בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

התערוכה של זויה צ'רקסקי ואנה לוקשבסקי

טיפוסי שוליים כמעט שאינם מתועדים באמנות הישראלית, אך כעת הם במרכז תערוכה חדשה. האם האמירה החברתית הזו מובילה למהלך אמנותי רלוונטי?

11תגובות

זויה צ'רקסקי מבצעת מהלך יסודי של הליכה לאחור. במשך 2011 נטשה את כל מהלכיה הקודמים בצד והתמקדה ב"עבודות העוסקות בהיבטים הפורמליים של הציור לצד פרשנויות עכשוויות על ציור מהתבוננות" כדברי הטקסט הנלווה.

בתערוכה משותפת לה ולאנה לוקשבסקי בגלריה "רוזנפלד" בתל אביב, מעמיסות השתיים שפע רישומים וציורים צבעוניים מאוד, רובם דיוקנאות של אנשים מסביבתן הקרובה המזוהים בשם פרטי לצד נופים, בעיקר אתרים עירוניים תפלים. במבט ראשון כמעט בלתי אפשרי להבדיל מי ציירה מה. ברבים מהציורים הנושאים והמקומות חוזרים על עצמם, כמין תרגיל זוגי בציור-אותו-דבר. שתיהן ביקרו באותם מקומות, ציירו אותם כל אחת בדרכה. מאפיין זה מגביר את אפקט היציאה הקבוצתית לטבע או מרתון רישום המודל, המזוהים עם עשיית חובבים וסטודנטים.

המראה הכללי המובהק הוא סקיצתי. וזו מהות החזרה לאחור של צ'רקסקי - החזרה אל מחברת הסקיצות, ניירות קטנטנים תלויים בפושפינז, איורים מאווררים, לא בומבסטיים, לא מתחייבים אלא יוצרים מתווים שהם מעין קריקטורות או גלויות. צ'רקסקי רושמת בגדלים קטנים חזית בית קפה בירושלים, מחסן שעל דלת הפח שלו מסויד "נא לא לחנות", חזית מספרת גברים ביפו, מראה כללי של בריכה, קומת הקרקע בדיזנגוף סנטר עם דוכני מזון, אנשים בחוף ים, קפה חוני, דוכן של מפעל הפיס, חזית אתר בנייה עם הגרפיטי "זכויות הגבר במשפחה", מכירת לולבים, השביל המרכזי בשדרות רוטשילד בעת מחאת האוהלים, מקצהו משתקף פסל "התרוממות" של קדישמן ורחבת עיריית תל אביב מגומדת על ידי פסלו של תומרקין.

לוקשבסקי, בסגנון ציור כתמי הרבה יותר וקומפוזיציות ממרכזות וסגורות יותר, הופכת את אותן אפיזודות יום-יומיות (המעבר מתחת לדיזנגוף סנטר עם שלטי החוצות הענקיים, מספרה, קפה/בר/יוחאי, חוף הים, דגל ישראל ועוד) לסצינות ליליות. אצלה התאורה מלאכותית, והצבעוניות לפיכך מאופיינת בשחור וצהוב זרחני. אצל שתיהן אין כמעט הבדל בתוצאה בין ציורי השמן על בד, הטושים והפסטל על נייר. המראה הכללי הוא של כניסה לחנות מזכרות בעיירת חוף או לתצוגת סמסטר בחוג רישום במתנס פריפריאלי. גם תמטית העניין תרגילי לגמרי - דיוקן, דיוקן עצמי, טבע דומם, יום ולילה, נוף, נוף אורבני. מאחר שהנושאים אינם עילה חיצונית בלבד אלא השורה התחתונה של העניין, זה לא נחווה כמהלך מחוכם על רגרסיה. לכן יש משהו מטריד בצורך לעמוד ולחלוק להן כבוד בגלריה, לאייש בשבילן את עמדת הצופים.

שחזור בתולין

כשניצבים, למשל, מול רישום מתווה לחתול בתנועה, נשאלת השאלה אם הוא נועד לאתגר שמרנות מדומיינת או שהוא פשוט רישום רגרסיבי. כך או כך, התוצאה מבולבלת ולא מדויקת. בין שזהו חיפוש דרך ובין שזו סימולציה של חיפוש דרך, יש תחושה של מיושנות לא נעימה המציגה עצמה כחדשנות, המתמקחת על מקומה כמעודכנת.

יש במהלך, מעבר לתפנית הסגנונית, גם חזרה לאחור יסודית יותר - מעין חזרה לתשתית נאיבית המנסה לבסס שליטה טכנית באמצעי הבעה. הרבה יותר מאשר התמקדות בציור מתוך התבוננות, שכן אין שום תשומת לב לתאורה, מזג אוויר, עונות וכיוצא באלה, זו הדמיית סטודנטיאליות.

כאמנית בשלה שהציגה כבר תערוכות מהודקות סגנונית ותמטית יש בנסיון לגלגל לאחור את הנסיון לכלל עמדת החובבן משהו אמיץ. כאן מגיע הפרדוקס - מאחר שצ'רקסקי מצליחה לשכנע שאינה יודעת ליצור היגד, לארגן פואטיקה מסוימת שאין לה עמדת אמן, התוצאה אכן נטולת עולם מושגים עצמאי ופרסונה אמנותית. וזה מביך. היא מצליחה לבסס עצמה כאמנית ללא תכונות, דבר שיכול לכונן רק אמן עם עבר, יוקרה והישגים באמתחתו - רק אמן כזה יכול להציג בוסריות משמימה כמהלך תקף. האם זהו מהלך אותנטי, של ניסיון לבטל חינוך והרגלים, ליצור טאבולה-ראסה, לשחזר בתולין? או שזהו מהלך דעתני, מניירה בסגנון ארוחת בוקר של אלופים, מכירת קרח לאסקימוסים?

אם מדובר במקרה הראשון, חבל שמיהרה להציג את הסקיצות הלא מספקות האלה, שאינן עומדות אפילו בהגדרת היעדים שלהן. אם מדובר במקרה השני, של קונצפט ממולח המחקה את פרסונת החובב-השוחר, הרי שלא ברור לשם איזה הישג ספציפי נעשתה התפנית. וכמובן, שבעצם גם אינה מצליחה לחמוק מעצמה. למרות ההכרזה על כך ש"מגוון השפות הציוריות משקף חיפוש אחר שפה שהיא רלוונטית לדימוי קונקרטי ומשתנה בהתאם אליו", הרי שהסגנון הקריקטורלי, הגובל באיור ספרי ילדים, נשאר על כנו. כך גם הקומפוזיציות המצוירות מקצה לקצה, הנוסחים האילוסטרטיביים, השימוש בצבע רק כממלא משטחים ולא כיוצר כתמיות ציורית, הדחיסות רבת ההתרחשויות והמוקדים, האזכורים הפנים-אמנותיים השתולים בתוך הרישומים. כל אלה מסגירים את הדמיון לעצמה בגרסותיה הקודמות. הפעם הם פשוט מבוצעים ברישול יחסית למהוקצעות ולרמת הגימור של עבודות קודמות, ואינם מאורגנים סביב תמה קונצפטואלית מובהקת.

בנוסף לדיוקן עצמי של צ'רקסקי יושבת ומציירת עם ג'וינט כשפניה בפרופיל פיקסואי, דבר המעיד על הומור עצמי מצוין, ההצלחה היחסית של שתיהן היא באכלוס הציורים בדיוקנותיהם של טיפוסים שבדרך כלל אינם זוכים לתיעוד באמנות הישראלית ובכלל, באופן שמזכיר קצת את אנשיו "האחרים' של בויאן. לריסה הספרית, האשה במגפי העקב הלבנים הנושאת שקיות מכולת, מירקל השחורה עם הרולים הצהובים והאיפור הוורוד, העונדת שרשרת עם שמה באנגלית מחוברת, ירון עבודי הקורא את ספר "הבעש"ט", המסטולים המנגנים בגיטרה על הגג, המוחים בשדרות רוטשילד וגרפיטי "זכויות הגבר במשפחה".

ניכר שאחורי הקלעים של הציורים תוססים מעולם מלא כריזמה ושהתהליך היה כיפי. שמות העבודות רומזים שהמצוירים הם חברים, חבר'ה, מכרים מיודדים היטב, שמבלים יחד, מגובשים ונהנים זה מזה ("סאני", "סווטלנה", "איגור", "פיני", "אדיק ראש עיריית ליפתא", "מאשה על הגג", "אוראל במהפכה"). אלא שתחושת ה'חבורה שכזאת', שבילוייה ומנהגיה מעוררים אמפתיה גדולה, אינה מתארגנת כסדר יום שאומר דבר מה, משהו שאינו קוד פרטי למביני דבר בלבד. הכריזמה החברתית אינה מיתרגמת למהלך אמנותי רלוונטי. גם במובן הזה התערוכה פשטנית מדי או יומרנית מדי - או שהסתפקה בתוואי התיעוד הציורי בלבד, או שהיא כוללת אמונה שהתיעוד הזה אומר המון ויוצר סצינה בעלת סדר יום תקף, שטרם הוכיח את עצמו. *

"זויה צ'רקסקי / אנה לוקשבסקי: 2011". גלריה "רוזנפלד", שביל המפעל 1, תל אביב. שעות פתיחה: ימים שלישי עד חמישי: 12:00-19:00. שישי: 11:00-14:00. שבת: 11:00-13:00. עד 25.2.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו