בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קדחת יער

עץ הוא לא רק עץ: לא בגרמניה, שליערות יש שורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות שלה, וגם לא בישראל, שבה מציינים היום את ט"ו בשבט. תערוכה המוצגת עתה בברלין בוחנת מה עמד ביסוד משיכתם של הגרמנים לגזעים המסוקסים ומתי הם נאלצו לרדת מהעץ

4תגובות

סיפורו המסתורי של נער שיצא מן היערות הסמוכים לברלין הסעיר לפני כחצי שנה את כלי התקשורת בגרמניה. הנער הדובר אנגלית, בן 17 לערך, סיפר לחוקרי המשטרה כי שמו ריי וכי הוא חי בין העצים עם אביו במשך חמש שנים, אך לא היה לו כל מושג מה זהותו או מהיכן מוצאו. ריי גם אמר כי הוא ואביו עזבו את הציביליזציה לאחר מות האם, חיו ביערות וישנו באוהל או בבקתות על העצים. כשמת האב, טמן ריי את גופתו בקבר שחפר וכיסה אותה באבנים, ולאחר מכן הלך לבדו במשך שבועיים עד שהגיע לברלין.

המשטרה העריכה כי הנער לקה באמנזיה, אבל סיפורו עורר לא מעט זיכרונות עתיקים הנקשרים ביערות הגרמניים. היו מי שראו בו גרסה עכשווית ל"שר היער", הבלדה של גתה מ-1782, אך תוך היפוך תפקידים דרמטי: אצל גתה מתואר אב הרוכב עם בנו הקטן בלילה ומסרב להאמין לדברי הילד כי שר היער בא לחוטפו ולהורגו, עד שזה גווע; ואילו במקרה של ריי, האב הוא זה שנשמתו יצאה במחשכי היער.

"שר היער", וכמוהו האגדה על הנזל וגרטל, הם שני ביטויים ידועים למקומו המיוחד של היער כמחוז כיסופים וכישופים בהיסטוריה ובתרבות של גרמניה. התערוכה "מתחת לעצים", המוצגת עתה במוזיאון להיסטוריה גרמנית בברלין, בוחנת את יחסיהם המתמשכים של הגרמנים עם היערות, ואפשר אולי לשער כי בדומה לברושים באחד משיריו של הזמר הישראלי שלמה ארצי, גם העצים בשדרות אונטר דן לינדן, שהמוזיאון שוכן בהן, אינם יודעים אם לצחוק או לבכות.

אוטה פרנץ-סקרקיגיליה

"היער הגרמני הוא יותר מסכום כל העצים המרכיבים אותו, יותר מקורות העץ שהוא מספק, יותר מהיותו בעל תפקיד חשוב במערכת האקולוגית ויותר מאתר בילוי והתרגעות. הסיפורים והאגדות שנקשרו בו משקפים את ההיסטוריה הגרמנית", אומר ד"ר ברנד אולריך, אחד מאוצרי התערוכה, בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית.

לדבריו, "בתערוכה ביקשנו לבחון את הדימויים המשתנים של היערות בעיני הגרמנים ב-250 השנים האחרונות. היא מראה כיצד שימשו היערות מושא לכיסופים רומנטיים; כיצד הוצגו בספרות, באמנות, במוסיקה ובתרבות הפופולרית, וכיצד נהפכו למאפיין מרכזי של הזהות הלאומית הגרמנית".

מתחת לאלונים העתיקים

שורשיה של המשיכה הגרמנית ליערות נטועים בתקופה הרומית: ב"קרב יער טאוטובורג", שהתנהל בשנת 9 לספירה ומכונה בגרמנית גם "קרב הרמן" או "קרב וארוס", הביסו שבטים גרמאניים את הצבא הרומי. לאחר שהליגיונות הרומיים הסתבכו בבצות וביערות הצפופים, החליט אוגוסטוס קיסר לסגת מכוונתו להרחיב את גבולות האימפריה הרומית אל מעבר לנהר הריין.

אולריך מציין כי המורשת של קרב זה עוררה עניין מחודש בתקופת מלחמות השחרור הגרמניות נגד נפוליאון ב-1813-1815: "היער התבסס אז כסמל פטריוטי של הזהות הגרמנית, כמקום שמשמש למארבים ולתקיפת האויב ומאפשר עצמאות פוליטית".

גטי אימג`ס

בתערוכה נסקרים ייצוגיו התרבותיים הרבים של הקרב, בהם "קרב הרמן", מחזהו של היינריך פון קלייסט מ-1808. "המיתוס של ‘קרב הרמן' הציג את הניגוד בין היער הגרמני, שנתפש כמקום פראי, אותנטי ואפל, ובין הציביליזציה הלטינית, ובעיקר זו הצרפתית, שנתפשה כמודרנית, בהירה, רציונלית ואורבנית", מבהיר אולריך. ניגוד זה, הוא מוסיף, שימש לימים את התעמולה הגרמנית במלחמת העולם השנייה.

לדבריו, במקביל התפתחו בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 שתי גישות נוספות ביחס ליערות: תפישה רציונלית-מדעית, שאיפשרה ניהול שיטתי ומתוכנן של היערות והגבירה את אספקת העצים לכלכלה; ומנגד, תנועת הרומנטיקה הגרמנית, שהיער היה מן המוטיבים הבולטים שהסעירו את דמיונם של אמניה.

קספר דוד פרידריך וחבריו לתנועה, שיצירותיהם מוצגות בתערוכה, תרו אחר מרחביו ומסתריו של היער והתרשמו עמוקות מעצי האלון והאורן המסוקסים העתיקים, או משרידים של מבנים, תלי קבורה, מזבחים וצלבים ישנים שנמצאו בחורשות. היער גם תואר בציוריהם כאתר התרחשות של אגדות וסיפורים מיתולוגיים וכמחוז חפצם של משוטטים השואפים להתבודד, להתנתק מהציביליזציה ולהתוודע ל"יער הפנימי" שלהם, אומר אולריך.

הוא מוסיף כי באותה העת היו רק מעטים שהתייחסו באופן ביקורתי ולעגני למקומם של היערות בתודעה הקולקטיבית הגרמנית. עמם נמנה הפילוסוף קרל מרקס, שכתב בחיבורו "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל: הקדמה" מ-1843-1844: "מצויים חמומי מוח טובי לב, קנאים גרמניים בדמם וליברלים בהגותם, המחפשים את תולדות חירותנו מעבר לתולדותינו ביערות העד הטאוטוניים. אולם אם כך, במה שונות איפוא תולדות חירותנו מתולדות חירותו של חזיר הבר אם ניתן למוצאן רק ביערות העד? כמאמר הפתגם: מה שתצעק לתוך היער, ישיב לך היער בהד" (מתוך "כתבי שחרות" של מרקס, תרגום: שלמה אבינרי, ספרית פועלים, 1965).

המוסד להיסטוריה חברתית, אמסטרדם

יוצאים לציד

ואמנם, הקולות ששילחו הגרמנים לתוך היערות הידהדו באוזניהם בחזרה בעוצמה רבה יותר, ומיתוס היער הגרמני המשיך להתגבש גם אחרי הקמת הרייך השני ב-1871. היערות סיפקו חומרי גלם לתעשיית הריהוט הגרמנית שהלכה והתרחבה וגם נהפכו ליעדים מרכזיים לטיולים משפחתיים ולפעילויות ספורט של תנועות נוער.

הציד ביערות הלך והתפשט אף הוא והיה לסמל סטטוס מובהק של האצילים. התערוכה סוקרת את התפקיד החברתי של הציד, ששימש בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בסיס להפגנת כוח או בילוי תועלתני שנועד לרקום קשרים פוליטיים וכלכליים. חיות היער שנפלו קורבן לפגיעותיהם של בני האצולה הגרמנית, בהן איילים, יחמורים וחזירי בר, זכו להתייחסויות אמנותיות רבות.

בצד זאת, מאז כינון הרייך השני נהפך היער לאתר מקובל להנצחה צבאית ולאומית. בתחילה היו אלה מונומנטים לאומיים ייצוגיים, ואחרי מלחמת העולם הראשונה עלה הרעיון של הנצחה בעלת צביון אינדיבידואלי יותר: הוחלט כי כל חייל שנפל במלחמה יונצח באמצעות עץ שיישתל לזכרו ב"חורשות הגיבורים" שיוקדשו למטרה זו. פאול פון הינדנבורג, ממצביאיה הבולטים של גרמניה במלחמה, תמך בנטיעת חורשות מגודרות לזכר הנופלים בטענה כי "העץ הגרמני, מסוקס ובעל שורשים עמוקים, מסמל את עוצמת היחיד ואת כוחו של הכלל".

ההיסטוריון ג'ורג' ל' מוסה סבר כי אין זה מפליא שדפוסי הנצחה כאלה התפתחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בספרו "הנופלים בקרב" (תרגום: עמי שמיר, עם עובד, 1993) הוא טען כי להנצחה זו היה תפקיד כפול: מצד אחד, התמודדות עם מוות המוני של צעירים; ומצד שני, שימוש בפולחן הנופלים למען בניית האתוס החדש של הלאומיות הגרמנית, תוך מיזוג של הרומנטיקה של היער, האסתטיקה של הנעורים, הגבריות ואחוות הלוחמים.

"היער נתן משמעות מטאפורית לאומית לאובדן הפרטי", כדבריה של חוקרת התרבות סיגל ברניר במאמר בקטלוג התערוכה "עיצוב זיכרון" (שהוצגה ב-1998 בגלריה לעיצוב של "אסכולה" בתל אביב). היא הדגישה כי לאחר מלחמת העולם השנייה חדלו הגרמנים להשתמש ביערות לצורך הנצחה צבאית ולאומית, אבל באורח אירוני זכתה תופעה זו להמשכיות דווקא בישראל.

על פי ברניר, בישראל היה לפעולת הייעור של קק"ל "תפקיד מרכזי ביציקת זהות חדשה למקום, מחיקה והעלמה של מרקם החיים והנוף הפלסטיני וביטוי מרחבי לסיסמה ‘ארץ ללא עם לעם ללא ארץ'. בעוד היערות כיסו נוף טבעי ולא הותירו זכר או זיכרון לכפרים שנמחקו, הם נהפכו למרחב הנצחה יהודי קולקטיבי". אחת הדוגמאות שהיא מביאה במאמרה היא ההחלטה שהתקבלה אחרי מלחמת העצמאות לטעת לזכר הנופלים בה יערות שיורכבו משישה מיליון עצים - מספר היוצר חיבור סמיוטי בין זכר השואה לבין ערך המוות למען המדינה שהוקמה בעקבותיה.

קהילת היער, קהילת העם

בחזרה לגרמניה: חלק מרכזי מהתערוכה בברלין בוחן את השימוש האידיאולוגי והתעמולתי שעשו הנאצים ביערות. לדבריו של אולריך, מנהיגי הרייך השלישי ביססו והעצימו תפישות שרווחו בגרמניה קודם לכן, ובהן שימור היער כתנאי לקיום התרבות הגרמנית הייחודית והרעיון של "היער כמחנך" של הציבור וכמודל לאי-שוויון אינהרנטי-כביכול.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היתוספה לכך תחושת ההשפלה הגרמנית בעקבות חוזה ורסאי ב-1919, לרבות אספקת העצים לידי צרפת, "אויבת היערות", והשטחים המיוערים הרבים שהועברו לשליטתה על פי ההסכם.

"באידיאולוגיה הלאומנית של הנאצים הודגשה התפישה של ‘קהילת היער' כמודל ל'קהילת העם' הגרמנית", אומר אולריך. "הנאצים ביקשו להתבסס על ‘פראות קדמונית' ועל ‘חוק הטבע', שבו החזקים צודקים, כרקע הולם לרוח הגרמנית ההרואית ולתפישת ‘הרייך בן אלף השנים'. תפישת היער שלהם נתנה לגיטימציה לגזענות והצדקה לגירוש ולרצח של מי שהם ראו כ'אויבי היער' - היהודים, מייצגיה של המודרניות העירונית הרציונלית, הסלאבים ואחרים".

על פי התערוכה, תפישה זו לא התפוגגה במהרה לאחר התבוסה במלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50 וה-60 המשיכו גרמנים רבים לראות ב"קהילת היער" סמל לאומי המנוגד למודרניות האורבנית. בדומה לכך, המעורבות של המעצמות הבינלאומיות בגרמניה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נתפשה בתחילה כ"התקפה על הנפש הגרמנית".

אובדן התמימות

כשליש משטחה של גרמניה עדיין מכוסה ביערות, אבל "היער הגרמני איבד את תמימותו, לכל המאוחר מאז הפרוורסיה האידיאולוגית ב-1933", כותבים אולריך ושלושת האוצרים הנוספים - אורסולה בריימאייר, אלקה קופשינסקי ואנדראס ברנהרד - בדברי הסבר לתערוכה, שתינעל ב-4 במארס.

הגרמנים נאלצו לרדת מהעץ ובמקום לראות ביערות מיתוס לאומי, הם החלו מתייחסים אליהם בעיקר בהקשרים של הגנת הסביבה. תפקיד מרכזי נשמר בגרמניה הפוסט-מלחמתית ליערנים, שנתפשו באופנים מנוגדים: מצד אחד, הם היו שומרי הסדר הרציונלי, "שוטרי היער"; מצד שני, הם הוצגו במגוון סרטים, ספרים ושירים כאנשים אותנטיים שחייהם מתנהלים בקרבת הטבע.

אף על פי שהיערות המשיכו לשמש מקום בילוי פופולרי גם בשתי הרפובליקות הגרמניות שנוסדו לאחר המלחמה, המערבית והמזרחית, הם חדלו להופיע כמוטיב מרכזי בעבודותיהם של האמנים. רק בשנות ה-70 החלו לצוץ באמנות הגרמנית ייצוגים ביקורתיים של היערות מנקודת מבט מרוחקת ואירונית. כאלה היו, למשל, יצירותיו של האמן אנסלם קיפר שקראו תיגר על מיתוסים גרמניים, בהן הגרסה שלו מ-1977 ל"קרב הרמן" המוצגת בתערוכה.

עשרות שנים לפני קיפר, ליגלג הסופר האוסטרי רוברט מוזיל על ההבחנה המושרשת בין "טבע" ל"תרבות", כמו על ניסיונם של הגרמנים למצוא ביערות כר פורה לפריעת הסדר הרציונלי. בקטע הפרוזה "הו, יער יפה, מי..." משנות ה-20, שנכלל בספרו "עיזבון של אדם חי" (תרגום: אילנה המרמן, סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד, 1983), הטעים מוזיל כי הודות לעבודתם הבלתי נלאית של היערנים ומפקחי היערות, היער הגרמני מצטיין ב"סדר היפה הזה, הסרוק, העשוי שורות-שורות, הסדר שאנחנו מתפעלים ממנו כל כך כשאנחנו באים מן האי-סדר הפראי של הערים הגדולות".

לטענתו של מוזיל, "הטבע האמיתי כבר הרחיק והלך הלאה" ואין למוצאו ביערות הגרמניים, שכתמיהם הירוקים מופיעים ברווחים ישרים כסרגל, כי הרי "ביערות פרא יש משהו מעוות ולא-טבעי כלל. הלא-טבעי שנהיה לטבע שני של הטבע נסוג וחוזר להיות לא-טבעי. יער גרמני לא יעשה מעשה שכזה. יער גרמני יודע את חובותיו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו