בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה השאיר אחריו מייק קלי

מייק קלי תפס את האמנות הגבוהה בציצית ראשה והוריד אותה על ארבע, רק כדי ללחוש לה בחיוך זימתי שככה היא אוהבת את זה. בשבוע שעבר התאבד

21תגובות

ובכן, זאת היתה התאבדות. מייק קלי (ויין, דטרויט, 1954) נמצא בשבוע שעבר באמבטיה כשלצדו בלוני גז ושפע תרופות, זמן קצר לאחר פרידה מחברה ולאחר גמילה מאלכוהול. "הוא היה בדיכאון גם מעולם האמנות", אומרת אמי פונטנה, מייסדת ROME, ארגון אמנות ציבורית ללא כוונות רווח בלוס אנג'לס ובת זוגו לשעבר. "הוא הוטרד עמוקות ממה שראה בעולם האמנות העכשווי. הוא לא אהב את העובדה שהכל נעשה תאגידי כל כך ואמר לי: ‘אם הייתי צריך להתחיל עכשיו, בחיים לא הייתי נהפך לאמן פלסטי'".

קלי היה אמן שנון, בעל חריפות עסיסית, אינטליגנציה וחדות תיאורטית לצד פראות פרקטית שלמעטים בתחום יש; חוש הומור ויכולת ספרותית גבוהים משל רבים בשדה האמנות - שניהם בזיקה חזקה לאבסורד. "אלפי אמנים צעירים הבינו איך ליצור אמנות בעזרתו ובתיווכו. הוא היה נייר הלקמוס של הרדיקליות", אמר עליו פרופ' בנג'מין וייסמן, עמית במרכז לאמנות של אוניברסיטת אוטיס.

מתחילת הדרך ועד תערוכתו האחרונה בגלריה גגוזיאן, "Exploded Fortress of Solitude", לפני כשנה, עבודותיו שמרו על אותה רמת קיצוניות והומור, תמיד נוגעות ללב, אף פעם לא משדרות לוקסוס מפונפן או התחככות בכסף גדול. כמעט תמיד היו ארוטיות וחושניות באופן מגונה, עסקו בגובה העיניים במערכי ייצוג מורכבים של מוסדות הדיכוי והניצול.

את קלי אי אפשר לסכם. הוא כתב המוני טקסטים שנונים, דחוסים באזכורים ועתירי הסברים לגבי עבודותיו והשגותיו על התרבות העכשווית. הוא יצר המוני עבודות, במנעד מדיות ותחומי עניין, צורות, חומרים ואסטרטגיות. הוא עיצב סביבות פיסוליות שלמות הרומזות לגילוי עריות, התעללות וסודות, הזנחה או בידוד; יצר עבודות וידיאו שערוריתיות, מיצבים, מוסיקת אינדי מחתרתית, חיקויי מודעות, אומנויות דקורטיביות ואמצעי הבעה מחוספסים של מעמד הפועלים; עסק בסוגיות של נורמליות, עבריינות וסטייה; השתמש ברדי-מיידס כאביזרי במה, פרפורמנס פארא-ברכטיאני, מיצבי ענק המשחזרים חללים מוסדיים ומביימים אירועים היסטוריים באופן חתרני; ויזם שיתופי פעולה בתחום המולטימדיה (בייחוד עם פול מקארתי וטוני אורסלר), אסתטיקת קראפט, פסבדו-מיסטיקות, בדיחות על מופשט ומינימליזם, היסטוריה ופילוסופיה.

אי-פי

ככותב (של טקסטים תאורטיים ומניפסטים תשוקתיים) ואוצר רב אבחנה, פירסם קלי במגזיני אמנות ומוסיקה ואצר תערוכות, דוגמת "The Uncanny" (2004/1993) שחקרה את מושגי הנוסטלגי, הגרוטסקי והמטריד. האסתטיקה שלו העשירה את ההיסטוריה הסמויה או השולית בדרך כלל, של אמנות ורנקולרית, מדוברת. הכל נעשה ברמה תיאטרליות-משחקית גבוהה.

קלי היה האמן הכי קול בכל סביבה שבה הציג. כמי שהפיק מהפאנק את הלקחים הנכונים, היה מלא לעג, מושחז ונפלא לשיממון המוסרני האמריקאי - ביחס לסקס, לדת, למשפחה, לחינוך, למיליטריזם, לאמנות ולמעמד. בתוך כל אלה בולטים רישומי שחור-לבן בהשפעת קומיקס, כרזות ומודעות, מילונים, הדפסים עתיקים ושרטוטים טכניים, הכוללים טקסטים - פטפטת ופראזות הקשורות לביקורת ותולדות אמנות כדיבור סמכותני, המופיעות כפרשנות בגוף היצירה.

המוח המלוכלך של הצופה

הוא התחיל בכלל בעולם המוסיקה, בסצינה הסוערת של שנות ה-70 המוקדמות. אז היה חבר בלהקת הנויז "Destroy All Monsters". גם לאחר המעבר ללוס אנג'לס, ב-1978 (שם למד אצל לורי אנדרסון, ג'ון בלדסרי ודאגלס יובלר), שמר על הקשר עם עולם המוסיקה. בין השאר עיצב את העטיפה והחוברת של האלבום של "סוניק יות", "דירטי" (1992).

כוכבו דרך בשנות ה-80 אבל שנות ה-90 הן שהפכו אותו לאחד האמנים החשובים, המשפיעים ויותר מכך - האהובים. מה שהתאים קודם לדיון המופרז וההיפראקטיבי על שילובי גבוה-נמוך באמנות, התאים מאוחר יותר ככפפה ליד למושג הבזות של התיאורטיקנית ג'וליה קריסטבה. קלי כמו הדגים באופן מחפיר, נטול בושה, צועק, חוגג ומתאבל בו-בזמן, את כל הסטיות, הטינופות, ההפרשות, המחשבות המלוכלכות והשקרים העצמיים הקטנים שעל אודותיהם מספרת לנו הפסיכואנליזה, והפך אותם לחזית פוליטית.

כאמן שנושא-העל שלו היה הפסולת - גופנית, מעמדית, חומרית או מוסרית - הוא היה המופת הגדול ל"סובייקט של הבזות או מועד לה", כלשון קריסטבה. לכן אולי היה גם מי שטען שהיחס בינו לבין אמנות פלסטית הוא כמו היחס בין סנאף לבין תעשיית הקולנוע.

אבל קלי היה הרבה יותר מאשר אמן שהתאים לדיונים האופנתיים של תקופתו. איש לא יכחיש שהיה אדם מבריק, מהאינדיבידואלים שצצים אחת לדור ומצליחים להרחיב את גבולות השיח בשדה שבו הם פועלים. באחד ממאות המאמרים עליו תואר כ"מייק פאקינג קלי", ואכן נדמה שאין טאבו שמרני שלא זכה מצדו לביצוע ג'אנקי, סר טעם במכוון, באיכות טקטילית פתיינית העולה על גדותיה.

הוא עסק באובססיביות בביזאר, במאוים, בטורד המנוחה ובמכוער באנרגיה של פראות נערית. בפיסול, התמחה בכוריאוגרפיית חפצים שהסובלימציה המינית שלהם לא מוסווית כיאות (כגון זנבות ומערות), כך שהצופה מתגלה מולם כבעל מוח מלוכלך. יש האומרים שהפך את האימה הבורגנית מפניהם לנראית ומדוברת, יש הטוענים שהפך כל חרדה רצינית לחמודה ובלתי מזיקה.

קלי היה מורכב יותר מהדיכוטומיה הזאת. האמנות שלו עסקה באיכות הכפולה של התפלשות ברפש - התענגות טרנסגרסיבית מוצהרת כאמצעי היעיל לביטול מיקומה המאיים בשוליים, כיסוד טוטאלי, כלא-מודע ביובי. לפעמים נדמה שתפס את האמנות הגבוהה בציצית ראשה והוריד אותה על ארבע, רק כדי ללחוש לה בחיוך זימתי שהיא אוהבת את זה ככה. הפראות שלו נתפשה לעתים כתגרנית אצל מי שלא קלט שכלל אינו בחוג הוויכוח של קלי. איכותו האמנותית היא באתגר הרציף והבלתי מתפשר שהציב מול כל זן של אליטיזם לגבי האופן שבו אמנות אמורה להתנהל, לגבי הקידוד החברתי שלה. את זה עשה באמצעות ערבוב של משלבי שפה, פרסונליזציה לא תקנית או פיקטיבית ומקורות חומריים שעטנזיים נפלאים. לכן בכל מקרה ומקרה האמנות שלו עסקה ברובד מסוים בשפה, בפריבילגיית המבט, ביחס בין מטאפורה לאילוסטרציה, בהשלכות המוסריות שלה על הצופה. אולי בשל הצבעוניות הטראשית ובגלל הילדותיות-לכאורה, לפעמים התבלבלו בינו לבין פופ ידידותי למשתמש, והחמיצו את הפרובלמטיקה המושגית שהשכיל לארגן.

פושט עורות

כמי שהגדיר את עצמו "אנרכיסט צווארון-כחול", כמי שאמר: "אנחנו חיים בעידן פוסט מודרני, אחרי מותו של האוונגרד. כל מה שאני יכול לעשות עכשיו זה לעבוד עם התרבות השלטת הזאת, לפשוט את עורה, לקרוע אותה לגזרים, להגדיר אותה מחדש, לחשוף אותה", נדהם קלי לגלות שהתקבל בעוצמה למועדון שתיעב. הוא גילה שהם חולקים תחביב משותף - הוא נהנה להצליף ואילו התרבות השלטת נהנית ממצליפים, מתגמלת ומתמחרת אותם בהתאם.

הגילוי שהוא משמש כהגנה בון-טונית מסוימת לאספנים שמנמנים מקרן גידור כלשהי (שהרי בובה מוגלתית מפחידה המוצבת בסלון מבטיחה שהחבר'ה במשרד יאמינו שבעליה חי על הקצה), הגילוי הזה בהחלט דיכא אותו. "מייק היה כוח טבע אינטלקטואלי, קטליזטור לדור של אמנים במיצגיו, במיצבים, בפיסול, בווידיאו, בטקסטים ובעבודה האוצרותית שלו", אמר השבוע פול שימל, האוצר הראשי של המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס: "הוא אחד מאנשי המפתח ששינו את תפישת האמנות של לוס אנג'לס".

ומגלריה גגוזיאן נמסר: "כדמות מופת לא שגרתית, קלי נודע כאחד האמנים המשפיעים ביותר על אמנים אמריקאים עכשוויים. הוא היה אהוב ומוערך על ידי חבריו, אבן בוחן לדור הצעיר של האמנים".

עם פתיחתו מחדש של מוזיאון הסטדליק באמסטרדם, בהמשך השנה, תוצג רטרוספקטיבה לקלי. ב-2014 היא תעבור למוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס. ואתם יודעים מה יקרה - המורשת שלו, מורשת של תעוזה, קיצוניות, ברק ושליטה וירטואוזית במכלול האפשרויות של האמנות להתייצב כקטגוריה שאומרת דבר מה על העולם, תתעוות. כמה מהר? בקצב התרבות השלטת שאת עורה רצה לפשוט.

בדף הבית של האתר של קלי כתבו חבריו: "בעבור מייק ההיסטוריה קיימת רק כדי לחזור עליה. הזיכרון סלקטיבי, לקוי ומלא זדון והחיים עצמם תוססים, אך לעתים קרובות בלתי תפקודיים. אנחנו יכולים לשמוע אותו מתווכח אתנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו