בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

זנגה זנגה של שריף ואכד: תחכום לא אחיד

התרגילים הוויזואליים-ממוחשבים ומילוליים של ואכד נוגעים ברובם לאירועי העולם הערבי בשנה החולפת. רובם נכשלים ליצור מומנט ביקורתי מחודד

12תגובות

רגל רוקעת. נעל עקב, שולי שמלה ארוכה מתנודדים כווילון. פריים בודד, טיפוף חד פעמי המוקרן בלופ. רקיעה עדינה לקביעת קצב פנימי, עצמי. הלופ יוצר את הימשכות הקצב המכני, הופך אותה ואת הווידיאו כולו למטרונום.

שריף ואכד דגם את התנועה המסוימת הז את מ-1965, תנועת הרגל של אום כלתום שרה את "בעיד ענכ" ("הרחק ממך"). זו ללא ספק העבודה המשוכללת והאניגמטית ביותר בתערוכתו. רקיעת הרגל האחת נהפכת לתקתוק מתמיד, אינסופי, אוטומטי, מין "מצעדנו עוד ירעים אנחנו פה" של מתגעגעי העולם, אלה שיש להם רק בעירה פנימית אבל שום תחושת זמן כרונולוגית.

את כיווץ הזמן והמרחב הזה הוא מבצע בצורה אחרת, הפוכה, בעוד וידיאו חזק, "To be Continued..." (2009), המדמה בעיצובו הכולל נאום הצהרתי-וידויי של שהיד לפני פיגוע התאבדות. בתפאורה ולבוש הולמים, ובטון נלהב, מורעל, דקלמני, של שכנוע פנימי עמוק, מתבצעת הקראה (אחרונה? לאין קץ) של סיפורי שחרזדה מ"אלף לילה ולילה". כמו שחרזדה, גם השהיד אומר את דבריו האחרונים, מנסה ליצור סיפור ללא קץ שידחה את הקץ, שימנע את היציאה למשימה.

מעבר לעימות החזיתי עם התפישה הסטריאוטיפית (הרגלי החוויה הוויזואלית של "השהיד") מעלה ואכד סוגיות של נאמנות ובגידה לפותות זו בזו, בדיה המצילה את עקרון הממשות, השהיית המוות באמצעות מעשה האמנות (הסיפור, השירה), פעולת החייאה באמצעות מתיחת זמן היסטורי ופרטי.

מלבד זאת, מאחר שסיפורי אלף לילה ולילה כוללים ביטול הלינאריות הסיפורית לטובת מעגליות אינסופית ועירוב ז'אנרים יסודי, הרי ואכד מוסיף על כך היבריד צורני מנטלי משלו - הגבר המקריא בתפקיד האשה, האדם-פצצה, הלוחמה הפסיכולוגית כצורה אמנותית, סרטי שהידים כארט.

כך, בעבודה אחת כווץ יקום שלם לתנועה קטנטנה ומטונימית. ואילו בעבודה שנייה הורחב קטע וידיאו קצר, שהוא גם קלישאה גנרית, לסיפורי החיים-מתים כולם.

בעקבות קדאפי

ואכד עוסק בתרגילים ויזואליים-ממוחשבים ומילוליים, רובם נוגעים לרגעים איקוניים במאורעות העולם הערבי בשנה החולפת לצד מוקדים איקוניים היסטוריים וקלאסיים שלו (כיפת הסלע, אום כלתום). כל אלה נשאבים לתוך שפתו הגרפית ההרמטית, הדוגמת מקטעים או מלים חלקיים, מפרקת את התמונה/הנרטיב, את ההיגיון הפנימי והלכידות של האירוע, ומנפחת אותם מחדש כסדרה הנדסית שהעלתה עצמה בחזקה.

בטיפולו האירוני, ההתעצמות היא גם ההתפרקות מבפנים. ההומור השחור הדקיק ובייחוד האימפרסונליות הגבוהה של הביצוע, הריחוק הרגשי, תומכים בקצביות הייחודית לוואכד, כזו הנצברת דרך סדרתיות מסוימת מאוד ודרך תרגום אלמנט נבחר אחד למגוון אופני ביצוע ושפות, גלגולו שוב ושוב באמצעי הבעה אחרים.

"זנגה זנגה", למשל, כותרת התערוכה וכותרתו של דיפטיכון קטן, מתייחסים לנאומו של מועמר קדאפי שבו איים לרדוף אחר מתנגדיו "סמטה סמטה". בדיפטיכון משורטט הביטוי המאיים-נלעג בסינית, כתב-תמונה ההופך את הפראזה השלטונית לאונומטופיאה חזותית.

עבודות נוספות מתייחסות ל"Google Translate" המזמינה את המשתמשים לשפר את תוצאות התרגום האוטומטי על ידי לחיצה על אופציית "הצע תרגום טוב יותר". אחת מהן, "פאלעסטינע", היא טריפטיכון של טקסט חרוט על נייר, מגילת העצמאות הפלסטינית שנכתבה בידי מחמוד דרוויש בתרגום מערבית ליידיש, שפה חיה-מתה בלי מדינה.

הבעיה הפלסטינית, בפראפראזה על משפטו המפורסם של משה גרשוני, היא אם כן בעיית תרגוגל. זה ניכר בווידאו "Beace Brocess No. 1" (2010), שהוצג לראשונה בתערוכה "מהו הפוליטי" במוזיאון בת ים - דגימה ושכפול של ריקוד הנימוסין הצבוע של יאסר ערפאת ואהוד ברק בקמפ דייוויד, כל אחד מהם מוחל על כבודו לכאורה ומאפשר לאחר להיכנס ראשון. הקיטוע החוזר על עצמו יוצר מין טנגו מגושם ונלעג, הלא הוא סחרור הכיבודים. שם העבודה מדגים כיצד ה"ביס ברוסס", ממש כמו התרגוגל הלא-איכותי, הוא האח החורג, העילג, הלא-תקני, הגזעני ומלא האיבה של "תהליך השלום", מנטרה ממלכתית ריקה בפני עצמה.

לצד הווידיאו מוצגות שתי סדרות רישומים, מעין סטורי-בורד של הריקוד או סקיצות להפיכתו ללוגו בשתי שפות גרפיות שונות. האחת קווית עם מילוי משטחי צבע בצהוב זרחני והשנייה חיתוכי נייר מתובלטים, עגולי פינות בכתום זרחני.

רורשאך בתחריר

לעומת הקיפוץ-חיבוק הבלתי אלגנטי בעליל של הפוליטיקאים, בווידיאו המהפנט "אינתא עומרי", שהוצג לא מזמן בתערוכת "גן החשמל" בגלריה קונטמפוררי, מוקרנת בכחול דגימה אילמת, מנתקת מהקשר, של המטפחת המפורסמת של אום כלתום. המטפחת צפה כמדוזה, חיתוך הפריים והלופ חלקיים ולא ניכרים, כך שהיא מהפנטת כמחול התת-ימי כמעט שלה.

עניין הקיטוע, הכיווץ והניפוח הסדרתי מחדש כצורה גרפית שטוחה, מופשטת, מגיע לשיאו בסדרת העבודות "The Battle of the Camel", על שם התקיפה של מפגיני כיכר תחריר בידי תומכיו של חוסני מובארק. הכל נובע מצורת יסוד בסיסית שחורה, מעין קליגרפיה או מפה אילמת, צללית נטולת פרטים או נפח המוכפלת שוב ושוב בתצורות וקצבים שונים. לצד הרישומים, שתי הקרנות של הצורות השחורות, חלקים מהן, בתזוזה, כאנימציית מגזרות נייר נוסח כתמי רורשאך.

בווידיאו אחד יש תנועה כמעט צנטריפוגלית של חמיקה לדפנות ממרכז הומה, מבולגן. בווידיאו השני, העמוס יותר, המראה דומה למהומה ברחוב, הפגנה, השתוללות. הממד האנושי, הפוליטי, יחסי הכוחות, קיבלו את אפקט שומר המסך עם תזוזות מכניות מטרידות וממכרות. לרגעים זה נראה כפתיח או קטע קישור באיזו תוכנית טלוויזיה מיושנת.

גם בתערוכה הנוכחית ואכד ממשיך לפתח את הסגנון הגרפי של סדרות רישומים ששינויים מזעריים, צורניים קורים בהם, מחוללים הבדל למרות המראה הסטטי של הכתמיות הרורשאכית המתקבלת כאמבלמה.

עיקר החוויה של מכלול התערוכה הוא של עבודות בעלות דרגות תחכום ופשטנות לא אחידות. חלקן מילוליות מאוד, מתפענחות במהירות. עבודות הווידיאו בבירור חזקות ומעניינות יותר מסדרות הרישומים; אלה מהוקצעות, עשויות לעילא, אך אינן מצליחות להרקיע לכלל חוויה אינטלקטואלית עמוקה או אסתטית מפתיעה.

הבעיה העיקרית בהן, חוץ מהקרירות הכללית, עניין של סגנון וטעם, היא שוואכד קצת חוזר על עצמו. נראה שמצא דפוס פעולה אמנותי והוא מנפיק עוד ועוד עבודות מאותו פס ייצור, כולן מתופעלות מתוקף אותו הגיון-עשייה. במקרים הטובים זה מתקבל כהברקה מלאת תנופה ופואטיקה. בשאר המקרים, הצופה נשאר מול עבודות פוליטיות-לייט דומות מאוד זו לזו, הנשענות על אקטואליה לצורכי הפשטה גרפית וסובלות מהיקסמות סלונית אחר תענוגות הטכנולוגיה; אלא שפחות מדי תוכן מגבה את סדרי הגודל של העיסוק בהם. אף על פי שוואכד עוסק ב"ייצוגים של רגעי נפילה, רוחות רפאים, הכלאות, תהליכיות, חזרתיות, מעברים בין שפות" ככתוב בטקסט הנלווה, רבות מהעבודות כושלות ליצור מומנט ביקורתי מחודד.

שריף ואכד: "זנגה זנגה". גלריה שלוש, מזא"ה 7 תל אביב, שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-19:00, שישי 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00. עד 10.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו