בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוסיאן פרויד בארץ המראות

עם פתיחת תערוכת הדיוקנאות של לוסיאן פרויד בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון, ידידו ומחבר הביוגרפיה עליו כותב על הריאליזם חסר הרחמים והמתריס שלו

2תגובות

"אני נעזר במראה כשאני מצייר פנים של בית בקנה מידה קטן", הוא הסביר. "זו תמיד אותה מראה, מראה שאני מכיר ואוהב". ללוסיאן פרויד, שבימים אלה נפתחה בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון תערוכה חדשה שלו, ,"Lucian Freud - Portraits" שתימשך עד 27 במאי, ההיכרות והאהבה היו עניין הכרחי, והמראה הגיאורגיאנית שמעל האח, כמטר וחצי רוחבה, נשארה אתו. אף שידעה ימים יפים יותר, היא מצאה חן בעיניו כשראה אותה לראשונה ב-1943 במסדרון ברחוב דלאמיר טראס 20, ברובע פדינגטון שהיה אז שכונת עוני, והיתה לאחד מנכסיו המעטים בדירה שבקומה העליונה, המשקיפה אל התעלה, לצד ראש זברה מפוחלץ.

אף שלא היתה המראה היחידה ששימשה את פרויד, עד אמצע שנות ה-70 זו היתה המראה העיקרית שסיפקה לו זוויות משונות, ריחוק ותחושה קלושה של ניתוק שמאחורי המראה. כפי ששמות הציורים מרמזים במקרים רבים - "השתקפות (דיוקן עצמי)", "צייר עובד, השתקפות" - הדיוקנאות העצמיים שלו היו כמובן תמונות מראה של פנים שלא היה לו שום צורך להתוודע אליהם, הפנים שנזעפו בסמכותיות או הצטמצמו סביב העיניים במאמץ לבחון את עצמם בפרופיל. כפי שאמר: "קשה יותר לצייר את עצמי מאשר לצייר אחרים, כך גיליתי. המרכיב הפסיכולוגי קשה יותר. וזה הולך ונעשה קשה יותר".

המשורר היווני נאנוס ולאוריטיס, שפגש לראשונה את פרויד הצעיר והאינטנסיבי ביוון ב-1947, הפליג עוד ותיאר אותו כשילוב של מחזאי ומשקף. "הוא מין מראה. ל' ממציא לאנשים אישיות, והוא כופה אותה עליהם בכוח השכנוע והריכוז". זו גישה קיצונית מעט, אך נכונה, כפי שמעידים הציורים מסוף שנות ה-40 של קיטי, אשתו הראשונה, גדולת העיניים, של פרויד, שבהם היא יושבת על פי הזמנה, תחילה מסונוורת (מן האמן?) ואחר כך נרתעת.

המראה של אמן הדיוקן העצמי נותרה בהישג יד. הוא לקח אותה אתו ממקום למקום, מפדינגטון למיידה וייל. בסופו של דבר הגיעה למטבח בדירה שבקומת הגג בהולנד פארק, ששימשה לו סטודיו עד השנים האחרונות לחייו. הציור היחיד שבו היא מופיעה ממש, לרבות המסגרת, הוא "(self portrait) Small interior", ציור שהתחיל לצייר ב-1968 והשלים כעבור שלוש או ארבע שנים, ובו נדמה שהוא רוקד על פי החליל שלה: ידידתו הוותיקה המראה.

באדיבות ארכיון לוסיאן פרויד

הצייר, שדמותו נראית קטנה בבבואה, מהרהר במשיכת המכחול הבאה שלו, ונראה מתלבט אם לצייר את התמונה הקטנה הזאת או להמשיך בציור שלימים נקרא "Large interior, Paddington 1968-9" (שניצב במצב התחלתי מאוד על דוכן לצדו), ואולי ללטש את ברק העלים בציור המרהיב "(self-portrait) Interior with plant, reflection listening, 1967-8". כך או כך, אנו רואים את פרויד במצב של חשבון נפש: זה ייצוג של השתקפות ובו ייצוג של השתקפות של הציור הגדול ביותר שלו זה שנים, שבו ילדה כעוסה, בתו איב, שוכבת נטועה מתחת לצמח גדול על רצפה מוכתמת מצבע. כביכול זו סצינה פשוטה מסטודיו; אך היצירה עמוסת אפשרויות דחוסות.

המורכבויות ביצירתו של פרויד צופנות בחובן הרבה יותר משעשועי מראות. הן אינן קשורות לסימבוליזם (שהוא תיעב בכל לבו) או לסוריאליזם (למה להתחכם?); מבחינתו, עיסוק מעמיק במראית עין היה מניע חזק דיו. הוא ראה את עצמו במראת יד תחובה במסגרת של חלון בעל כנפיים אופקיות. הוא התבונן בחידוש של הבוקר שאחרי: פנס שחור וטרי בעין. האהבה השתלבה בזה: אהבה עזה ואהבה שנלקחת.

ב"Hotel Bedroom, 1954" ("חדר במלון", 1954) הוא נראה עם קרולין בלאקווד. הזוג הטרי שביקש למצוא מפלט מהעולם לא נהנה מהחדר הקטן המשותף במלון לה לואיזיין, שברחוב דה סן: היא רועדת מקור במיטה, הוא ניצב מעליה, ונוכחותו הכהה מוחזרת מהבבואה ששיקפה מראה נטויה שעל דלת ארון בגדים בלתי נראה. קרולין התלוננה שצייר אותה מבוגרת מגילה, אך הציפורניים הכסוסות והזרת על שפתה התחתונה מבשרות רע. הנישואים באו אל קצם בתוך זמן קצר.

בעיקר הפן החייתי

"לצייר ציור", אמר מאטיס, "זה הגיוני כמו לבנות בית, אם עובדים על פי עקרונות יסודיים. לא צריך להתעסק עם הפן האנושי. או שיש לך כישרון או שאין לך כישרון. אמן שיש לו כישרון, הכישרון מחלחל אל היצירה למרות הכל".

מבחינת פרויד לא היה ספק שהציור הוא ראשון במעלה. אך מאחר שהיה אדם שחי על פי דחפים, מוקדי המשיכה צצו ללא הפסקה. האינסטינקט הדריך אותו לכל אורך הדרך. "העיניים מעבירות את המסרים למוח", אמר לי פעם, "ובהחלט לא כל המסרים יוצאים החוצה בצורת דיבור (אני מתכוון למידע שנאסף ולרעיונות שנולדים ממנו). הצייר שמסתכל על אדם חושב דברים שהאדם בהחלט לא רוצה שיחשבו עליו, ומניח הנחות חצופות ממש. זה קשור לחיים הפנימיים של אנשים".

הפן האנושי, ועוד יותר מזה הפן החייתי, היו בעבורו העניין החשוב. בציור אחד על אחד היה לו היתרון של היוזם שצריך לעשות עבודה, ולכן השליטה היתה בידיו במלואה. כשהיו שני אנשים או יותר זה היה בשבילו מסובך, מפריע לריכוז, וזה נכון בייחוד בתחילת שנות ה-80, כשנולד במוחו הרעיון לביים מחדש סצינה מציור של אנטואן ואטו.

הוא הכיר את הציור המקורי - ,"Pierrot Content" ובו פיירו, הדמות מהקומדיה דלארטה, יושב בקרחת יער וסביבו דמויות נוספות - רק מרפרודוקציה. הגרסה שלו, העצומה בממדיה בהשוואה, היא תמונה מוארת באור טבעי, המתרחשת במה שהיה באותה תקופה הסטודיו החדש שלו בהולנד פארק. "רציתי לכוון את הסיטואציה", הוא אומר. "זה הניסיון הקרוב ביותר שלי ללהק אנשים לדמויות במקום לצייר אותם, אבל הם בעצם עדיין דיוקנאות. והם גם דמויות. הם מגלמים דמויות, אבל לא ניסיתי לשכוח מי הם. בסופו של דבר הם פשוט שם". הוא הראה להם את התצלום של ציורו של ואטו ואמר להם שהוא רוצה להשיג משהו דומה.

בלומברג

סיטואציה מוגשת לצופה, "כמו התמונות הפשוטות בסרטיו של בונואל, שנחוצות כדי להכשיר את הקרקע לאחרות", הוא טוען. הדמויות שלו יושבות שם, "קצת כמו בתחפושות", ארבעתן על מיטה, האור נופל עליהן באופן שווה, וניחוח צמח הוורבינה מתמזג, אפשר לשער, בריח הצבע הקלוש.

בדמויות - בתו ושתי בנות זוג שלו מתקופות שונות. "לא רציתי לייחס חשיבות רבה מדי לעניין האיחוד, העובדה שאנשים יושבים זה ליד זה, מכירים זה את זה היטב, או בכלל לא, או קצת. כל ההיבטים האלה מעניינים אותי: האנשים ובאיזו מידה הם מושפעים מהסמיכות שלהם זה לזה (בין השאר בגלל זה אני אוהב כל כך את פרנץ האל); הם לא עוינים זה את זה, אלא כל אחד שקוע בעצמו".

כשהוצג"(after Watteau) Large Interior W11" בגלריה אגניו ב-1983 היו כמה מבקרים שראו בו תמונה של אנשי בוהמה שחיים חיי עליבות. "חדר מוזנח... קירות מתקלפים, כיור מזוהם וצנרת גלויה שהאנגלים נאלצים לחיות אתה", כתב טרנס מלאלי בטלגרף, והוסיף: "תמיד חשבתי שלוסיאן פרויד זוכה להערכה מוגזמת, והתמונה הזאת מחזקת את דעתי".

הוא לא היה היחיד; מורת הרוח נעה סביב הטיח החשוף והריהוט והתמקדה בדמויות ובתנוחתן הנבוכה, שהעידה שאינם רגילים לשבת זה לצד זה. פרויד פעל בחוסר רחמים, לחץ במקום שבו אחרים התפשרו. כישלונותיו זכו להד גדול. "לפעמים דברים שמשתבשים אצלי קורים בגלל ריכוז (למשל כשאני שוכח ללבוש מכנסיים)".

הו, תודה רבה

ההצלחות היו מובהקות. הוא פילס את דרכו על גבו החשוף של אמן הבמה ומעצב האופנה לי באורי, וניגש אל האזורים הנרחבים של עור חיוור כמו אל הרים שפסגותיהם טרם נכבשו. "אני מקווה לאתגר את המתבונן, אבל מה שמעניין אותי באמת הוא לעצבן את עצמי". בריאליזם המתריס שלו, כל דבר - פרחי נורית, תינוקות, אפילו המלכה וכלב מרוצים מנמנם, קרשי רצפה - היה בשבילו גירוי שצד את הסקרנות. הריאליזם הוא אפוא שורש האמנות, והוא נצחי במודרניות שלו.

בהתעקשותו שכל מה שהוא רושם או מצייר הוא דיוקן, פרויד לא עשה שום הבחנה בין הז'אנרים. החלטת הנשיונל פורטרט גלרי להגביל את התערוכה המופלאה בכללותה לדיוקנאות אדם בלבד היא חסרת מעוף, אבל לא בלתי הגיונית. פרויד התענג על האפשרות לקיים תערוכות רטרוספקטיבה, אבל בשעת מעשה היה מוטרד. כשנכנס בבוקר יום ראשון אחד לפני עשר שנים להתרשם מעריכת הציורים ברטרוספקטיבה שקיים לכבודו מוזיאון טייט, הוא הכריז שהוא מרוצה, אבל לקח אותי הצדה. יש בעיה אחת, אמר. "ויליאם, אכפת לך אם נשים את הדיוקן העצמי שלי במראת היד ליד הדיוקן של אמי?" זה היה קל לביצוע, ואכן, הן השתלבו יפה יחד. "הו, תודה רבה", אמר.

הוא לא חזר להתבונן ביצירותיו המרוכזות אלא כמה פעמים בלבד. מדכא אותו, הסביר, לראות כל כך הרבה דיוקנאות של אנשים שהכיר ואהב, ועכשיו הם מתים. *

ויליאם פיבר, מחבר הביוגרפיה על לוסיאן פרויד, אצר את התערוכה "לוסיאן פרויד - רישומים" שתוצג בבליין/סאתרן שבלונדון מ-17 בפברואר עד 5 באפריל וב"אקוו-ולה" בניו יורק מ-1 במאי עד 9 ביוני

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו