בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת גבולות

הבסיס הלאומי הוא מכנה משותף בתערוכה "מתיחת קו", הכוללת עבודות של אמנים ספרדים עכשוויים. העדר עמוד שדרה תמטי מותיר תחושה של החמצה

3תגובות

בתערוכה "מתיחת קו" המוצגת במוזיאון הרצליה מוצגות עבודות של תשעה אמנים ספרדים בני זמננו. היא מוצגת במקביל לתערוכה של אמנים מברלין בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. הצגה של אמנות שהמכנה המשותף לה הוא לאומי או גיאוגרפי, כמעט יוצרת דיסוננס עם בחינת הגבולות שנהפכת למוטיב מרכזי בתערוכות עצמן. התערוכה כוללת מקבץ עבודות של אמנים שכמה מהם, כמו מתיאו מטה, הם מהבולטים בסצינת האמנות הספרדית. אחרים, כמו אנחלה דה לה קרוז ואיזבל רוקמורה, פועלים מחוץ לספרד ומזוהים עם סצינות אמנות אחרות.

בטקסט הנלווה לתערוכה נכתב ש"המוצגים בתערוכה עוסקים בתהליכי יצירתם או חצייתם של גבולות. גבולות בין מדינות, בין תקופות היסטוריות (...) בין מרחבים מלאכותיים למרחבי הטבע ואת הגבולות בין אמנות, פילוסופיה, וחיי היום-יום (...) גבולות מדיניים (...) שאלות טריטוריאליות (...) זהות לאומית ובחינת האיזון העדין המתקיים בין המגזרים השונים בחברה הספרדית". הבסיס הלאומי על משמעותיו השונות הוא מכנה משותף בתערוכה שרוב העבודות בה טובות, אבל העדר עמוד שדרה תמטי, כמו בתערוכות רבות מסוג זה, מותיר תחושה של החמצה.

דורה גרסיה, ילידת 1965, פועלת בבריסל. עבודותיה עוסקות באופן שבו אמנות מעצבת זוית ראייה וממציאה סיפור בתוך מטא-נרטיב נרחב של מציאות. בביאנלה בוונציה ב-2011 היא ייצגה את ספרד בעבודה שכללה טקסטים ומיצג שנעשה במשך כל חודשי הביאנלה, שניהם בשיתוף הצופים. ב-2009 הציגה הציגה גרסיה בארץ ב"אל מאמאל", מרכז אמנות פלסטיני בירושלים, עבודת וידיאו שכללה הצבת חמישה אנשים בחלקים שונים בעיר המזרחית באותה השעה והקלטת תיאוריהם את המתרחש סביבם.

העבודה המוצגת בהרצליה, "100 עבודות אמנות בלתי-אפשריות" (גרסת נייר) מ-1995 מורכבת מרשימה מודפסת של משאלות כמו "חלום חלומות של אחרים". גרסיה משרטטת אפוא גבולות של אמנות, של הזדהות והבנה באופן פרוזאי ביותר אבל גם כמעין שירה.

העבודה השנייה, "ההבדל בין הרגיל לבלתי רגיל טמון באותה תוספת בלתי-מורגשת", היא מסדרה ששמה "משפטי הזהב" שגרסיה יוצרת מאז 2001. המשפטים העשויים עלי זהב מודבקים על קיר כאימרות חינוכיות כפי שהיו בעבר במבני ציבור למיניהם וגם בדומה לפרסומות מילוליות כיום. היופי של הזהב (שמתקשר לשימושים של אמנות עתיקה בעלי זהב באמנות ביזנטית ומערבית מנומנטלית אבל בעיקר בכתבי יד) מול התחכום הריק של המשפט מחדד בעיקר את הצורך להטיל ספק.

סנטיאגו סיירה, יליד 1966, שעבודותיו אינן מוצגות בתערוכה, הוא אמן בולט בסצינת האמנות הבינלאומית בעשור האחרון. הוא עוסק ביצירתו בגבולות והגירה, על האבסורד שבהן, ובשאלות הפולטיות-מוסריות העולות מהעבודה הפיסית של מהגרים. כך למשל בביתן הספרדי בביאנלה בוונציה ב-2003 הוא אסר על הכניסה לכל אדם שאין ברשותו דרכון ספרדי. בעבודות אחרות שילם למהגרים מאפריקה תמורת חמצון שערם ולמהגרים מעיראק תמורת כיסויים בפוליאוריתן מוקצף כ"פיסול". העבודות שלו עולות באופן אסוציאטיבי בתערוכה. ההקשר הישיר ביותר נמצא באולם המיצבים בקומה התחתונה, שם מוצגת עבודתו של מתיאו מטה, "אזור סגור". המיצב עשוי מעמודים וסרטי הפרדה מהסוג המשמש להגדרת תורים לבידוק ביטחוני בשדות תעופה ובמקומות אחרים בחלל הסרט נמתח כמפת אירופה.

האולם מצולם במעגל סגור ובקצהו שולחן עם מסכים עליהם מוצג השידור הישיר של העבודה והצופים התוהים עליה. אדם הלבוש במה שנראה כמדים של אחת מחברות האבטחה (המעסיקות עובדים השייכים לא פעם לקהילות מהגרים) מופקד על כך שגבולות לא יוסגו. המסר של "אין כניסה", של התכנסות והחשש של אירופה מפני זרים, מוחשי מאוד. אי אפשר להביט בעבודה בלי לחשוב על הגבולות הישראליים שעליהם מתדפקים אלפי פליטים ומהגרים. העבודה של מתיאו מטה עומדת גם בזיקה חזקה למיצב הווידיאו של עומר פסט "נוסטלגיה" המוצג במוזיאון במקביל ועוסק בסוגיה של הגירה ומאבק הישרדותי.

חררדו קוסטנסה, יליד 1976, מציג את סדרת הצילומים "הים הצהוב", שצולמה ב-2010 באי באנגיאונג, השייך לדרום-קוריאה וקרוב לחופי צפון קוריאה. האי משמש כנקודת תצפית שממנה עוקבת דרום-קוריאה אחר הצפון. במה שנראה תחילה כצילומים החוגגים יופי ואת הים הרחב מתגלים מחסומים וגדרות כמסמנים את הפלישה האנושית בכל כעורה.

נושא זה עולה גם ב"גוף של מלחמה" מ-2010, עבודת הווידיאו היפה של איזבל רוקמורה, ילידת 1968. היא צולמה על חוף הים בנורמנדי ליד הבונקרים שהקימו הגרמנים בקו החוף. המבנים המפלצתיים ששיני הזמן עוד לא כירסמו בהם הם רקע למה שנע בין מה שנראה כאימוני קרב מגע למחול שמקבל גוון הומו-ארוטי. רוקמורה מראיינת חיילים (או שחקנים) שמדברים על הפנמת התנועות האוטמטיות כדרך חיונית לפיתוח כישורי לחימה. האימונים נראים על רקע שירת מקהלה של "קאנון החרטה" (1997) של המלחין האסטוני החי בברלין, ארוו פרט, המזוהה בעיקר עם מוסיקה קדושה עכשווית. הסרט נוגע בשאלות של עוצמה ויופי וגם במקום שבו אחוות הלוחמים המהוללת בצבאות ובחברות לוחמות יכולה לקבל תפנית מינית.

עבודה יפה העוסקת בגבולות וטבע היא עבודת הווידיאו, "צופה שלא מרצון", של קרלוס איריחלבה מ-2010. איריחלבה משתמש בטכניקה קולנועית של צילום אובייקט מקרוב שממנו מתרחקת המצלמה כך שנגלה ההקשר הפיסי. כאן זהו תצלום מקרוב של חורשת עצי בונסאי שנראה פסטורלי להפליא עד שמתברר כי זהו אי תנועה זעיר בין מחלפים ומסילות, פיסות טבע, או זיכרון טבע מרוקן ממשמעות. זו עבודה מורכבת משום שהבונסאי נוצר באמצעות טכניקה המאלפת את הטבע, מתאימה אותו לטעם אנושי וכופה עליו להיות לא טבעי.

יגאל פרדו

אנחלה דה לה קרוז, ילידת 1965, המציגה את המיצב "גדולה מהחיים", 2004, היא האמנית המוכרת ביותר בזירה הבינלאומית מבין המציגים והיתה מועמדת לפרס טרנר ב-2010. קרוז כבר יצרה כמה מיצבים שבהם מסגרת ציור שבורה שעליה מתוח בד צבוע שמן ואקריליק. העבודה בהרצליה גדולה מאוד, כלואה מחוצה בין שני קירות, מעבירה את סוג הצער הנואש של לווייתן שעלה על חוף. האובייקט הענק, הפוטנציאל לציור שהתרסק טעון ברגש, כמעט מבויש. קריאה טראגית לא פחות של המיצב היא כדיבור על חוסר האפשרות לתאר את העולם כשהבחירה בהתייחסות לטכניקה המסורתית של ציור מגבירה את התחושה של כישלון אושיות התפישה המערבית. *

"מתיחת קו". אוצרת התערוכה: גילה לימון. מוזיאון הרצליה לאמנות, רחוב הבנים 4, הרצליה. שני, רביעי, שישי ושבת, 10:00-14:00; ימים שלישי וחמישי, 16:00-20:00. עד 28.4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו