בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

התערוכה פנס הקסם במוזיאון ישראל

חלק מהיצירות המוצגות בתערוכת הרכישות החדשות של אמנות עכשווית במוזיאון ישראל מצוינות. ובכל זאת, חסר בה מרכיב אחד חשוב

8תגובות

בקצה האולם שבו מוצגת התערוכה "פנס הקסם - רכישות חדשות של אמנות עכשווית" במוזיאון ישראל, מוצבת העבודה "חמישה מסכים מורמים" מ-2008, מיצב של אולה פון ברנדנבורג (ילידת גרמניה, 1974). המיצב, כשמו, הוא חמישה מסכים באדום מלכותי המוליכים זה לזה ומוצבים על רצפת עץ בהירה. מה שנראה כמסכי מסך עשירים מעל במה, הבטחה למופע, מתגלה כסימן ריק. העבודה של פון ברנדנבורג, אחת האמניות הבולטות באירופה בשנים האחרונות (שב-2008 הציגה ב"ארטפוקוס 5" המאכזב בירושלים), משאירה את הצופים מחויכים ומאוכזבים; ובמידה רבה היא מתמצתת את התחושה שיוצרת התערוכה כולה.

"פנס הקסם" היא המשך לסדרת התערוכות "זמן הווה" ו"בכורות" שהוצגו במוזיאון בעבר, כולן באוצרותה של סוזן לנדאו. התפישה שבבסיס הסדרה היא קיבוץ היצירות החדשות באוסף המוזיאון לכדי תערוכה עכשווית; המשותף לעבודות הוא זמן עשייתן. היצירות הבינלאומיות נרכשו בידי אגודות ידידים וקרנות מארצות הברית ואירופה, מערך תמיכה מצוין שמטופח על ידי המוזיאון ומאפשר לו בניית אוסף עכשווי מרשים.

בטקסט הנלווה ל"פנס הקסם" לנדאו מציעה מעין סיפר-על לעבודות: "כולן משרטטות עולם של תעתוע בין דמיון למציאות, עולם של אגדות וחלומות בהקיץ"; הוא מוצג "באמצעות מיצבים, תצלומים, עבודות וידיאו וקולנוע ואף עבודות שמחזירות אותנו אל האמצעי הראשון, פנס הקסם... מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על העולם הזה חדל להיות מובן וברור, וקווי המתאר של הדברים הם קוויו המתפשטים של הפלאי".

הקשר בין אמנות לקסם, לעל-טבעי ולדתי הוא חלק מהותי מאופיה ונעוץ בשורשים ההיסטוריים-אנתרופולוגיים המשותפים לדת ואמנות. האמנות הנכיחה אלוהיות והיתה דרך לנסח סדר בעולם של תוהו באופן חזותי. אף על פי כן, יש משהו טורד בגישה המעמידה אמנות כעין משחק פלאי, במיוחד מאחר שחלק ניכר מהיצירות בתערוכה מתייחסות דווקא להיבטים קשים, לא פעם דרמטיים, של מציאות, והאמירה בהן מחודדת בהרבה מאשר הצגת הצדדים הקסומים שבה.

אגדה סינית

כך, למשל, "עיר רפאים" (2005-2007) של והרם אגסיאן (יליד ארמניה, 1974). זוהי סדרת צילומים של פרויקט מגורים ענקי שהוקם ב-1989 ליד העיר גיומרי, העיר השנייה בגודלה בארמניה, בעקבות רעידת אדמה שאירעה שנה קודם לכן והותירה אלפים מחוסרי דיור. בעקבות נפילתה של ברית המועצות הופסקה הבנייה בשנה שהחלה. מאז עומד המקום כפרויקט רפאים הנתון לחסדי הזמן, אך גם כמצבה לתפישת עולם, אולי אוטופיסטית, שהאמינה במחויבות המדינה לפתור בעיות דיור ולהבטיח עתיד לאזרחיה.

אגסיאן מטפל בתצלומיו באמצעים דיגיטליים. כאן הבניינים עולים כאיים מתוך ים, דימוי של אידיאולוגיות שעלו על שרטון. אלו עבודות יפות ועצובות, ובהקשר של ההווה הישראלי מתבלטת האמירה שלהם על דיור ציבורי כחלק מתפישת עולם, שנדמה היה כי נרמסה וכיום מתחילה להסתמן שוב כאופציה אידיאולוגית.

"איי יישאן, ערפל" (2010) הוא תצלום סטילס מתוך עבודת הווידיאו "עשרת אלפים גלים" של אייזק ג'וליאן (יליד בריטניה, 1960). זהו מיצב המורכב מתשעה מסכים ואורכו 49 דקות. בהתחשב בכך, אינני בטוחה שרכישת תצלום הסטילס היפה והשלו אכן מוצדקת. התחושה היא שהרצון להוסיף עבודה, עבודה כלשהי, של אמן משובח לרשימת אוסף המוזיאון היה חזק מדי. התצלום היחיד רחוק מלהעביר את היופי והכאב האדיר שכרך ג'וליאן בעבודה. זו שואבת מאגדה סינית על דייגים שניצלו מסערה בידי אלה, שקראה להם להגיע לאי פלאי שאחר כך נעלם, ומציגה את סיפורם של 23 שולי צדפות, מהגרי עבודה מסין, שנקלעו לסערה בים במפרץ בצפון אנגליה. המהגרים הגיעו לאנגליה מחבל פוג'יאן, המחוז שבו מסופרת האגדה על האלה.

ג'וליאן עוסק כבר כמה שנים בנושאים של מהגרי עבודה בעולם של כלכלה גלובלית. לפני כשנה הוצגה במוזיאון ישראל יצירתו "איגוד מערבי: סירות קטנות" (2007), שנרכשה לאוסף המוזיאון. היא עסקה במהגרים אפריקאים שמנסים להימלט מן המלחמה והרעב דרך הים התיכון לסיציליה ורבים מהם מתים בדרך. היצירה הזאת חזקה בהרבה מהתצלום היחיד המוצג עתה. גם כאן בא לביטוי דיסוננס בין תפישה של אמנות במונחי "מקסימה" לקריאת הטקסט הרעיוני שלה.

מונחים של קסם, אגדות וחלומות בהקיץ עולים על הדעת מיד בצפייה בעבודת הווידיאו "ללכת למקומות, להתיישב" (2004) של היראקי סאווה (יליד יפאן, 1977). בבית בסגנון כפרי אנגלי מתנדנדים סוסי נדנדה מיניאטוריים בצבעי פסטל, וחדרי הבית נהפכים לנוף מופלא. התנועה יפה, מקסימה וגם מבשרת רע, שהרי התנועה מוגבלת והסוסים שתוקים.

מאבק איתנים

לאוסף המוזיאון גם נוספו יצירות של כמה אמנים ישראלים: יאן טיכי, מאיה ז"ק, יהודית סספורטס, דנה לוי ועילית אזולאי. במיחוד בולטות בתערוכה העבודות של לוי ואזולאי.

"שותקים בינינו" (2008) של דנה לוי (ילידת 1973) היא עבודת וידיאו שבה נראית להקת יונים צחורות מתעופפות בין המוצגים במוזיאון הטבע שבקיבוץ עין חרוד. המראה של הציפורים החיות בינות לדגמי הציפורים המפוחלצות והנופים המצוירים - אבסורדי וגרוטסקי. התחושה היא של השתלטות מחודשת של הטבע על הניסיון האנושי לסגור ולהמית אותו. במאבק האיתנים הזה צפונה תחושה אפוקליפטית של קץ.

אזולאי (ילידת 1972) יצרה בשנים האחרונות כמה וכמה עבודות מצוינות, "Tree for Too one, The Keys, "Window מ-2010 היא אחת מהן. אזולאי מרכיבה מחדש מציאות מפורקת: היא מצרפת אלפי תצלומים של חפצים, בהם אבנים שנמצאו ברחוב, חומרי בנייה, ווקמן, מעיל ואף דמויות אנושיות ויוצרת פנורמה שהיא זרם תודעה חזותי, נרטיב שנפרש ומתקפל לתוך עצמו, מקסים, לעתים מפחיד ולעולם מעניין. אזולאי משוררת את הטריוויאלי ללא נוסטלגיה וללא ייפוי, מציגה ריבוי בלתי נסבל, מנכיחה תשוקה לאגירה, לצבירה שיש בה היאחזות כמעט נואשת בחיים.

עם כל זאת, ל"פנס הקסם" חסר אותו מרכיב ההופך צירוף של עבודות, במקרה זה חלקן מצוינות, לתערוכה. כמו ביצירה של פון ברנדנבורג, נדמה שהצופים עוברים שורה של במות ווילונות ונשארים לבסוף ללא גוף משמעות מספק. *

"פנס הקסם" - רכישות חדשות של אמנות עכשווית. אוצרת סוזן לנדאו. מוזיאון ישראל בירושלים. שעות הפתיחה: ימים ראשון, שני, רביעי, חמישי ושבת 10:00-17:00, שלישי 16:00-21:00, שישי 10:00-14:00. עד 30.4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו