רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הולכת פנימה

על המעבר לניו יורק בשיא הצלחתה, על הביקורות שספגה בישראל, ועל השינוי שעברה יצירתה מראוותנות לפשטות. דיתי אלמוג, שתערוכה שלה מוצגת כעת בתל אביב, חושבת שהאמנות בשנים האחרונות נוטה למקומות אנוכיים

13תגובות

זה שני עשורים שהאמנית דיתי אלמוג מתגוררת בניו יורק. היא עזבה את ישראל שנתיים לאחר סיום לימודיה בבצלאל, אף שזכתה להצלחה גדולה בתוך זמן קצר. למרות השנים הרבות שהיא מתגוררת שם, קשה לזהות אצלה רגשות חמים כאשר היא מדברת על ניו יורק, אבל היא גם חומקת מנוסטלגיה מקומית. לא מפתיע, על כן, שאין זיקה בין המציאות שסביבה לבין התכנים של ציוריה, והם מקיימים שיח פנימי על מהותו של הציור.

אלמוג מחכה בחלל היפה והמואר של עינגא בתל אביב, שם מוצגת עכשיו תערוכה שלה (עד 18 בפברואר). היא מסתובבת נרגשת בין עבודותיה שהולמות את הארכיטקטורה ואת האור הנשקף מהוויטרינה הגדולה. זוהי תערוכתה השנייה בגלריה זו, שבה הציגה לראשונה ב-2007. לתערוכה אין שם והיא מורכבת משלוש סדרות של עבודות. לכל סדרה סט צבעים משלה, וכמעט בכל ציור בתערוכה מציגה אלמוג את האפשרות של פירוקו והרכבתו מחדש. בעבודות, המאופיינות במשטחי צבע נרחבים ובמעט גוונים, השינויים הם מינורים ומייצגים בעיקר תנודה של אור היום או הלך נפש.

מוטיב נוסף בתערוכה זו, שהחל להתפתח אצלה לפני כמה שנים, הוא הציור בתוך ציור. כך למשל ציור אחד יופיע בתוך הציור שתלוי לידו. הכיוון הזה יהיה בגדר הפתעה גדולה למי שמכיר רק את עבודותיה המוקדמות של אלמוג. העיסוק בחללים ארכיטקטוניים, בחדרים ובפרספקטיבה, החל לפני כמה שנים, ומהלך נרחב של העשייה הזו הוצג בשנת 2006 בתערוכת יחיד שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל אביב.

ניר כפרי

נדמה שעם השנים, עבודותיה של אלמוג, שבתחילת הדרך היו ראוותניות, מרובות פרטים, מקושטות ופתייניות, עברו דיאטה חריפה. "הבנתי שאני לא מעוניינת לעשות את הציור האחד, את המאסטר פיס. אני מעוניינת יותר בעבודה שנבנית. אני מנסה לבנות תשתית שתסביר לי ותתאר לי מהו ציור", היא אומרת. מבחינתה, גוף העבודות הזה אינו שונה בהרבה מעבודותיה המוקדמות שזיכו אותה בתשומת לב רבה.

"יש בה חלומות נעורים על קופסאות תכשיטים, נשפים באוניות פאר ונופים אקזוטיים", כתב המבקר איתמר לוי על הנשיות בעבודותיה של אלמוג ("הארץ", 1988), "שם יש רגש אמיתי, ויש בנשיות הזו גם איפוק חתיכי, גזרה נוקשה, תשוקת פיתוי בשליטה מרבית. זה עובד".

"הנושא הקבוע של דיתי אלמוג, שחוזר בעבודות רבות ובכמה סדרות, הוא קסמיו של היפה הבנאלי", הוסיף המבקר מרדכי גלדמן שנתיים לאחר מכן. "היפה שלה הוא על גבול הקיטש הכולל מודעות גבוהה לשבירותו".

מבחינתה של אלמוג "התמצית היא אותה תמצית, רק כשבהתחלה הייתי זקוקה לתכנים חיצוניים - לגזרות, שמלות, תכשיטים, כל מה שקשור למבט על האובייקט הנחשק. זה היה מין תיאטרון כזה, אני מבינה למה עשיתי את זה. עניין אותי המבט שלנו, והמבט שלנו אינו קשור רק לציור אלא גם לאנשים, לאיך שאנחנו מסתכלים על אנשים".

קול נשי

עבודותיה של אלמוג נתפשו כפרובוקטיביות בסוף שנות ה-80, גם משום שהיו שונות מסגנון "דלות החומר" ששלט ביד רמה באמנות המקומית, וגם מפני שהיא עצמה היתה דמות מגונדרת שמשכה תשומת לב.

"חשדו בי מאוד", נזכרת אלמוג. "שאולי אין בי עומק, שאני לא אותנטית. כל הזמן התעסקו בשאלת הלבוש". את הביקורת הטובה ביותר על עבודותיה של אלמוג כתבה אז מיכל נאמן בעיתון "הארץ", כתגובה למאמר ביקורת חריף של המבקר וההיסטוריון גדעון עפרת. זו היתה ביקורת מרגשת משום שהיה זה קול נשי בתוך ביקורת שהורכבה רובה ככולה ממבקרים גברים.

אלמוג לא מסכימה עם המושג ריאקציה, אך בחלוף הזמן החלה להשיל את התכנים הפתיינים וכן נטשה את ההקבלה בין ההסתכלות על אשה להסתכלות על אמנות. "גם אז ידעתי שאני רוצה להיפטר מהרבה דברים, כדי לדייק. המטרה שלי היא להבין איך דברים עובדים, צריך לסדר את מרכיבי הציור לפי סדר חשיבות ואז להוציא את מה שלא חשוב. זה מתקשר לבזבוז".

לטענתה, האמנות בשנים האחרונות נוטה למקומות מאוד אנוכיים או אקסצנטריים, הקשורים בסיפור האישי ובגחמות של האמן. "אני רוצה לתת משהו לאחרים", היא מבהירה. מבחינתה, הפירוק וההרכבה הם דוגמה אחת לגישה זו. קוסמת לה האפשרות שאדם שרוכש את העבודה כמו גם הצופה בגלריה יוכל לשחק עם מרכיבי הציור כאוות נפשו. "אני מעניקה לו בעלות והוא יכול להיות יצירתי".

מתחילת דרכה עבדה אלמוג על דיקטים שאת מסגרותיהם בנתה בעצמה. מעבר לשליטתה הטכנית ולביצוע המוקפד ישנם כמה מאפיינים שנותרו ונהפכו לסימן היכר גם בעבודותיה הנוכחיות. הבולט בהם הוא קו האופק: לעתים הוא מופיע בחלק הקדמי של הציור, כך נדמה שהחוץ נכנס לפנים, ולעתים הוא מבצבץ מהחוץ, ממוסגר בחלון.

היא לא מגדירה את העבודות שלה כמופשטות: "יש שם שמים, וציור שתלוי על קיר. זה לא מופשט. אבל ברור שהעבודות שלי תמיד שלחו וגם עכשיו שולחות לסגנונות אמנותיים שונים". חלק מהעבודות שהוצגו בתערוכה במוזיאון תל אביב, למשל, התאפיינו בכמה רגעים ומבעים סוריאליסטיים, באחרות משטחי הצבע מתקשרים למינימליזם. העיסוק שלה באור נעשה בזיקה ובהשראת ציור הולנדי (ורמיר ואחרים) וגם ציור אמריקאי ובראשו ברנט ניומן מהדהדים ממספר עבודות.

קשה לומר שהמהלך האמנותי שלה נגיש לקהל הרחב, אך היא מרגישה מחויבת לשאלות ולחוסר ההבנה של הצופים. "יש מעין מבוכה הקשורה לאמנות, אני לא בורחת ממנה. להיפך, זה מעניין אותי. אני מנסה ללמוד אותה. אני עושה זאת דרך הניסיונות להבין איך המבט שלנו עובד, איך הוא ממלא אותנו מבחינה אמוציונלית ומהן הצורות השונות של סיפוק שהוא יכול להסב לנו".

בפנים אבל בחוץ

קו האופק או העיסוק בארכיטקטורה נובע במובנים מסוימים מהביוגרפיה הפרטית שלה, משנות ילדותה בחיפה. היא נולדה בעיר ב-1960, להורים שלדבריה היו לה שניהם מקור השראה. "אבי הוא מהנדס, כיום בן 88, וכל חייו הוא המציא פטנטים. גם אמי יכולה לתקן הכל, מחשמל ועד אינסטלציה". את הבית הראשון שהתגוררה בו תיכנן אביה בהשראת הארכיטקט הנודע לה קורבוזייה והוא היה ממוקם בחורשת אורנים המשקיפה לים.

כשהיתה בת 6 עברה המשפחה לרמת השרון. "לא אהבתי לגור שם. הכל היה נראה לי נורא מכוער, שטוח מאוד". היא ציירה מגיל קטן אך רק בגיל 25 הלכה ללמוד בבצלאל. היא למדה במחזור שבו למדו מיטב הציירים בני דורה, ובהם יעקב מישורי, אתי יעקבי, עדו בר אל, יאשה צ'ירנסקי. מוריה היו נחום טבת, אוסבלדו רומברג, צבי גולדשטיין ואחרים. היא מספרת כי כבר אז התנגדה לערכים שניסו להנחיל לה בלימודיה והקפידה לעשות מה שרצתה. היא עבדה באינטנסיביות רבה אך שמרה הכל לעצמה וסירבה להציג את עבודותיה.

בשלב מסוים זומנה לשיחה שבה הובהר לה שאם תמשיך בסירובה היא תסולק מבית הספר. היא הראתה להם את העבודות והשאירו אותה, ומאותו שלב גם איפשרו לה להתנהל בדרכה שלה. "ציירתי והרביתי לקרוא. זו היתה תקופה מאוד מלמדת וחשובה בעבורי". את תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה ב-1987 בגלריה בוגרשוב בתל אביב, בהזמנתו ואוצרותו של האמן יאיר גרבוז.

אלמוג מספרת שההזמנה של גרבוז ולאחר מכן הביקורת האוהדת שכתב רפי לביא על התערוכה, הפתיעו אותה מאוד, משום ששניהם היו מזוהים עם המדרשה ובאותם ימים היה מתח גדול בין המדרשה לבצלאל.

אחרי התערוכה בבוגרשוב פנה אליה יגאל צלמונה, אוצר במוזיאון ישראל, רכש עבודה לאוסף והציע לה להציג תערוכת יחיד. תערוכה זו, שהוצגה בשנה לאחר מכן, זיכתה אותה בביקורת מאת גדעון עפרת שהאשים אותה בכך שהיא לא עושה אמנות ישראלית וכינה את התערוכה בארסיות "D.T Bionic". במקביל החל להירקם הקשר בינה לבין האוצר סרג'יו אדלשטיין, שהיה אף הוא בתחילת דרכו האוצרותית-גלריסטית ופתח את גלריה ארטיפקט בבית האדום בתל אביב. היא הציגה ארבע תערוכות בגלריה זו, האחרונה שבהן לאחר שהות בת שנתיים בניו יורק.

על אף כל זאת, בחרה אלמוג לנסוע לניו יורק, צעד שלדבריה נתפש באותן שנים כבגידה. "לא נסעתי משום שהייתי מאוהבת בניו יורק, להיפך, זו היתה החלטה פרקטית. כבר כילדה היה לי ברור שלא אחיה פה. יכול להיות שפשוט הרגשתי שאני צריכה להיות רחוק מהבית. יש משהו שחוסם לי את הראש פה, גם מבחינה ויזואלית. אמנם יש מקומות מאוד יפים אך אני לא מצליחה לראות למרחק. גם החיבוק חנק אותי".

היא שכרה לעצמה מעין לופט באזור טרייבקה במנהטן שבו היא מתגוררת עד היום. "בחמש השנים הראשונות לשהות שלי שם", היא אומרת, "לא הכרתי איש. לא צמחתי מתוך המערכת, לא למדתי בבתי ספר האמריקאים". בתום תקופה זו הציגה תערוכת יחיד לראשונה בגלריה מריאן בולסטיין בניו יורק. לשמחתה, התערוכה משכה תשומת לב והולידה תערוכות יחיד וקבוצתיות נוספות. כיום היא גם עובדת עם גלריה בשטוקהולם.

במשך השנים הצליחה להתפרנס מאמנותה, למכור עבודות דרך הגלריות. בשנים האחרונות נותק הקשר עם הגלריה הניו-יורקית והיא נכנסה לתקופה כלכלית קשה יותר. "שלא בחוכמתי - לא היתה לי תוכנית גיבוי כמו שיש להרבה אמנים אחרים - נקלעתי לכמה שנים קשות אך הן מאחורי". כיום היא מלמדת באוניברסיטת ניו יורק (NYU) וממשיכה להתפרנס ממכירת מעבודותיה.

איך חווית את ניו יורק?

"באופן כללי זהו מקום קר ואכזרי. מאוד לא מושך. יש בו משהו מת וגם נדמה שהאנשים כאלה. אזור הגלריות צ'לסי הוא דוגמה מובהקת לכך. כל כך הרבה אנשים רוצים להשתייך, ישנה תחרות איומה ואין חמלה. אני לא מוצאת שום דבר ‘גלאמורוס' (זוהר) בניו יורק וזה קשה לי כי אני צריכה לפעול בעולם הזה. ובאופן כללי אני לא אוהבת את מה שנקרא ‘עולם האמנות' - לא שם ולא פה. אני מקווה שאמצא דרך להיות בפנים אבל גם בחוץ".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true