בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן כשמאן: על אשכול התערוכות "אמנות-חברה-קהילה"

מוזיאון פתח תקוה ממשיך להעניק בית לפעילות חוץ-ממסדית, עם אשכול תערוכות העוסקות בנושא קהילות שוליים

11תגובות

כותרת הקבץ התערוכות הנוכחי במוזיאון פתח תקוה, "אמנות-חברה-קהילה", יכולה לשמש כותרת גם לקו פעילותו העיקרי מאז נפתח מחדש ב-2005: די אם נזכיר תערוכות כמו "נעלי עקב בחול" על תעשיית הסחר בנשים (אוצרת: רויטל בן-אשר פרץ); "מרחב ביניים", שהזמינה בחינה של גבולות ומוסכמות (אוצרת: דרורית גור אריה); ב"שם העושר", שעסקה בהפרטה ובשינוי ערכים לעבר כוחנות וחומרנות (אוצר: חגי שגב); "דור ראשון" שעסקה במקומה של ‘האמת' באמנות (אוצר: אבי פלדמן), או "זאלה", של איציק בדש (אוצרת: דרורית גור אריה) הנוגעת בשאלות אתניות, מגדריות ותרבותיות.

בהקבץ הנוכחי אפשר לראות נקודת שאליה מתנקז כל הספקטרום הרחב של הפעילות לכלל לאשכול תערוכות, שעל אף היותן מופרדות ואוטונומיות - ההתבוננות בהן כמכלול מעשירה את הקריאה.

ההקבץ כולל עבודות שעוסקות במרחבים גיאוגרפים קונקרטיים השייכים למה שנחשב היום שוליים - מונח שאינו מכוון רק לשוליים תרבותיים אלא גם, ואולי בעיקר, לשוליים כלכליים, אם לשפוט לפי רמת הצריכה שהם מספקים לתאגידים גדולים. קבוצת" מוסללה" הירושלמית יצאה בשבוע הראשון לתערוכה למסע שהוא החלק השלישי בפרויקט "Nomansland" שלהם (שני הראשונים נערכו בירושלים ב-2011), והיא תסייר ותשדר מהצפון - מאזור חיפה ועכו - ואחר כך מהכפרים הלא מוכרים בנגב. "אופקים", הפרויקט של ז'וזף דדון, מתרכז בעיר הדרומית, וסרטו התיעודי של אורי רוזנווקס, "החוג לקולנוע", הוסרט ברהט.

אלכסנדר גנצ'קו

שתי עבודות של אמנים מפורטו ריקו ומצ'כיה עוסקות אף הן במקומות קטנים במדינות אלו. "ארץ אינסוף", המיצב של אלונה הרפז ומיקה רוטנברג, שהוא החלק המאכזב ביותר בהקבץ התערוכות הנוכחי - הוא גם היחיד העוסק במרחב אוטופי.

המשותף לתערוכות הוא שהן חוזרות לחזון שלפיו האמנות היא בעיקר שפה אך לא מטרה לעצמה. מתבקש לחשוב בהקשר זה על תנועות המחאה החברתית של השנה החולפת, שהציפו לתודעה הציבורית זרמים תת-קרקעיים המבעבעים מתחת לשכבה דקה ונוצצת של ישראל כהצלחה כלכלית.

מבחינה היסטורית מתקשר סוג הפעולה האמנותית הזה לשנות ה-70, שבהן הזדכך והתנסח הרצון של אמנים להסיר את המחיצה בין האמנות וחיים - תפיסה ששורשיה נעוצים במודרניזם המוקדם. רעיונותיו של יוזף בויס הגרמני, למשל, בדבר אימוץ העיקרון היצירתי של אמנות בכל תחומי החיים, זכו להד נרחב. בויס, שעבר ממיצגים למה שכינה "פעולות" (Actions), ראה את תפקיד האמן כשמאן, כמרפא של מדווי החברה (וגם לכך היו תקדימים שונים מאז תחילת המאה) - ואחד המשפטים המזוהים עמו הוא "כל אדם הוא אמן".

בארץ היתה לבויס, שראה באמנות כלי אבולוציוני ומהפכני, השפעה ישירה על אמנים כמו יצחק דנציגר (נטיעה של 350 שתילי עץ אלון להנצחת חללי סיירת אגוז, ב-1977), אך גם על אמני המיצג המוקדמים כמו מוטי מזרחי ואפרת נתן, פנחס כהן-גן ויהושע נוישטיין.

החזרה לעיסוק ברעיונות אלו, הצורך המתחדש בתחושת קהילתיות, קשורים ישירות לשינויים שחלו בעולם המערבי בעשורים האחרונים והשפיעו בין השאר על תפיסת האמנות את עצמה במונחים כלכלים (תפיסה שהיתה קיימת עוד בעת העתיקה אך הפכה עתה לבוטה וצרה יותר) ועל הדגשת היצירה האינדיווידואלית, במסורת ה"גאון" הרומנטית. חזרתה של האמנות החברתית כתפיסה רווחת מעלה שורת שאלות ופרדוכסים - למשל לגבי עצם הצורך להציג במוזיאון ולהפוך את היצירה לאוביקט.

ריאליטי "מוסללה"

בקבוצת "מוסללה" חברים אמנים ופעילים חברתיים, רובם תושבי מוסררה בירושלים שהיתה שכונת עוני באזור הגבול לפני מלחמת ששת הימים, ובה צמחה תנועת "הפנתרים השחורים". כיום עוברת השכונה תהליכי גנטריפיקציה לצד תהליכי התחרדות. "מוסללה" מארגנת מופעים, מציבה אמנות חוצות, ייסדה גינה קהילתית וגם סדנת עבודה. הפרויקט המשתתף בתערוכה הוא מסע ומפגשים של "הרשות העצמית" - גוף שידור היושב בקרון נייד, שיזם גיא ברילר, ממנהיגי הקבוצה. בטקסט הנלווה מודגש שהשידורים הם "בזמן אמת ללא תלות בתיווך הממסד האמנותי". השידורים יפעלו עד מחר: www.thebproject.org/tikva

אבל השאלה היא מה ערכם של השידורים, שניכר בהם אימוץ של מנטליות תוכניות הריאליטי בנוסח "האח הגדול". ספק אם צפייה בחברי הקבוצה כשהם סועדים, משוחחים או מסיירים, יוצרת איזה שינוי או מספקת למעטים הצופים תחושה של שותפות - בשונה, למשל, ממי שיצטרף בפועל לגינה הקהילתית. בפתיחת התערוכה ערכה הקבוצה את מה שכינתה "הסעודה הראשונה", בבניין שהיה בעבר חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה - אולם גדול העומד היום נטוש על גבעה מול מוזיאון הרצליה. עם מייצגים שכללו בחורה לבנת פנים המחופשת לחיילת, מדורה בתוך חבית ומוסיקה, התחושה היתה כשל פעילות מלאת כוונות טובות בתנועת נוער. אבל הקשר של האוטופיה הקיבוצית לשינויי העומק הנדרשים כיום - נשאר מעורפל למדי.

קבורת העצים

"אופקים" היא תערוכה המציגה פרויקט חברתי מתמשך שמתרחש ביישוב אופקים החל מ-2008, ביוזמתו של יוסף-ז'וזף דדון. דדון פועל ויוצר עם נוער מקומי, מתוך ניסיון לשקם את הרקמה העירונית מבחינה חברתית ופיזית. מוצג כאן, למשל, מודל אדריכלי לשיקום מפעל טקסטיל נטוש בתכנון משרד האדריכלים אפרת-קובלסקי - מול וידיאו המתעד את בית הקולנוע העצום והמתפורר של העיר, גוויה של תקווה לחיי תרבות. התערוכה, שאינה מתלהמת, היא מראה קשה של מה שנותר מאחור ונשכח מהלב, ואופקים היא כמובן משל בלבד. חלק מהמראות, כמו חוות סוסים מאולתרת שקמה במפעל הנטוש - הם סוריאליסטים ממש.

עבודת הווידיאו שבה נקברים גזעי תמר וברוש היא מתריסה על גבול האבסורד: שני העצים הם בעלי מטען סימבולי יהודי וציוני - אלה הם, בין השאר, העצים שנטעו ולפסון והרצל ביישוב מוצא, בעת ביקורו של הרצל בארץ ישראל ב-1898. הקבורה שלהם בעבודת הווידיאו, עם משאית וציוד כבד, היא פעולה יקרה מבחינה כספית שנדמית תחילה כמעשה התיישבות - אך מסתברת בהמשך כהפוכה, כמתייחסת למעשה להשחתת כוח ומידות, לתחושות של בזבוז ואוזלת יד.

העבודות של "מוסללה" ושל דדון מתקיימות ברובד שחצה את הטיפול האסתטי גרידא. לעומת זאת, הפעולה של האמן הפורטוריקני צ'מי רוסאדו סייחו, המתועדת בסרט ותצלומים בתערוכתו "אל סרו", יוצאת מתוך רעיון אסתטי - צביעת בתים כבסיס לעשייה קהילתית. בולט כאן הדמיון לפרויקט טיראנה (אלבניה) של אד ראמא, אמן אלבני שנבחר לראש העיר טיראנה ב-2000. פרויקט צביעת העיר של ראמא הפך בסיס לעבודת וידיאו מוכרת מאוד של ידידו, אנרי סלה. הפרויקט של ראמא, שהחל ככלי לשינוי חזותי-חברתי בעיר מוזנחת, אומץ בידי סלה והאוצר הנס אולריך-אובריסט. במהלך ביאנלות שהתקיימו בעיר ב-2003 וב-2009 הוזמנו אמנים בינלאומיים בולטים, בהם אוליאפור אלייסון ודומיניק גונזאלס פורסטר, לתכנן צביעת מבנים - אלא שבכך, למרות הכוונה הטובה, התרוקן הפרויקט מתוכנו הקהילתי.

בפורטוריקו, כך נכתב בדף התערוכה, חולל הפרויקט שינוי בתפיסה העצמית של התושבים והפך את העיירה השכוחה למוקד תיירות. השאלה האם הפיכה של מקום למוקד תיירות נחשבת להצלחה - היא חלק משאלה רחבה הרבה יותר לגבי צרכנות.

צרכנות היא מושג מפתח גם במיצב "ארץ אינסוף" של אלונה הרפז ומיקה רוטנברג. המיצב נועד לקדם מטרה פילנתרופית, המוגדרת בטקסט הנלווה "סיוע חיוני לקהילות מוחלשות באמצעות תמיכה בחינוך, הקמת מוקדי תעסוקה והכשרת נשים וילדים לעבודות יצירה". ובדומה ליצירות המשרתות מסרים פוליטיים (חיוביים כמובן, לפחות בעיני האמן ובעיני חלק מהמתבוננים), גם יצירות אמנות המחוברות למטרות פילנתרופיות המצויות בקונצנזוס נהנות פעמים רבות מסוג של חסינות או לפחות מהזכות לביקורת מרוככת. במקרה שלפנינו מוסבר לצופים שהאמנות נועדה מראש להימכר לשם גיוס משאבים לעמותה (Infinite Earth) שהקימו האמניות בברלין, המסייעת כאמור למיזמים חברתיים חשובים. לא זו בלבד, אלא שבמהלך התערוכה יעבירו האמניות סדנת העצמה קהילתית במרכז לנערות הפועל בפתח-תקוה.

הבעיה היא, שהמיצב מאכזב. עם שכשוך מים וצבעים מתקתקים הוא מתייחס - כך נכתב - למזרח אסיה, אך מזכיר בעיקר שיווק תיירותי. השאלה העולה ממפעלים פילנתרופיים כמו זה היא מדוע להכפיף את האמנות לשירות הפילנתרופיה? מדובר בשתי אמניות מצליחות, ועדיף אולי פשוט לתרום עבודות או הכנסות מעבודות, למטרות שונות. בטקסט הנלווה מוסבר שכיום מגייסות הרפז ורוטנברג משאבים באמצעות מכירת מהדורות מיוחדות של תצלומים כ"מוצרים נלווים" למודלים "בהשראת נופים מהעולם השלישי". אבל הרעיון של יצירת עבודות מיוחדות שמאמצות את החלוקה לעולם ראשון ועולם שלישי - המוצג כמין מינאטורה חביבה - הוא מרתיע.

באודיטוריום המצוין של המוזיאון מוצג הסרט "החוג לקולנוע", שזיכה את הבמאי אורי רוזנווקס בפרס ראשון בתחרות פורום היוצרים הדוקומנטריים לשנת 2007. יצירת מסגרת נוספת לצפייה בסרט - המוצג בדרך כלל, כמו סרטים דוקומנטריים אחרים, בפסטיבלים בלבד - היא חשובה היות שמדובר בתעודה נוקבת. הדיון על גזענות בסרט הוא לא רק רלוונטי אלא גם נוגע ללב, ורוזנווקס הצליח ליצור בו מראה להתבוננות עצמית של הצופים. הסרט נעשה במסגרת סדנת קולנוע לנשים בדואיות שחורות, שחקרו את ההיסטוריה של משפחותיהן וערכו, כמקובל היום בקרב קהילות יהודיות בארץ, מסע שורשים.

אריאל ואן סטרטן

רגעים לא משבריים

במקביל לאשכול התערוכות החדש הוארך במוזיאון הפרויקט המצוין "המסע", שהיה חלק מהתערוכה הקודמת במוזיאון, "אוצרים בע"מ", ולא זכה לדי תשומת לב למרות שהיה מעניין ביותר - תערוכה שאיפשרה לעשרה אוצרים לפרוש את משנתם המקצועית.

בפרויקט "המסע", שאותו אצר עמי שטייניץ בשיתף עם דני אדמסו, מוזמנים הצופים להיעזר במפה כדי להגיע לעשרה מקומות בפתח תקוה, בהם הוצבו שלטים עם טקסט המתייחס לקליטת יוצאי אתיופיה ולחייהם היום, וכן מספרי טלפון סלולרי המובילים לסיפורים מוקלטים. הביקור במתנ"סים, בגנים ובשכונות מאפשר התרשמות בלתי אמצעית ממה שבדרך כלל עולה לכותרות רק בהקשרים משבריים, כשהמוקד כאן הוא חינוך ילדי הקהילה.

כוחו של אשכול אמנות-חברה-קהילה הוא בריבוי שבו, בקצוות הפרומים הקוראים לדיון. הגאות של המודעות החברתית, וגם של המרירות, יובילו קרוב לוודאי לעוד ועוד התארגנויות שחלקן יתנסחו בכלים אמנותיים. בתערוכות האלו נוקט המוזיאון עמדה ומציע בית ממסדי ליוזמות המתנהלות בדרך כלל כנגד ממסדים.

"אמנות-חברה-קהילה", מקבץ תערוכות במוזיאון פתח תקוה. אוצרת: דרורית גור אריה. שעות פתיחה: יום שני, רביעי, שישי ושבת, 10:00-14:00; יום שלישי וחמישי, 16:00-20:00. עד 26.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו