בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

התערוכה אני ברלינאי: יש גרמניה אחרת

שפע של רוחות רפאים, אמנותיות ואחרות, מרחפות בברלין כפי שהיא מוצגת בתערוכה "אני ברלינאי" בביתן הלנה רובינשטיין

7תגובות

ברלין היא מאותן ערים, שהרבה מעבר לממשותן הגשמית הן בבחינת הוויה תרבותית ולא פחות מכך משאת נפש. היא כזו מאז סוף המאה ה-19, כאשר נהפכה מבירת פרוסיה לבירת האימפריה הגרמנית. בעת האיחוד מחדש ב-1989 הקנתה הנפילה הדרמטית של חומת ברלין סמל רב-ערך לעיר והפכה אותה לשם נרדף לחופש. מאז היא היתה אבן שואבת לאמנים מכל העולם, הבאים אליה בשל מעמדה הסימבולי ולא פחות מכך משום שהיא אחת הערים הזולות למגורים במערב אירופה. אף על פי כן, ההיסטוריה הלא-רחוקה, של הרייך השלישי ולהבדיל של השלטון הקומוניסטי במזרח העיר, הן רוחות רפאים נוכחות בברלין.

ברוח המורכבות של העיר, אוצר התערוכה "אני ברלינאי" המוצגת עתה בתל אביב הוא מארק גיסברון הבריטי; וההגדרה של ברלינאי לצורך התערוכה, כך נכתב בקטלוג, היא ציירים החיים ויוצרים בברלין כיום, כלומר ללא קשר למוצא אתני או אזרחות.

הקיבוץ של אמנים וסגנון אמנותי לפי עיר מקובל מאוד בתולדות אמנות; בין הדוגמאות הבולטות, אסכולת לונדון בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ואסכולת ניו יורק באמצע אותה מאה. למרות זאת, ובאופן מפתיע למדי, הרוב המכריע של המציגים ב"אני ברלינאי" הם אמנים גרמנים - אמנם ילידי חלקים אחרים של גרמניה. הזרים המועטים הם ולרי פאברה השווייצית (הפועלת בברלין זה יותר מ-20 שנים), קלמנס קראוס, יליד אוסטריה (1979), ומישל יזירסקי, ילידת ברלין (1981) שהוריה אמריקאים. כלומר, 18 האמנים שיצירותיהם מוצגות הם קבוצה הומוגנית למדי מבחינת הרקע התרבותי שלהם.

הדבר לא היה בולט כל כך לולא היתה ברלין ביתם של אמנים רבים כל כך מחלקים שונים של העולם, רבים מהם מסין, מטורקיה, לבנון וישראל וכן ממזרח אירופה ומערבה. מהבחינה האמנותית מדובר גם כן במגוון המייצג שיח פנימי של ציור מערבי מסורתי וציור קלאסי-מודרני. מוצגים כאן ציור מופשט וציור פיגורטיבי, אך השורשים התרבותיים משותפים.

התערוכה מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. זוהי תערוכה שמרנית, טובה, הממפה מגמות בציור כקטע אחד של הסצינה המבעבעת בברלין. האמנים המוצגים הם כאלו שכבר זכו בהכרה. חלק מהם, בהם מרטין אסייג, נורברט בייסקי וולרי פאברה, כבר בולטים גם מחוץ לגרמניה.

היצירות מחולקות כך שבקומת המרתף של הביתן מרוכזות העבודות המופשטות, בעיקר מופשט גיאומטרי, ובקומת הכניסה ובקומה העליונה העבודות הפיגורטיביות. ההרגשה היא כבתערוכות משנות ה-80 או ה-90; תערוכות שנועדו בעיקר לספר מה קורה בתחום הציור ב"מרכז". התחושה הזאת מתחזקת מאחר שהתערוכה נודדת במסלול שהתחנה הראשונה בו היתה זאגרב בירת קרואטיה, אחרי תל אביב היא תוצג בסרדיניה שבאיטליה ולבסוף במוזיאון חדש בבייג'ין.

לאחר ההכרזות חסרות הפרופורציה של פרנסי תל אביב שנלוו לחנוכת האגף החדש במוזיאון, בדבר הפיכתו לאחד מחמשת המוזיאונים החשובים בעולם, יש בהחלט משהו מעניין בהצטרפות למסלול זוהר פחות מזה של לונדון-ניו יורק.

הציור המופשט, שהיה לסוגה פחות רווחת מאז שנות ה-80, שוקק חיים בברלין עתה, כפי שניכר בתערוכה, והאולם המוקדש לו מעניין.

דניאל ביסולד (יליד 1964) מציג יצירות מופשטות יפות מאוד; כמעט, אבל רק כמעט, מונוכרומים. עבודותיו מתייחסות לציור כמעט כאבסורד, כסוג של מראה אטומה. הן מוצגות בקומת המרתף של הביתן, המשמשת כעין תת-מודע של התערוכה כולה, אלטרנטיבה של החלפת הדימוי בהרהור עליו, ניגוד מוחלט לנרטיביות של היצירות המוצגות בשתי הקומות העליונות.

מרים וולמינג (ילידת 1971) מציירת ציורים פיגורטיביים בטמפרה (טכניקה של ציור בפיגמנט מעורב בחלמון ביצה). השניים המוצגים כאן הם בגוונים עמוקים של סגול. באחד מתואר חייל ובאחר נוף שנראה כשל קצה יישוב, מקום שבו טבע נפגש באזור בנוי. העבודות מזכירות במידה רבה את אלה של פיטר דויג הבריטי, מבחינת האופן שוולמינג לוכדת רגעים של ריאליזם; נדמה שקסם מפעפע בתוכם, כך שנוצר אזור לימינלי שבין מציאות לחלום.

"כניסה", העבודה של מרטין בורובסקי (יליד 1970), מתייחסת אל החוץ התל-אביבי באדריכלות המצוירת המאפיינת אותה. בית לבן בסגנון הבינלאומי מתואר בשטיחות, ומבעד לפתחיו - דלת וחלונות אנכיים - ניבט ריק שחור, ניגוד מושלם לצחות הקירות החיצוניים.

שימוש דומה באדריכלות מודרניסטית לסצינה אמביוולנטית במהותה נעשה בעבודה "מוזיאון 12", שבה נראית דמות לבושה שחור שרועה על ספסל מוזיאון אלגנטי מתחת לחלון גדול. הדמות מצוירת בהקצרה, כך שהרגליים פונות לצופה, ונוצרת אי-ודאות, האם מדובר בצופה תשושה שהשתרעה או שמא אירע בתוך המוזיאון דבר מה אפל יותר.

שם התערוכה הוא ציטוט מהנאום המפורסם של הנשיא האמריקאי ג'ון פ' קנדי בברלין ב-1963, שבו הביע את תמיכת ארצו במערב גרמניה זמן קצר אחרי שהסובייטים תמכו בהקמתה של חומת ברלין. דומה שיש מידה של אירוניה וגם פיכחון בבחירת השם מלא הפאתוס. האמירה שנתפשה בזמנו כמלהיבה (קנדי דיבר בגרמנית לקהל גרמני) מקבלת משקל שונה לגמרי בעיר אופנתית וידידותית.

קשה לראות בתערוכה "כוונה ליצור שיח אינטראקטיבי ועירני לגבי מקום הציור במאה ה-21", כפי שהדבר מוגדר בטקסט הנלווה לה. אינטראקטיביות בוודאי אין כאן, ואם יש אמירה על מקום הציור, הרי היא מסתכמת בכך שמה שהיה הוא שיהיה. ועם זאת, יש בה מספר רב של יצירות מרשימות.

האוצר גיסברון עומד על עצם פעולת הציור כפעולה רפלקסיבית, שכן תפקידיו המסורתיים של הציור כמייצג מציאות נעשים כיום במדיה אחרת. הדיון שהוא מתייחס אליו - מה שהוא מכנה "הניסיונות להרוג את הציור ב-40 השנים האחרונות" - הוא בעיני דיון עקר. החיוניות של הציור כמדיה למעשה לא נפסקה ולא קטנה ולו לרגע, ובמבט היסטורי מונחי "מותו של הציור" נראים כלא יותר מתרגיל אינטלקטואלי.

ה"עמדות" - כפי שמכונים גופי העבודות של האמנים המוצגים כאן - פורשות תמונה של עשייה שוקקת, רוויה התייחסויות לתולדות האמנות, כיאה לעיר שמחזיקה אוצרות אמנות מהמהעלה הראשונה.

ולרי פאברה מיוצגת בציור פיגורטיבי חלש יחסית, "קולומביה (ליצן)" מ-2009, שבו נעשה שימוש שחוק משהו בסמל האשה עם הלפיד של סרטי קולומביה, המקבלת פני ליצן. מה שאמור להיות גרוטסקי נהפך לאיורי-כמעט.

מעניין וחידתי יותר הוא ציור דמות ללא פרטים של אשה מוציאה להורג (2010). צופה שלא יקרא את שם היצירה יתקשה לנחש את הנושא, אך גם כך מדובר בעבודה שהעיסוק שלה במוות, קיטוע ואנונימיות יוצר תחושה מאיימת.

את היצירות של קלמנס קראוס אפשר להגדיר כמעט כפיסול פיגורטיבי בצבע. על קנבסים בלבן מסמא הוא "בונה" דמויות, במבט מלמעלה או מרחוק מאוד. אלו עבודות יפות המתקשרות לעיסוק בבדידות בהקשר אורבני מודרני, כפי שיצר אלברטו ג'קומטי בפסלי הכיכרות שלו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

פיסול כחלק מהציור מאפיין גם את היצירות של פיטר שטראוס (יליד 1966). בעבודות המשלבות שמן על בד עם שעווה הוא יוצר עולם מסויט: בין השאר, קופים במדי צבא וגברים הנראים נואשים מוצגים על רקע ציור אבסטרקטי. הפיסול בשעווה החומה נראה כהכנה לפיסול ריאליסטי מסורתי. העבודות יוצרות קונוטציה לסרטי מדע בדיוני (למשל "12 קופים" של טרי גיליאם מ-1995) וכן לעבר של ברלין - עיר שהיה לה תפקיד סימבולי בהרס של צלם אנוש שהתרחש במלחמת העולם השנייה.

צל ההיסטוריה מצוי כרוח רפאים גם בעבודות של רופרכט פון קאופמן (יליד 1974). הציורים שלו - המציגים מפגש של חיות כגון קרנפים עם טנקים ואנשים במדים, או כריש מעופף וילד קופץ - מתאפיינים בתחושה עמוקה של שיבוש. בולטת במיוחד "פאפי" מ-2010, עבודה גדולה באקריליק ולבד. פון קאופמן כורך יחד התייחסות סובטילית ליוזף בויס, הפטריארך של האמנות הגרמנית אחרי מלחמת העולם השנייה, עם ההתייחסות שלו לזמן כחומר גמיש שבו העבר, ההווה והפנטסטי משמשים יחד. *

"אני ברלינאי - 18 עמדות בציור בברלין". אוצר אורח: מארק גיסברון. ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, שד תרס"ט 6 תל אביב. שעות הפתיחה: שני, רביעי ושבת: 10:00-16:00, שלישי וחמישי: 10:00-22:00, שישי: 10:00-14:00. עד 24.3.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו