בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתו של לוסיאן פרויד מציגה דיוקנאות של אביה בתערוכה חדשה

אחרי נתק של 23 שנה, האמנית ג'יין מקאדם ואביה, הצייר לוסיאן פרויד, נפגשו וציירו זה את זה. תערוכה חדשה מציגה את פרויד על ערש דווי, על פי בתו

2תגובות

ג'יין מקאדם פרויד נועצת מבט ממושך בפסל של אביה לוסיאן. מצדו האחד הוא נראה מת: עיניו ופיו סגורים בשלווה. מצדו האחר הוא ער מאוד: עיניו פקוחות, פיו מרוכז, פניו מלאות חיים. ומן החזית הוא נראה אימתני למדי. מקאדם פרויד - שאביה שימש לה מודל כאשר שכב על ערש דווי - מכנה את הפסל טריפטיכון. זו עבודה יפהפייה: שובבה, מתנועעת, מפחידה.

לוסיאן פרויד, צייר הדיוקנאות הגדול, שימש מודל לבתו לראשונה בשנת 1991. היא פיסלה אותו והוא פיסל אותה באותה תקופה, וכל אותו הזמן הם רקדו בעצבנות זה סביב זה; הם שבו והתאחדו זמן קצר קודם לכן.

הפעם, לפני מותו ביולי האחרון, זה היה אחרת. השליטה היתה בידיה. היא החלה את העבודות האלה כדרך לתעד את חייו; הן היו למעשה של זיכרון, אבל היא לא העלתה על דעתה להציג אותן בפומבי, עד שאיש הטלוויזיה הבריטי ג'ון סנואו ראה אותן ואמר לה שאם לא תחשוף אותן לציבור זה יהיה מעשה אנוכי.

כך או כך, אביה אמר שהן יוצגו ברבים בסופו של דבר. "הוא אמר, 'ג'יין, ראיתי את העבודות שלך והן טובות, וכל עבודה טובה נהפכת לנחלת הכלל בסופו של דבר'", היא מספרת. "הוא היה נותן לי מחמאות עקיפות כאלה כל הזמן".

אי-פי

התערוכה, "אבי: לוסיאן פרויד", שנפתחה שלשום במוזיאון פרויד שבלונדון (הקרוי על שם הסבא-רבא שלה, זיגמונד), מורכבת מדיוקנאות של אביה שיצרה מקאדם פרויד, העשויים בסוגים שונים של מדיה: מרישומים אינטימיים ועד מטבעות נחושת מעוטרים, מהטבעות בפלסטלינה ועד טריפטיכון הטרה-קוטה הענקי הזה, המשתקף במראה. היא תוצג עד 4 במארס.

מקאדם פרויד מבקשת ממני להסתכל בצד האחורי של אחד מדיוקנאות הנחושת הזעירים. "מה אתה רואה?" היא דורשת לדעת. לבסוף אני מצליח לפענח את המלה "Earth" (אדמה, כדור הארץ). "ומה אתה רואה במלה Earth?" היא שואלת. אני מתבונן עוד קצת ואז צועק בניצחון: "Art" (אמנות, שלוש האותיות האמצעיות במלה). היא מצחקקת בעונג. "בדיוק. רציתי להציג משהו שיראה מה היה העיקר בחייו, מה היה מרכז עולמו".

ג'יין מקאדם פרויד, בת 53, מתגוררת בבית צנוע למראה עם בן-זוגה ושני ילדיו הבוגרים (מנישואיו הקודמים) בצפון-מערב לונדון. מבפנים, הבית נפתח למרחב גדול ומפתיע, ובקצה הגינה יש סטודיו גדול.

קל לחבב אותה. היא חמימה ודברנית, מצחיקה ופגיעה, מסוחררת ומבולבלת: היא היתה יכולה להיות דמות נפלאה מסרטיו של מייק לי. כמו אביה, יש בה משהו שמזכיר ציפור טרף: פנים דמויות מקור, עיני נץ לטושות. על שולחנה מופיע ציטוט מדברי הרפורמיסט האמריקאי הוראס מאן: "בושה למות לפני שהשגת הישג כלשהו לטובת האנושות". היא מחייכת. "זו לא מוכרחה להיות מטרה גדולה", היא אומרת. "מספיק גם יעד קטן".

סערת רגשות, עינוי, געגועים

מאז מותו של לוסיאן פרויד מקדישה לו בתו את עבודתה, במידה רבה כאמצעי לבחון את הקשר ביניהם.

זה היה קשר טעון במיוחד. עד שמלאו לג'יין שמונה שנים היה לוסיאן, שהביא לעולם 14 ילדים לפחות, חלק גדול מחייה. היא היתה אחת מארבעה ילדים שנולדו ללוסיאן ולקתרין מקאדם, שנפגשו בבית הספר לאמנות סנט מרטינס בלונדון. תחילת יחסיהם היתה טיפוסית לפרויד: קתרין זכתה בתחרות הסטודנטית היפה ביותר בלונדון; לוסיאן חשב שזכותו לרקוד אתה.

הם לא התחתנו, אבל הקשר ביניהם היה הדבר הקרוב ביותר למערכת יחסים נורמלית שפרויד היה מעורב בו אי-פעם. מקאדם וארבעת הילדים גרו בבית בשכונת פדינגטון ולוסיאן גר בקרבת מקום. הוא היה תמיד בסביבה; כשלא היה שם, הילדים חשבו שהוא בסטודיו שלו. ג'יין הקטנה חשבה שהכל בסדר. הוריה לא רבו אף פעם, היא אומרת, אך לקראת סוף יחסיהם היה ברור שמשהו השתבש. "היו פעמים שאמא לא הסכימה לתת לו להיכנס הביתה", היא מספרת. "אני זוכרת שהוא אמר, 'למה אמא שלך לא מרשה לי להיכנס?' היא ניסתה להתרחק ממנו, להמשיך הלאה בחייה".

קתרין מקאדם, אמנית מוכשרת בעצמה, עשתה לה קריירה כמעצבת. ואז, יום אחד, היא ארזה את חפציה ללא אזהרה מוקדמת, העבירה את הילדים לרוהמפטון שבדרום-מערב לונדון - וג'יין לא ראתה שוב את אביה אלא כשהיתה בת 31.

"23 שנה!" אני אומר בפליאה.

היא נראית נדהמת. "באמת?" והיא סופרת אותן בקול: משמונה עד 31. "כן, 23 שנה".

רקס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

אמה השמיטה את השם פרויד משם המשפחה ואמרה לילדיה שעליהם להתחיל לשקם את חייהם. "כשעברנו אני צרחתי ובעטתי, הייתי הרוסה מזה שלוקחים אותי משם", מספרת מקאדם. לאט לאט היא גילתה איזה אדם היה אביה ומדוע נקטה אמה פעולה קיצונית כזאת.

"אני זוכרת שדיברתי על זה עם אמא שלי, על הדברים המסובכים האלה, והיא היתה ברורה מאוד. היא היתה אומרת, 'הוא אדם אינטנסיבי מאוד, ג'יין'. היא אמרה, 'אני לא הייתי מסוגלת לחיות אתו באופן מלא כי לא היתה נשארת לי אנרגיה. הוא אינטנסיבי מדי'".

חוץ מזה, היו לו רומנים מהצד. מבחינת אמה הקשר היה מונוגמי וטהור; מבחינת לוסיאן הוא היה ההיפך. "אמי פשוט לא יכלה לסבול עוד את מצב העניינים", אומרת מקאדם. "אולי הבגידות שברו אותה, נשים אחרות, ילדים אחרים".

במשך שנים רבות היא נודעה בשם ג'יין מקאדם. זה פשוט, היא אומרת: היא חייתה בהכחשה בכל הנוגע לחלק של פרויד בחייה. בתור ג'יין מקאדם היא למדה בסנט מרטינס, המשיכה למכללה המלכותית לאמנות, עשתה תואר שני וזכתה במלגות ובמענקים בכל העולם.

מקאדם פרויד ידעה שהיא רוצה להיות אמנית עוד כשהיתה בת שלוש, כשרק התחילה לשחק במים בארגז החול; היא גילתה את הפיסול עוד לפני שהכירה את המונח.

מבחינת אמה השם פרויד היה נטל: לאו דווקא לוסיאן, שעדיין נאבק על מעמדו כאמן בעת שנפרדו, אלא זיגמונד. קתרין מקאדם רצתה שילדיה יחיו את חייהם בזכות עצמם. כשג'יין החלה להצליח, היא שיכנעה את עצמה שאינה זקוקה לשום דבר אחר. "הייתי עסוקה בעבודה שלי ובצבירת הצלחות בזכות עצמי", היא אומרת. "לא הייתי זקוקה לשום דבר חוץ מזה. הייתי שקועה לחלוטין באמנות ומאוהבת בה".

האם לא חשבה על אביה במשך השנים האלה? היא נותנת בי מבט פרוידיאני אינטנסיבי אופייני. "קראתי עליו יותר ויותר בתקשורת. הייתי בסערת רגשות. סערת רגשות".

למה? "טוב, זה אבא שלי, ואף אחד לא יודע. תאר לעצמך איך זה לחיות ככה: זה היה עינוי".

למה רצתה שאנשים יידעו? "לא רציתי, אבל רציתי להיות אני. רציתי להרגיש יותר מי אני. רציתי לחדש את הקשר אתו".

מה הרגישה? "געגועים וכמיהה", היא אומרת. היא נהגה לפנטז על מפגש ביניהם; היא הרגישה לא שלמה, לא כנה, מבולבלת.

לוסיאן לא עשה שום ניסיון לחדש את הקשר עם ארבעת ילדיו דרך אמם. גם הם לא ניסו ליצור קשר אתו: מקאדם פרויד אומרת שהיא חששה מאוד שידחה אותה.

בשנת 1991 הוענק למקאדם אות הכבוד "חירות העיר לונדון" על יצירתה. כדי לקבל את הפרס היה עליה להציג את תעודת הלידה שלה, שלא זו בלבד שרשום בה שמה המלא אלא גם שם אביה ומשלח ידו. "הם אמרו, 'גילינו אותך!'" היא מספרת.

תשומת הלב של התקשורת התגלתה כברכה וקללה גם יחד. באופן מתמיה, היה לה דווקא קשה יותר להשיג הזמנות ותערוכות; אנשים שבעבר אהבו את עבודתה החלו לפקפק בה, כאילו דבק בה רבב בגלל אביה, או כאילו היא נשרכת אחריו. אבל מבחינה אחרת זו היתה ברכה גדולה: היא אימצה את זהותה החדשה - וגילתה מחדש את אביה.

הוא היה מתיש

הם נפגשו לארוחת ערב. היא היתה מבועתת, לא יכלה להכניס דבר אל פיה. הוא רק נעץ בה את עיניו. היא אהבה אותו, התייראה מפניו, אבל עד מהרה הבינה למה התכוונה אמה כשדיברה על האינטנסיביות שלו. "האינטנסיביות היא דבר פנטסטי, מרומם נפש, אבל בסופו של דבר זה מתיש", היא אומרת.

באיזה אופן הוא היה מתיש - הוא היה דברן, תובעני? לא, היא אומרת: העניין היה העיניים שלו, המבט. "המבט הציף כל סנטימטר בי. נלכדתי במבט הזה והלכתי לאיבוד בתוכו, והוא כל הזמן השתנה. בגלל הרווחים הארוכים בין הדברים שאמר, הרגשתי שאני מחכה. מחכה".

מתי היתה הפעם הראשונה שנעשתה מודעת למבט הזה? "מאז ומעולם! זאת אומרת, בני הזוג שלי היו גלגולים שלו".

בלומברג

אחרי הפגישה הראשונה היא ביקשה את רשותו לפסל אותו, ובעקבות זאת הם פיסלו זה את זה במשך שנה.

האם חשה כעס על שנטש אותה? "לא. אני טיפוס של חלומות. ואני אופטימיסטית. פיליפ פולמן (הסופר) אמר שלאדם יש אחריות מוסרית להיות יותר מ-50% חיובי, ואני חושבת שזה נכון".

האם שאלה אותו מה הוא חושב על כך שנעדר כל השנים? "הוא אמר שלא היו לו חיי משפחה", היא אומרת ומחייכת. שנינו חושבים על 14 הילדים. "זו חידה, נכון?" מה שמצחיק, היא מוסיפה, הוא שלהערכתה הוא דווקא היה שמח לחיות בנחת עם אשה אחת. "אני חושבת שהוא היה פגיע מאוד".

כלומר? "הוא לא אהב פרידות. זה קשה כשאתה חי עם מישהו והוא לא רוצה שתלך. הרגשתי בזה מאוד - בייחוד לקראת הסוף. בגלל זה הרגשתי כל כך חשובה כשהייתי אתו. אנשים אהבו אותו, אני חושבת, משום שהוא היה באמת זקוק לאנשים".

היא בודקת את עצמה. "אבל אנשים משתנים, לא? רגע אתה זקוק לאנשים, רגע לא".

אנחנו מתבוננים בטריפטיכון. "יש בו מין איכות של זוחל", היא אומרת. "הוא כמו נחש קוברה. משהו שמשיל את עורו. אי אפשר לשים עליו את האצבע, ללכוד אותו. אתה מחליט משהו, ואחר כך נאלץ לחזור בך".

מה שהיא אוהבת בפסל, היא אומרת, הוא שעין אחת שלו פקוחה והשנייה עצומה, בדיוק כמו שהיה אביה בזמן שצייר.

חידוש הקשר אתו שינה כמעט הכל בחייה. בראש וראשונה, היו לה פתאום עשרה אחים ואחיות למחצה. האיחוד השפיע באופן דרמטי גם על אחיה של ג'יין: שלושתם החליפו את עיסוקיהם והחלו לעסוק באמנות. ג'יין גאה במה שהם עושים, אבל היא בטוחה שמבחינה מסוימת היא הטובה מכולם. "נדרשות אלפי שעות להבין מי אתה ומה אתה עושה ובמה העבודה שלך עוסקת", היא מסבירה.

בלומברג

זה היה מוזר מאוד, היא אומרת - הדברים המשותפים לה ולאביה: המבט המרוכז, האופן שבו הם מאגרפים את ידיהם, במיוחד בשעת הליכה. וכאמנים? היא מהרהרת בדבר, ונזכרת שכאשר נשאל לוסיאן מה הקשר בין הדיוקנאות שצייר לבין האנשים ששימשו להם אובייקט, הוא היה אומר: "אלה הם עצמם". היא חולקת עמו את התשוקה לאמץ את המציאות.

בשנת 2001 הוזמנה מקאדם פרויד ליצור דיוקן בצורת מדליה. "שאלתי אותו, אתה מסכים שאעשה מדליה עם דיוקן שלך?' והוא ענה, 'יחשבו שאני יהיר. עדיף לעשות את זה אחר כך - כשיהיה בכך היגיון בתור מזכרת למת'. חשבתי לעצמי, 'מה שחשוב פה זה לא אתה, אלא אני ואנחנו והקשר בינינו'".

אבל ב-2011, כאשר שכב על ערש דווי, הוא ניאות סוף סוף. ותוך כדי עבודה הם דיברו על חייהם, על העבר ועל ההווה, על היחד ועל הלחוד.

היא מוציאה את קופסת האוצרות שלה ומראה לי את תכולתה: גזיר עיתון של אמה כסטודנטית (היא עצובה שהאם לא הבינה עד כמה מיוחדת היתה); תמונה של סבה וסבתה (בנו וכלתו של זיגמונד); מכתבים מאביה בכתב ידו הילדותי להפליא.

היא שבה וטומנת הכל בחזרה בתוך הקופסה, באהבה ובזהירות. ואז היא אומרת שהיא רוצה להראות לי משהו מיוחד באמת: תמונות שלוסיאן מצולם בהן כמה ימים בלבד לפני מותו, כחוש, מזוקן, דומה לישו ומזכיר את מסיכת המוות של הצייר הבריטי טרנר.

רק כמה חודשים לפני מותו החלה ג'יין לעבוד ויצרה ייצוגים אמנותיים של אביה בפורמטים שונים. היא שמחה שכל אלה התגבשו לכדי תערוכה, אך מדגישה שלא תיכננה מראש לעשות זאת. "לא היתה לי שום מחשבה על תערוכה", היא אומרת, "זה לא עלה על דעתי בכלל. זו היתה עבודה פרטית, חלק מתהליך האבל". כן, היא מתגאה בכל העבודות, אבל היא יודעת שזה היה מנגנון התמודדות; כשהוא מת, היא הרגישה כאילו עץ גדול נפל ארצה. "יצרתי את העבודות כדי לעזור לעצמי", היא אומרת. *

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו