית, אלא בתחושה של הזדהות, המאפשרת אולי מידה של שכחה עצמית אבל גם מודעות צורבת לגשמיות קצרת הימים של הבשר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו