בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה בפאריס בודקת את הקשר בין מחול לאמנות חזותית

הרקדניות של מאטיס, התפאורות של פיקאסו למופעי בלט והכוריאוגרפיה שהלהיבה את אוגוסט רודן: על התערוכה המקיפה "לרקוד את החיים"

3תגובות

לכותרת התערוכה המוצגת כעת במרכז פומפידו "לרקוד את החיים", יש כל מה שדרוש לפיתוי הקהל. התערוכה, שתינעל ב-2 באפריל, מזמינה את כל הפירושים ואת כל הפנטסיות. היא כוללנית דיה כדי שמסלול הביקור ייפתח בטריפטיכון של מאטיס, "הריקוד", ויסתיים ב"כוכב בלתי אפשרי", מעין סרט פופ של אנז' לצ'יה מ-2010. ביניהם - יותר מ-300 ציורים, תמונות, רישומים, סרטים ותלבושות, רבים מהם נדירים, המציגים למבקר יותר ממאה שנות יצירה סביב נקודת המפגש שבין האמנויות החזותיות לבין הריקוד, מראשית המאה הקודמת ועד ימינו.

ראשיתו של המפגש הזה היא בשנת 1905, כשאנדרה דרן מצייר אקוורלים שבהם נראים גופים עירומים הרוקדים בנופי גן עדן. באותה שעה עצמה, מאטיס יוצר מהמוטיב הזה פסל עץ, ולאחר מכן ציורי ענק, בשביל האספן המוסקבאי שלו, סרגיי שצ'וקין. הצייר ואן דונגן מעדיף את הנשפים העממיים, את הפרנץ' קאן-קאן ואת הרקדניות ה"אקזוטיות". כולם זוכרים את דגה, את סרה ואת טולוז לוטרק. לבני תקופתם הגרמנים בדרזדן ובברלין, נולדה והקל, יש אותן אובססיות, ומהן הם יוצרים ציורים צעקניים ודינמיים.

לאחר שהרקיד את המוזה שלו, נינה הארד, בבקתה שבה גר מעל העיר דאבוס בשווייץ, ארנסט לודוויג קירשנר מבקר תדיר בסטודיו של הרקדנית האקספרסיוניסטית מרי ויגמן, ושואב משם את הרעיון שלו ל"ריקוד המתים" (1926-1928) - צדודיות בצבעי אדום וירוק בוהקים, הנלחצות זו כנגד זו.

עד סוף התערוכה נשמרת הרמה הגבוהה של האמנים המוצגים, כולל הכוריאוגרפים והאמנים הפלסטיים. למשל, להקת הבלט רוס (1909-1929), שמנהלה הוא סרגיי דיאגילב, אדם יצרי ובעל תיאבון אמנותי פראי, שהפליא לקבץ סביבו את מיטב אמני התקופה, והתוצאה היתה מופעי בלט שחוללו מהפכה בתחום הריקוד. לכוריאוגרפים קוראים פוקין, מאסין ובאלאנשין, לציירים - פיקאסו ודה קיריקו. כל אלה משלבים כוחות עם סאטי, עם דביסי ועם סטרווינסקי. התפאורה והתלבושות נהפכות למרכיבים מהותיים במופע.

ההלם הראשון הגיע ב-1912 עם הבלט "אחר הצהריים של פאון", בכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי ובהשתתפותו (בתפקיד הפאון), על רקע תפאורה מפוארת בעיצובו של לאון באקסט. היצירה המינית מאוד, שאבירי ה"כמו שצריך" החשיבו כשערורייתית, הלהיבה אפילו את אוגוסט רודן קשישא. פסלים של האמן וצילומים של ניז'ינסקי בחתימת הצלם אדולף דה מאייר, מנהלים כאן דיאלוג עם סרט על הבלט שהועלה שוב ב-2009 באופרה של פאריס.

שחזור אחר נותן לצופה מושג על תהליך היצירה של הבלט "פאראד" ב-1917 - תהליך שבו השתתפו דיאגילב, פיקאסו, סאטי וקוקטו. מכאן והלאה, מוצגים הדברים בסדר כרונולוגי פחות או יותר: "בלט מכאני", סרט שביים פרנאן לז'ה בעזרת מאן ריי, ו"בלט טריאדי", שהועלה ב-1922 בתיאטרון הבאוהאוס על ידי אוסקר שלמר. יצירה זו מצטיינת בעיצוב במה מיוחד: תלבושות-פסלים הנעות על גבי במה מסתובבת. נכדו של האמן הגיע לפאריס במיוחד כדי לפקח על הרכבתו של המנגנון.

בין דנקן לבאוש

בכל הנוגע ליצירה שנעשתה עד השנים האחרונות, ניכר שהתערוכה מבקשת להקיף את הכל. היא עושה זאת בשני אופנים: ראשית, אין היא פוסחת על שום יוצר המהווה ציון דרך בתחום - החל באיזדורה דנקן ולואי פולר, דרך מרי ויגמן וולנטין דה סן-פואן, מרס קנינגהם וטרישה בראון, וכלה בפינה באוש.

שנית, היא מציגה קטעי תיעוד לא מוכרים, כדוגמת הצילומים והרישומים המתארים את היצירות הניסיוניות שיצר, החל מ-1907, הרקדן האוסטרו-הונגרי רודולף פון לאבאן, במונטה וריטה שבשווייץ. הוא ייסד שם בית ספר לאמנות שבו אימן את תלמידיו ותלמידותיו לרקוד עירומים באוויר הפתוח, בנוף האלפים, שעדיין היה כמעט בתולי מהטקסים של הרייך השלישי. שכן החל מ-1933 ניאות לאבאן להשכיר את שירותיו לנאצים, אשר מצדם השכילו לראות את הרווח האידיאולוגי והספקטקולארי שהם יכולים להפיק ממקצבים ומתנועות גוף המאדירות את הנעורים, את המרץ ואת רוח הקבוצה.

אבל לאוצרות התערוכה הזאת, כריסטין מאסל ואמה לאווין, חשוב לא רק להראות את ההיסטוריה, אלא גם לעדכן אותה. לכן יצירות מן הזמן האחרון משולבות לאורך המסלול בסמיכות ליצירות מהדורות הקודמים. הכוונה היא לעורר הדים או להציע אנלוגיות. לעתים המהלך מצליח. אם ה"אנתרופומטריות" של איב קליין מלובות בסרט שנעשה על פי המופע "Quando l'uomo Principale e Una Donna" (2004), שעליו חתום הבמאי והאמן הפלסטי הפלמי יאן פאבר, הרי זה מפני שהוא הושפע מקליין.

הרעיון של מחווה אמנותית משותפת לכוריאוגרפים ולאמנים פלסטיים מצליח רק בחלק מן המקרים. בסרט של הנס נאמות רואים את ג'קסון פולוק המצוי בעיצומו של ציור בטפטוף מקרין את הציור על גבי בד הפרוש על הרצפה. מולו, הכוריאוגרף בן זמננו ראשיד אורמדאן, שניקולא פלוק ביים וצילם, מלכלך את הקופסה הלבנה בצבע שחור. בסמוך לו ממש, תלויים צילומים של המיצג "להילחם בבוץ" (1955). כאן נוצרת קוהרנטיות אמיתית.

אך לעתים הקשרים משכנעים פחות. האם די בסרטם היפה של תיירי דה מיי ושל אן תרזה דה קרסמקר, "Counter Phrases" (2000), עם הרקדניות והרקדנים חשופי הגו בפארק, ליד בריכת נוי, כדי למצות את הנושא "ריקוד וטבע"? או שמא די בתמונות אחדות של מתיו בארני עוטה קרניים ונועל סנדלים באולם המוקדש לפאון של מלארמה, כדי לייצר זיקה בין הנושאים? אפשר שהדברים אינם יכולים להיות אחרת. ככל שהיחסים שבין הריקוד לאמנויות הפלסטיות וההשפעות ההדדיות ביניהם בולטים עד לשנות ה-50, דומה שהם מתרופפים בהמשך.

לכן, גם הקטע המוקדש לפופ ארט אינו המשכנע ביותר בתערוכה, שכן בשלב הזה המוקד כבר עבר למקום אחר: מכאן והלאה הדיאלוג הוא יותר בין הריקוד למיצג - המתחיל להתפתח קצת לפני 1960 - ופחות בין הריקוד לציור או לפיסול. אך האם המוזיאון הוא המקום המתאים ביותר כדי להמחיש את מה שמבדיל או את מה שמחבר בין האמנויות האלה של התנועה ושל הזמן?

מצרפתית: נועם ברוך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו