בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הצלם הנועז בתעשיית האופנה גורם למצולמיו להתמסר

ליורגן טלר אין בעיה להציג ידוענית כחרק הזוחל משקית קניות. לרגל פתיחת תערוכה הוא מגלה מדוע הומור הוא הדרך להתמודד עם בגדים מכוערים

9תגובות

כאשר יורגן טלר פותח את דלת הסוויטה שלו במלון קריון כשלגופו מכנסי ספורט קצרים בלבד, זה מפתיע רק לרגע. נעלי הסניקרס שלרגליו מסגירות כי התכונן לקראת הפגישה; הוא אינו נראה כמי שנשלף זה עתה ממיטתו. הוא פשוט לא ראה צורך ללבוש חולצה. "לא ישנתי כמעט כל הלילה", הוא אומר תוך כדי שיטוט חסר מנוחה ברחבי החדר, שבסופו הוא מתיישב ליד שולחן ארוחת הבוקר. "אני אף פעם לא מצליח להירדם במלון הזה. אני לא מבין למה אני חוזר לכאן בכל פעם... אולי זה בגלל המיקום המרכזי שלו, ואולי בגלל שאנשי הצוות מכירים אותי כי צילמתי פה בכמה הזדמנויות בעבר".

לפני שמונה שנים צילם באחת הסוויטות המפוארות של המלון את שרלוט רמפלינג למודעת פרסום לקו ההלבשה של מארק ג'ייקובס (טלר יוצר את מודעות הפרסום של המעצב האמריקאי מדי עונה מאז 1998). הדיוקן האינטימי שלו לצד השחקנית הבריטית, שבו שניהם נראים שרועים על מיטה סתורה - טלר במכנסי ספורט קצרים, דומים לאלה שהוא לובש כעת, מתרפק כילד בזרועותיה - היה אחד מדימויי האופנה המרתקים של העשור הקודם.

הרעיון לצלם את רמפלינג היה של ג'ייקובס. טלר לא האמין שהשחקנית הבריטית תרצה לרתום את דמותה לקידום מכירות של בית אופנה. "ניסיתי לחשוב איך אני יכול לגרום לזה להיות מעניין עבורה. ידעתי שזה חייב להיעשות במלון שיש בו מאווירת הזוהר הפאריסאי שאפפה את התצלומים המפורסמים של הלמוט ניוטון משנות ה-70 שבהם כיכבה בצעירותה".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

בלילה שקדם ליום הצילומים, כשמשלוח הבגדים הגיע, גילה שאף פריט אינו תואם את מידותיו, פרט לזוג מכנסי ספורט קצרים. "כשרמפלינג הגיעה בבוקר שלמחרת ושאלה מה אנחנו מתכננים לעשות, אמרתי שלפני הכל אני רוצה להראות לה מה אני מתכנן ללבוש. כשמדדתי את המכנסיים היא נראתה מעט מבולבלת, ואז אמרתי לה: 'אני רוצה לעשות סדרה של דיוקנאות שבהם אני מנשק אותך ומלטף לך את החזה'. באותו רגע החדר קפא בדממה. חשבתי לעצמי: 'או אלוהים, מה אמרתי עכשיו!' התחלתי להזיע מרוב פחד..." אחרי דקות ארוכות, הוא מספר, היא ניגשה לתיק היד שלה, שלפה מתוכו חפיסת סיגריות והציתה אחת באלגנטיות. אחרי שלקחה שאיפה אמרה: 'אוקיי, בוא נתחיל. אני אגיד לך מתי לעצור".

הדיוקנאות המשותפים של השניים, שהתפרסמו במשך חודשים ארוכים במגזינים ברחבי העולם במסגרת הקמפיין של המעצב האמריקאי לעונת אביב-קיץ 2004, נשאו מטען רגשי, אירוטי ואנושי, שנצבר בין היתר מהאופן המעודן שבו גירו את יצר המציצנות (זה היה רגע לפני העידן הנוכחי שבו צפייה ברגעים אינטימיים של זרים בפייסבוק היא עניין שגרתי), מהזוהר המיתולוגי של מלון היוקרה הפאריסאי ומיופייה של רמפלינג כמובן. לאחר תגובת ההפתעה שעורר התצלום הראשון שהתפרסם מתוכה, כל דימוי שהופיע לאחריו עורר ציפייה דרוכה לעדויות נוספות מאותו מפגש רומנטי מסתורי.

באותה תקופה טלר כבר נהנה ממעמד ייחודי של צלם אופנה שעבודותיו מוצגות הן בין עמודי מגזינים והן במוזיאונים ברחבי העולם. במסגרת עבודתו עם המעצב האמריקאי הוא תיעד רגעים מקסימים של סופיה קופולה משתובבת עם סנאי בסנטרל פארק או צפה עירומה

בבריכה תכולה, ואת וינונה ריידר באחד מרגעיה הפחות מחמיאים, לאחר שב-2003 נחשפה מעורבותה בפרשיית גניבת בגדים מבוטיק יוקרתי בניו יורק. השחקנית האמריקאית הופיעה בצילומיו בעיצומו של מה שנראה כבולמוס של קניות ואוכל, מוקפת בגדים וצלחות עמוסות, עם זיק של טירוף בעיניה. טלר מספר כי ג'ייקובס הציע לו לצלם את ריידר פעמים רבות קודם לכן, אך הוא סירב משום שלדבריו חש מאוים מיופייה.

ועם זאת, הוא אומר, אותו מפגש עם רמפלינג לימד אותו שיעור חשוב. "אם לא תשאל, לעולם לא תדע. כמובן שצריך לדעת איך לשאול, וזו הסיבה שאני לרוב מקבל את מה שאני רוצה בדרך שלי. יש קסם מסוים שאני מפעיל בזמן הצילומים. מה שעוזר, כמובן, הוא שאני לא מפחד להיות מטופש. אולי מטופש זו לא המלה הנכונה - אני לא פוחד לנסות לממש רעיון שיכול להישמע מטופש לחלוטין, אבל למעשה הוא מאוד עדין ובעל משמעות. אני גם לא חושש מדחייה. נניח ושרלוט היתה מסרבת להצעה שלי באותו יום, היה נוצר משהו אחר מתוך השיחה הזו".

חלקי עצמות ופוחלצים

מבעד עדשת מצלמתו, טלר נהנה לתור אחר גבולות, נקודות תורפה ופצעים, או אחר המתח שמתקיים בין פני השטח לבין החבוי תחתם. תצלומיו ישירים, חסרי רחמים לעתים, אך לעולם לא לעגניים. הם רוויים בהומור, מכילים מסרים בלתי-אמצעיים על מהות הטבע האנושי שרבים נוטים לפרש כאכזריים, ולרוב מצליחים לערער על מושגי יסוד באופנה כגון זוהר, אלגנטיות, טעם טוב או מיניות, באופן שאינו דידקטי או מוסרני.

גם כשהוא מתעד את מושאיו באופן מעורר גיחוך - כשם שעשה בעבר עם ויקטוריה בקהאם כשהורה לה לזחול כחרק מתוך שקית קניות מנייר (אחד הצילומים המייצגים ביותר את רוח התקופה, ואת טבען החולף של אופנה ואיקונות בנות זמננו), או עם ביורק, שאותה צילם כקדושה מעונה, לבושה שחורים, ספגטי שחור משתלשל מפיה כקילוחי דם - הוא מקפיד להפיק יופי אידיוסינקרטי כובש. מלבד יופיים הבהיר, יש בתצלומיו איכות קלילה. הם נראים כאילו נלכדו ברגע אחד, נטול מאמץ או תכנון מוקדם.

"או, הכל נראה קל מבחוץ", הוא אומר. "כמובן שזה כיף כשזה קורה, אבל לארגן ולהפיק את כל הצילום זה תמיד מאוד קשה, ודורש המון זמן. עם ויקטוריה, לדוגמה, זה היה מאוד מחושב. רציתי שהיא תופיע בצילום כמו מה שהיא: מוצר. דיברנו על זה לפני הצילומים, והודעתי לה שהיא הולכת להיכלא בתוך שקית נייר. אני לא חושב שאם הייתי נוסע ללוס אנג'לס ומודיע לה על זה פתאום משום מקום היא היתה נענית בחיוב.

"ברגעים אחרים אנחנו פשוט מאלתרים. הצילומים שערכתי עם הלנה בונהאם קרטר אשתקד לקמפיין של ג'ייקובס התפרשו על פני יומיים, וביום השני היא הביאה שיניים מלאכותיות שמצאה בבית והציעה שנשתמש בהן. מאחר והתצלומים הללו מתפרסמים בסופו של דבר בעיקר בארצות הברית, שם האנשים נוטים לפתח אובססיה לשיניים צחורות מושלמות, חשבנו שזה יכול להיות משעשע.

"אופנה זו תעשייה גדולה מאוד, ואני מתפרנס ממנה כמובן, אבל עדיין אני רוצה לחדור ללב של מה שאני חושב שאופנה יכולה וצריכה להיות - מלאת הומור ומהנה, כזאת שגורמת לך עונג להתלבש ולשנות את הופעתך. כיום מדובר בעסק רציני מדי ברוב המקרים, אבל אסור לשכוח שזוהי פנטסיה, וחשוב לי לשמור על האלמנט הזה. ולפעמים הבגדים הם כל כך נוראיים שאתה חייב לעשות את זה בצורה הזו".

היום תיפתח בגלריית "Lehman Maupin" בניו יורק תערוכה מעבודותיו. טלר מציג בה תצלומים נבחרים מתוך שלוש סדרות שונות שיצר בשנים האחרונות. אחת מהן צולמה אשתקד בביתו של האדריכל והמעצב האיטלקי קרלו מולינו בטורינו, בכיכובה של קריסטן מקמנאמי. הדוגמנית האמריקאית נראית בה בעירום מלא ומפורש, בהשראת דמותו של האדריכל האקסצנטרי וחיבתו לאירוטי.

תצלומים נבחרים מתוכה שנכללו בגיליון הקיץ של המגזין "c032" התקבלו ברגשות מעורבים בשל העירום הבוטה שמוצג בהם, אך היא מהווה עדות למיומנותו של טלר ביצירת נרטיב. הוא הוקסם מדמותו של מולינו, ומהרעיון שלו לעצב דירה שתשמש אותו לצילומים בלבד. "איש לא ידע על קיומה של הדירה. הוא נהג להזמין אליה זונות, להלביש אותן בבגדיו, להפשיט אותן ולתעד את התהליך. החלל עצמו מעורר השראה, כמובן, אבל הרגשתי שאני לא יכולתי לבוא עם כל בחורה עירומה. חיפשתי אישיות חזקה בעלת איכות מכשפת. הייתי חייב לבוא עם משהו ששייך לי, וזה מה שמקמנאמי מייצגת כי צילמתי אותה בעבר והצילומים האלה התפרסמו מאוד, ונכתב עליהם המון".

הוא מתייחס לסדרת תצלומים שיצר ב-96 בשם "Versace Heart" שסימנה לימים נקודת מפנה בדרכו המקצועית. מקמנאמי הופיעה בה עירומה לחלוטין, מתהלכת בדירת מוזנחת בלונדון, כשהשם "Versace" נכתב בליפסטיק אדום על חזה, ממוסגר בתוך לב. האסתטיקה המחוספסת שלה בלטה במיוחד על רקע קמפיין מפורסם לבית האופנה האיטלקי, שנוצר שנתיים קודם לכן, בכיכובה של מקמנאמי לצד דוגמנית נוספת. האופן שבו טלר הציג את מקמנאמי, אז דוגמנית עסוקה בשיא תהילתה, היה רחוק מאוד מהנרטיב על אחוות האמזונות שיצר ריצ'רד אבדון באותו קמפיין.

עשור וחצי לאחר מכן, דומה כי השנים היטיבו עם המראה החריג ממילא של הדוגמנית האמריקאית, ובגיל 47 היא הבשילה לגלם את החזון היצירתי של טלר בצורה הטובה ביותר עם שיערה הלבן, גופה החיוור והכחוש, והעצמות שהפכו בולטות יותר עם השנים, שמשוות לה כעת חזות משכנעת יותר של גוויה יפהפייה - כך לפחות טלר מציג אותה בכמה מהתצלומים, שרועה על אחד מהרהיטים או על הרצפה, עירומה, מעוטרת בחלקי עצמות או פוחלצים.

"למען האמת נדרשו לי שנתיים כדי לשכנע את מקמנאמי לעבוד איתי שוב בדרך הזו, לא כמו שמצלמים קטלוג לבננה ריפבליק. האסיסטנט שלי הציע לי להתקשר אליה ופשוט להציע לה, אבל זה לא עובד ככה. אני זוכר שעד לרגע האחרון הייתי מתוח ועצבני, ולא ידעתי אם היא תגיע או לא, ואם זה אכן יקרה. היא ידעה היטב מה הולך להתרחש בצילומים. הראיתי לה תמונות של הבית וצילומים שמולינו יצר בו. ברגע שהגיעה היא נתנה לי את כל כולה, אבל להביא אותה לשם זה היה תהליך מתיש".

עד יעבור זעם

כשאני רומז על הסלמה בסגנון עבודתו, כפי שמשתקף מסדרת הצילומים הזו, הוא מתנגד. "הישירות הזו היתה קיימת בעבודותי עוד כשלמדתי צילום במינכן. התצלומים שלי לא השתנו מאוד מאז. מה שהתלווה לזה עם השנים הוא ביטחון עצמי. אבל זה רק טבעי שזה יקרה כשאתה מתבגר. נקודת המפנה שלי היתה כשהתחלתי לתעד את עצמי. רק אז הבנתי כמה רחוק אפשר ללכת עם אנשים אחרים. כשהייתי מציג את הדיוקנאות האלו למצולמים שלי, זה כבר היה תלוי בהם אם הם רוצים ללכת איתי בכיוון הזה או לא. "אבל אני אף פעם לא לועג למצולמים שלי - או אולי אני בעצם כן? - בסופו של דבר אני תמיד רוחש להם המון כבוד. זה מאוד רומנטי לומר את זה, אבל אני חושב שהם מאוד בשליטה על מה שמתרחש בצילומים. הם לא סתם בובות שאני מתעד, הם יכולים לבטא את עצמם. אותו הדבר גם לגבי בגדים: אם הם משוגעים, אני רוצה להשתגע איתם ולא לשים אותם על רקע לבן. אני רוצה להרגיש את הנושא שאני מצלם, ואז למצוא את התשובה המהירה והקלה ביותר לתאר מה זה הדבר הזה שעומד מולי, בין אם זה בגדים, אנשים, נופים או אוכל".

פבריס פינו, עורך בכיר ב"A magazine", קשר זאת לאהבתו השנייה של טלר - כדורגל. "כוחו של טלר מגיע מירכיו. התצלומים שהוא יוצר הם עבודה של שחקן כדורגל ששואף לבעוט את הכדור ישירות לשער, לתמצית המסר של הדימוי", כתב ברשימה שליוותה סדרת תצלומים שיצר טלר לפני כשנתיים בהוואנה שבקובה. את אמנות יצירת הדיוקן שלו השווה לבעיטות העונשין של הכדורגלן הברזילאי פלה.

במפגש שהתקיים באוקטובר, במהלך שבוע תצוגות האופנה בעיר, טלר עדיין לא ידע מה יציג בתערוכה. "היה לי קיץ נהדר. לקחתי המון חופש, וקשה לי לחזור לעבוד שוב", אמר אז. אולם מאז שחזר לעבוד הוא אינו נח לרגע. לא מזמן השלים עבודה על פרויקט שנמשך שנה וחצי, שבמהלכן פרסם טור שבועי במגזין של השבועון הגרמני "Die Ziet". טלר הציג בו תצלום אחד מדי שבוע לצד טקסט קצר שכתב. בימים אלה הוא מאגד את הטורים הללו לספר שייקרא "Bilder und Texte" ("תמונות וטקסטים" בגרמנית), שצפוי לראות אור השנה בהוצאת Steidl.

"כשעורכי המגזין פנו אליי זה נשמע כמו רעיון מעניין. המגזין מתפרסם בתפוצה רחבה בכל גרמניה, וזו היתה הזדמנות טובה עבורי להציג את העבודה שלי לקהל רחב מאוד מחוץ לחוגי האופנה או האמנות. כתיבת הטקסטים היתה מאתגרת. בחלק מהמקרים נאלצתי לחשוב מחדש על מה שעשיתי כשעברתי מגרמניה לאנגליה בגיל 22. אבל זכיתי לתגובות מאוד טובות מקוראים, חברים, קולגות, וזו היה דרך מעולה לחשוב מחדש על העבודה שלי - ללמוד אותה מחדש, ולהבין את הסיבות לכל תצלום שיצרתי. הצילומים שלי הם מורכבים ולפעמים מסובכים, וגיליתי שהטקסט גרם לאנשים להבין ולחבב אותם יותר".

מפתיעות במיוחד, הוא אומר, היו התגובות השליליות שקיבל מכמה קוראים. הן היו מלאות זעם. "חלק מהקוראים התלוננו על איכות הצילום הירודה - על מידת החשיפה הלא נכונה, לדעתם, על הקומפוזיציות הלא תקינות ועל בחירת נושאים לא ראויה. חלקם ניסחו זאת במכתבים מפורטים שבהם הסבירו למה הם חושבים שהצילומים שלי גרועים", הוא אומר. בספר אלה יאוגדו לפרק נפרד שייקרא "Literature".

עם הדמויות שיופיעו בספר נכללים ידוענים, דוגמניות-על ואמנים, ובני משפחתו - אמו, אשתו (הגלריסטית סיידי קולס) בנם המשותף אד, ובתו לולה מנישואיו הראשונים - כולם שווים ומאוחדים בהבזק המסמא של מצלמתו. בעבר סיפר כי הוא מסייע לו להתגבר על המבוכה שבמפגש ראשוני עם אנשים חדשים. "הפלאש מעוור גם אותי וגם את המצולם, כאילו שאנחנו חולקים אותו. כמובן שמרגישים קרובים יותר לאחר מכן!".

כמו נערה בדייט לא מוצלח

מי שמצטייר בספר כקורבן של הבזק אלים במיוחד הוא איב סן לורן המנוח. טלר תיעד אותו בפאריס בשנת 2000 בצילום תקריב שמעורר אי נחת - הלה נראה בו חיוור ומטושטש, מחייך חיוך מזרה אימה, כמי שהוכה בסנוורים באופן מילולי למדי. בטקסט הקצר שכתב, המלווה את התצלום, מספר טלר כי נציגיו של סן לורן העמידו לרשותו עשר דקות לטובת הצילום, והניחו, הוא אומר, שיידחה את ההצעה בשל כך. הוא טס לפאריס והמתין מתוח למעצב העל מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה העלית שהעלה.

בתום המפגש ביניהם, כתב: "הצטערתי קצת בשבילו". "הוא נראה כה עצוב ובודד", הוא אומר כעת. "כשפגשתי אותו הוא נגרר באופן מילולי על ידי שני שומרי ראש. הם הציגו אותי בפניו, אמרנו שלום ולחצנו ידיים, ואז הם זזו הצידה. הוצאתי את המצלמה שלי, לחצתי על הצמצם מספר פעמים ובתום שלושים שניות אמרתי להם תודה ולהתראות. הם חזרו לאחוז אותו, וגררו אותו בחזרה. זה היה מחזה כל כך עצוב".

כל המפגש ביניהם לא ארך יותר מדקות בודדות. "במקרה שלו חשתי שלא יהיה נכון לבקש ממנו לזוז ממקום למקום. הרגשתי שהוא פשוט לא יעמוד בזה. מה גם שידעתי מייד שיש לי את התמונה שרציתי".

מאחר וטלר אינו מרבה לדבר על האופן שבו הוא נוהג לעבוד בסטודיו, וכמובן שאינו מאפשר לזרים להיות עדים בזמן הצילומים, הרשימות הקצרות הללו יכולות לשפוך מעט אור על האופן שבו הוא עובד. אחת הסוגיות המסקרנות היא כיצד הוא גורם למצולמיו להתמסר לו לחלוטין. במאמר שנכלל במונוגרפיה על טלר, "Calves & Thighs", שראתה אור ב-2010, תיאר מבקר האמנות הבכיר של ה"גרדיאן", אדריאן סרל, מפגש שנערך ביניהם למטרת צילום.

השניים נפגשו במסעדה יפאנית. שתי מצלמות נחו על השולחן לצידו של טלר, אך הלה לא נראה כמו מי שמתכוון לעשות בהן שימוש. סרל מספר כי תהה מתי יחל לצלם, וככל שחלף הזמן המתח נצבר.

לקראת סוף הארוחה כבר הרגיש כמו נערה בדייט לא מוצלח, כלשונו. בדיוק ברגע זה טלר טיפס על השולחן והצמיד את המצלמה לפניו. "הכל התרחש מאוד מהר. צחקתי מהטירוף שבזה, ומהשחרור האדיר של המתח. זה מה שהוא צילם, וכשסרט צילום אחד הסתיים הוא נטל את המצלמה השנייה לידיו והמשיך להבזיק. בלאם, בלאם, בלאם... בסופו של דבר נותרתי מחוסר נשימה".

"זה תמיד משתנה, ותלוי לגמרי במי שעומד מולי", הוא אומר על ההנחיות שהוא מחלק למצולמיו. "לפעמים יש רעיון מסוים, ואני משתמש בתפקיד שממלאים המצולמים בחייהם או בתפקיד שאני רוצה שהם יגלמו במיוחד עבורי. במקרים אחרים אני נותן להם לעשות פשוט את מה שהם רוצים".

לאחרונה הושלמו צילומיו של סרט תיעודי שמתמקד בו ובעבודתו, ושמיועד לשידור בערוץ ארטה. יוצריו שילבו בו קטעי ראיונות שנערכו עמו ועם אנשים שעובדים איתו בתקווה שיוכלו לספק הצצה נוספת להליך עבודתו, אולם טלר מטיל ספק בנחיצותם. "מה שהם (יוצרי הסרט) תמיד רוצים לראות זה איך צלם אופנה עובד בסטודיו. מה לעזאזל הם ייראו בסופו של דבר? איזה בחור שעומד מול דוגמנית ועושה אי, אי, אי", הוא מחקה את קול הבזק המצלמה תוך כדי שהוא מחווה באצבעו ברצף. "מה זה כבר יכול להגיד למישהו? ממה שראיתי עד עכשיו מהתיעוד של צלמים בשעת עבודתם, זה מאוד משעמם. זה תמיד נראה מאוד בנאלי כי הכל בעצם מתרחש כאן", הוא אומר, מצביע על ראשו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו