בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רואה כוכבים: ראיון עם הצלמת אנה ים

בין רוסיה לישראל, בין האנלוגי לדיגיטלי, ובין החושך לאור. אנה ים מציגה תערוכה חדשה בגלריה ברוורמן בת"א ומספרת מדוע היא מעדיפה לצלם בלילות

13תגובות

האמנית אנה ים מתנהלת באזורי ביניים: בין רוסיה לישראל, בין שפות, בין זיכרונות ילדות לחיי היום-יום. במקרה או שלא, הפרקטיקה הצילומית שלה מתקיימת במרחב דומה - בין הצילום האנלוגי לדיגיטילי, בין התיעודי למבוים, בין החושך לאור. "הביטאט", התערוכה החדשה שלה המוצגת בימים אלה בגלריה ברוורמן בתל אביב (עד 23 בחודש), היא דוגמה למאפיינים אלה.

"לאנה ים אין יתרון תקווה ולא עודפי מסקנות", כתב האמן יאיר גרבוז על עבודותיה בקטלוג שיצא לאור לפני כשנתיים. "הצילום שלה הוא בלתי מסכם, בלתי חונט וגם לא מקפיא. הוא יוצר מציאות דינמית וחיה המהלכת בעקבות המקרה וגם אותו היא לא עוצרת. היא עושה צילום החי מתוך ידיעת הכישלון הצפוי לתיעוד. ההישג הגדול שלה הוא שהיא עושה צילום בעל תכונות של יצור חי - תכונת ההשתנות - תכונת התגובה".

"הביטאט" היא ייצוג קטן ומגוון של הסביבה ובית הגידול של היצור החי שגרבוז מתאר. אפשר לומר שהתערוכה מורכבת משני חלקים: בדומה לצורת עבודתה של הצלמת, בתערוכה מוצגים מבחר תצלומים, אקלקטיים לכאורה, וכן סדרת תצלומים חדשה. בשני החלקים נדמה כי ים חושפת שלבים תהליכיים, או כהגדרתו של גרבוז "צילום בלתי מסכם", וזהו יתרון של עבודה עם גלריה והאפשרות להציג בה אחת לשנתיים לערך.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

"כשסיימתי את התערוכה האחרונה, היה לי מין חזון מאוד מופשט ברמה של צבעוניות ותחושה, אך בדיעבד, כשאני רואה את התוצאה, אני מזהה את הדמיון אך גם את השוני בין שתי התערוכות", אומרת ים ומסבירה שהיא יוצאת מנקודה אינטואיטיבית ומתחילה לצלם לפיה. מבחינתה הרגע המכריע הוא לא בלחיצה על כפתור המצלמה אלא בעריכת הדימויים, כלומר בבחירה ובסינון. "זהו שלב עקרוני וחותך. יש צלמים שאוהבים את פעולת הצילום ומתאהבים בדימויים. אצלי זה להיפך, לרוב אני לא אוהבת את התוצאה ויוצא שאני עובדת יותר דרך השלילה", היא אומרת.

ים נוהגת לצלם בתקופות - בישראל ובחו"ל (לרוב ברוסיה). היא מספרת שבצילום הדיגיטלי וכמובן גם באנלוגי, אינה נוהגת להסתכל בתוצאה מיד. "אני יוצרת מעין בנק של דימויים ומחליטה שרק כעבור כמה שבועות אתבונן בו לראשונה. כך נוצרת הזרה חשובה ביני לבין רגע הצילום", היא מסבירה. באופן כללי, היא מאפשרת למקריות להכתיב את התוצר: "כל התצלומים המוצגים בתערוכה הנוכחית הם מעין רגעים חמקמקים או בלתי אפשריים שלא יכולתי לתכנן מראש". במידה רבה כבר בהגדרת תנאי הצילום היא פותחת צוהר ללא נודע. היא מצלמת בלילה במצב שהיא מכנה "עיוורון" או בטמפרטורה נמוכה במיוחד, שמשפיעה על יכולת ההשתהות והעמידה שלה.

התצלומים בתערוכה הונצחו באתרים שונים (עיר הולדתה יקטינבורג, מטע דקלים בישראל והעיר מוסקווה). על אף האקלקטיות לכאורה, ישנם מוטיבים משותפים בין התצלומים: ברובם ככולם היא נמנעת מצילום ישיר ו"נכון" מבחינה צילומית (הימנעות מעזרים כמו חצובה או תאורה), יש דגש רב על המרקם של מושא הצילום (עור של פיל, לדוגמה) ומתח בין מבט למיסוכו (צילום בשלג, מבעד למים זורמים וכדומה). כמעט שאין בהם נוכחות אנושית ואם יש - היא ממוסכת ושולית. בסדרה המוצגת לצדה היא חוזרת לסגנון עבודה מוקדם שלה, מבוים יותר, שבמרכזו עומדת משפחתה.

עשרה תצלומים שחורים למראה מוצגים בתערוכה. חוויית ההתבוננות בהם דומה להסתנוורות או להליך הסתגלות העיניים לחושך. בתוך כל פריים שחור בולט מתווה קונסטרוקטוביסטי משהו, זרחני למדי. כשהעיניים מסתגלות אפשר לראות דמויות בתנוחות משתנות אוחזות במוטות עץ המכוסים במחזירי אור. המצולמים הם בני משפחתה ובן זוגה, היוצר איתמר רוז, בחוף נטוש בכניסה לחיפה.

הרעיון המקורי לסדרה התחיל מהמשיכה לאפקט שיוצרים מחזירי אור, "רציתי ליצור קומפוזיציה הדומה לברקוד ממקלות ישרים, אך היה לי גם חשוב שיראו את הדמויות. המשפחה שלי התעייפה במהרה מהעמידה ובמקביל מאוד השתוקקה להתבטא בעצמה. שלא במפתיע, הצורה הראשונה שחיברו יחד היתה מגן דוד ולאחר מכן כוכב בעל חמש צלעות. התוצאה היא שלבי הבנייה והפירוק של צורות אלה", היא מסבירה.

הכל רעוע

ים היא אחת מהצלמות הבולטות בדור הצעיר. היא בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל (2005) והתוכנית לתואר השני בבצלאל בתל אביב (2008). היא נבחרה לתוכנית הרזידנסי היוקרתית של ה"סיטה" בפאריס ונוסעת לשם בימים הקרובים עם בן זוגה. היא תקבל סטודיו שבו תוכל לשהות ולעבוד במשך חמישה חודשים. "נחמד לי שאני יכולה לשהות תקופה באירופה, להרגיש אותה. רציתי להיערך לכך, אך התקופה האחרונה היתה אינטנסיבית מאוד, כך שפשוט אתן לדברים לצמוח שם", היא אומרת.

כבר עם סיום לימודי התואר הראשון הוזמנה ים להשתתף בתצוגות קבוצתיות רבות. שנתיים לאחר תום לימודיה הוזמנה על ידי האוצר והאמן דורון רבינא להציג תערוכת יחיד בגלריית המדרשה בתל אביב, שזכתה לשבחים. מאיה בנטון, אוצרת במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק, מספרת שכאשר ראתה את התערוכה ההיא נזכרה במשפט ממאמרה של אביגיל סולומון-גודו על הצלמת המרתקת פרנצ'סקה וודמן (שהתאבדה בתחילת שנות ה-80, כשהיתה בת 22): "נדיר מאוד למצוא עילויים בתחום הצילום, אך עילויים נשיים כמעט שאינם קיימים".

ים נולדה בסברדלובסק ב-1980 תחת השם אנה ויקטורובנה ימישקובה. אביה קרדיולוג ואמה מהנדסת. משפחתה עלתה לישראל ב-1992 והתיישבה בחיפה, שם התגוררו כבר כמה מבני המשפחה. ים מספרת שלא באו לישראל מטעמי ציונות, אלא כי יהודים רבים עזבו באותה תקופה. "היו כמה אפשרויות - אמריקה, גרמניה או ישראל, אלה היו יעדי היהודים. הידע היה מצומצם מאוד לגבי כל המקומות. היום זה נראה לי מטורף שלא היה לנו מושג על המקומות האלה. זו היתה התקופה שבה נפתח מסך הברזל והתחלנו לקבל כל מיני דימויים מערביים. עד היום כל מה שאינו רוסיה מכונה ‘המערב'", היא מספרת בחיוך.

ההכרעה על ישראל נפלה בעידוד הסוכנות היהודית. "הם עשו עבודה טובה", היא מסכמת בחיוך אירוני. היא מתארת את רוסיה בשנות ה-90 כמקום שלא קל לחיות בו, "הכל היה רעוע, היה הרבה פשע ודברים נוספים שהפכו את המציאות למורכבת מאוד". ים היתה בת 12 כשעזבה את רוסיה והיא מתארת את השנים הראשונות כקשות במיוחד, "אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעורים בלי להבין מלה, כך במשך שנתיים. פיתחתי יכולות אחרות שאינן קשורות לשפה, אלא מעין קריאת מציאות אחרת. רציתי להיות ישראלית. בדיעבד שנים מאוחר יותר הרגשתי אשמה על שאיבדתי קצת מהתרבות הרוסית".

על הגבול

בראיון קודם סיפרה ים שבני משפחתה מתקשים להבין את העיסוק באמנות ותמיד ייחלו שתצליח במקצוע ריאלי. כיום היא מבינה שהאהבה לאמנות באה ממשפחתה. "סבא וסבתא שלי, שהתגוררו אתנו, ממש התאמצו לקנות ספרי אמנות למרות הקשיים. היה להם אוסף גדול מאוד", היא נזכרת. בנעוריה למדה עיצוב אופנה בויצ"ו חיפה, אך לטענתה לא זה הוביל אותה לאמנות - אלא המצלמה שקיבלה מאביה והשירות הצבאי.

"בעיקר צילמתי את החברות שלי", היא אומרת. "אהבתי את כל העיסוק במצלמה, הפילם והפיתוח. הכל נהפך לטקס מבחינתי, בלי יומרות אמנותיות. בצבא הייתי תצפיתנית בגבול לבנון. זה התפקיד הכי ביזארי שיש. במשך כשנה וחצי ישבתי במוצב והתבוננתי באותו נוף. מין שיעור מוזר ומייגע במבט והתבוננות".

למרות משיכתה לצילום, נרשמה למדרשה שאין לה מחלקה ייעודית לצילום. "פיתה אותי החופש של האמנות וזה היה נראה לי מקום נעים ללמוד בו. רציתי ללמוד צילום כעוד מדיום שמתבטאים דרכו ולא כמין שדה סגור", היא מסבירה. לא בכדי בתצלומיה המוקדמים ניכרת זיקה לתקדימים מעולם האמנות, אופנה ואף עיצוב.

את רזי הצילום למדה מיגאל שם טוב, רם ברכה ודורון רבינא. היא מעריכה את כולם, אך מציינת בעדינות כי אין לה מנטור אחד. את תקופת הלימודים היא זוכרת לטובה. "הגעתי פתוחה וצמאה ללמוד, הצבא ייאש אותי", היא מסבירה.

בסוף שנת הלימודים הראשונה נסעה לרוסיה, לראשונה מאז ההגירה. היא נסעה לבקר את אביה, שעבר ליקטינבורג לאחר הגירושים. "לא נסעתי בשביל לצלם. זו היתה נסיעה ראשונה לאחר עשר שנים, היא היתה טעונה, מרגשת ומכאיבה. המצלמה איפשרה לי להסתכל במקום הזה, להתמודד עם המתח שבין השכחה לזיכרון", היא אומרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו