בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור במוזיאון ז'אן קוקטו החדש שופך אור על דמותו

המוזיאון, שנפתח בנובמבר במנטון שבצרפת, מציג אוסף מקיף ומעורר מחלוקת של עבודות האמן הרב תחומי שתמך בהיטלר

2תגובות

ז'אן קוקטו סבל מבעיה כאובה אחת: הוא ניחן בכישרונות רבים מדי - משורר, מחזאי, סופר, קולנוען, מעצב, פסל וצייר. כך אומרת המנהלת והמייסדת של מוזיאון ז'אן קוקטו החדש במנטון שבצרפת, סליה ברנסקוני.

"באירופה, ובמיוחד בצרפת, יש נטייה לקטלג אמנים", היא מוסיפה, "אבל קוקטו ברח מכך. הוא נגע בכל - ספרות, תיאטרון, קולנוע. זה פועל הרבה יותר טוב בארצות הברית או ביפאן, אבל בצרפת שופטים זאת לחומרה. כאן שמים תווית על אנשים".

מלבד רטרוספקטיבה שהוצגה במרכז פומפידו בפאריס ב-2003, קוקטו, יליד 1889, מעולם לא זכה לתערוכה משמעותית במוזיאון, לא בחייו ולא אחרי מותו ב-1963. זו היתה הסיבה המרכזית לכך שחברו פייר ברז'ה - איש העסקים והמוציא לאור שהיה בן זוגו של מעצב האופנה איב סן לורן - חבר למשקיעים נוספים כדי להקים את המוזיאון, הסמוך לחוף הים, במרחק קילומטרים ספורים מן הגבול האיטלקי. המוזיאון נפתח בנובמבר האחרון.

לוסיאן קלרג

המבנה שבריביירה הצרפתית, שתיכנן האדריכל רודי ריקוטי, יכול היה להיות לקוח מאחד הרישומים של קוקטו. בהתאם לשעה ביום והזווית שבה השמש פוגשת בה, חזית הבניין בן הקומה האחת עשויה להיראות כמו מערכת של שיניים, או כשורה של אמות ידיים עשויות אבן בהט המחזיקות את השמים.

ריקוטי, דמות מרכזית בתנועת "ארכיטקטורה הדוניסטית" משנות ה-80 (הוא עיצב את אגף האמנות האיסלאמית במוזיאון הלובר עם מריו בליני), אומר כי התכוון ללכוד את הצללים והאורות שמילאו את דמיונו של קוקטו. "ממלכת החלומות והמסתורין, נוקשות הניגודים והשזירה של הצללים משקפות את הניגודים בחייו ובעבודתו של קוקטו", הוא מסביר. "שחור ולבן כבר לא משמשים כאן כצבעים. במקום זאת, הם יוצרים השפעה הדדית של כוחות מבניים, המזכירים הן את היצירות של האמן על הנייר והן את אישיותו של המשורר; את אזורי האור והחושך; ואת המיתולוגיה העצמית החידתית שלו שהונעה על ידי ניגודים".

השראה נוספת סיפקו חוויותיו של קוקטו לאורך החוף, אשר הזכירו לו את הסיפורים והדמויות של המיתולוגיה היוונית. בספרו "הספר הלבן" מ-1928 הוא כתב כיצד התפשט בעודו על סירת משוטים וקפץ לים, או כיצד יצר קשרים עם אחרים כמותו שאהבו להשתזף בעירום על החוף. לימים, כאשר מצבו הבריאותי החל להידרדר, תיאר את מנטון כעיר שנולדה מחדש בהשפעתם של בני נוער נועזים.

ליסה ריצ'וטי

אוסף המוזיאון כולל גם את האובססיות של קוקטו. עבודותיו המוקדמות, בעיפרון, פסטל וצבעי מים על נייר, מתעדות את המעורבות האינטנסיבית שלו באוונגרד לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, בתקופה שהתקרב למודליאני, פיקאסו ודיאגילב, לפרוסט ולז'יד, ולמלחינים סטרווינסקי, סאטי ופולנק.

אף שציוריו מסווגים לעתים קרובות כסוריאליסטיים, הכחיש קוקטו כל קשר לקבוצה זו, וחבריה, בעיקר סלבדור דאלי ואנדרה ברטון, ראו בו שמרן שבגד ב"אמנות מהפכנית".

במוזיאון מוצגים קטעים מתוך סרטיו של קוקטו, במיוחד "הטרילוגיה האורפאית", שהפקתו נמשכה יותר מ-30 שנה והוא משקף את העניין המתמשך של קוקטו במיתוס הפגאני. קטע מתוך "היפה והחיה", יצירת המופת שלו מ-1946, עוקב אחר השחקנית ז'וזט דיי כאשר היא נכנסת לארמון הרדוף של החיה כדי להקריב את עצמה ולהציל את חייו של אביה. זרועות שריריות מותחות נרות מהבהבים כדי להנחות אותה במסדרונות עד שהיא נכנסת לגן שבו היא מתעמתת עם החיה ואז מתעלפת.

ברנסקוני אומרת כי קוקטו פנה לעולם הפנטסטי בשנות המלחמה ואחריה כדי להימלט מאימת היום-יום. "ה'חיה' הוא יצור מושך ודוחה בעת ובעונה אחת, כך שהוא מגלם את הערבוב בין אנושיות לחייתיות". את החיה גילם כוכב הקולנוע ז'אן מארה, שהיה בן הזוג של קוקטו במשך 25 שנים.

שלא כמו פרוסט וז'יד, קוקטו מעולם לא הסתיר את ההומוסקסואליות שלו. דימויים פאליים מופיעים למכביר בציוריו, רגילים ושגרתיים כמו זריחה בגן. לדברי ברנסקוני, בשנות ה-40 וה-50 "צרפת לא היתה פתוחה ביחס להומוסקסואליות כפי שרבים סבורים כיום, וקוקטו ספג ביקורת רבה מחוגים מסוימים".

גם על יחסו לגרמניה שילם מחיר כבד. לא רק שהוא הגן על חברו הוותיק הצייר ארנו ברקר כשזה נהפך לחביב הרייך השלישי, אלא שקוקטו גם האשים כמה מחבריו הצרפתים בכך שאינם מבינים את היטלר; בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא ראה בו פציפיסט אירופאי.

בעקבות זאת, לאחר המלחמה נשפט קוקטו בגין שיתוף פעולה עם הגרמנים. הוא אמנם זוכה, אבל רבים בצרפת מעולם לא סלחו לו. "אנחנו באמת לא יודעים מה הוא חש כלפי הגרמנים", אומרת ברנסקוני. "זו אחת התקופות האפלות של חייו, שבה הוא העביר חלקים גדולים יותר ויותר מסרטיו וציוריו לעולם הפנטסטי".

אף שהמוזיאון במנטון כולל אוסף מקיף - כ-990 עבודות גרפיות - האוסף ואופן הבחירה שלו עוררו מחלוקת המשתווה בעוצמתה כמעט לזו שהאמן עצמו עורר בעבר. עיקר האוסף הגיע מאיש העסקים האמריקאי המנוח, סברין וונדרמן. הוא החל לאסוף יצירות של קוקטו כאשר היה בן 19. בשלב מאוחר בחייו הוא הציע את האוסף שלו לאוניברסיטת טקסס, אבל חזר בו. האוסף נשאר באירווין שבקליפורניה, תחת שליטתו של האספן שהיה ידוע לשמצה במזגו החם ושנהג להשאיל באופן קבוע את רובו של האוסף לתערוכות מיוחדות. בדרך זו הוא הסתבך עם המומחית לקוקטו, אנני גדראה.

אדוארד דרמיט, בן זוגו האחרון של קוקטו, ביקש מגדראה לקטלג ולאמת את היצירות שקוקטו הותיר אחריו עם מותו ב-1963. היא טענה שגילתה כמה זיופים והעתקים בין העבודות שהיו מיועדות לאוסף המוזיאון. לטענתה היו לפחות שלושה תריסרי זיופים באוסף, אולי 40, ולדבריה היא סיפרה זאת לוונדרמן ולצוותו כמה פעמים לפני מותו.

"בנוסף", לדבריה, "יש עבודות אחרות, בעיקר ליטוגרפיות שלא יצר קוקטו, אלא הודפסו לאחר מותו על ידי המוטבים שלו". בראשית שנות האלפיים, "ועדת קוקטו", בראשות ברז'ה, החלה במשא ומתן עם וונדרמן בנוגע לבניית המוזיאון במנטון. לדברי גדראה, היא לא נכללה בצוות, בעיקר - כך היא מאמינה - משום שברז'ה חשש שהתורם יחזור בו מכוונתו אם לאשה שהצביעה על הזיופים באוסף יהיה חלק בתכנון המוזיאון.

גדראה, המתגוררת בפריגו שבדרום מערב צרפת, אומרת כי העבודות שהיא הטילה ספק במקוריותן לא נכללו באוסף המוזיאון, וכי היא מתייחסת לבניין כאל מחווה מאוחרת ומוצדקת לאיש ולפועלו. "קוקטו תמיד אמר על עצמו שהוא לוליין שמוביל את חייו על חבל גבוה על פני המאה", היא אומרת. "הוא תמיד היה אוונגרדי, תמיד הסתכל על רעיונות חדשים ודרכים חדשות להביע את עצמו".

מאנגלית: תמי קרן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו