בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינדילנד

סינדי שרמן לבשה אינספור צורות גם לפני הפוטושופ. ובכל זאת, אחת האמניות הבולטות הפועלות כיום מגלה איך שינתה הטכנולוגיה את יצירתה

4תגובות

סינדי שרמן חיפשה השראה בחנות יד שנייה באפר-איסט-סייד בניו יורק, ועינה נפלה על שמלת כלה מסאטן. זו היתה שמלה מהודרת, מעוטרת בפנינים זעירות, תפורות ביד בצורת פרחים המשתפלים מטה במפלים בחזית, ובעשרות כפתורים זעירים מחופי סאטן מאחור, שמהם השתלשל השובל בעדינות כמו בשמלות הוויקטוריאניות התפוחות.

"זו שמלה של ארנולד סקאזי", אמרה המוכרת כששרמן זינקה על השמלה. היא פתחה את הרוכסן מאחור והתפארה בטור של תוויות; האחת נשאה את שנת הייצור - 1992 - והאחרת את שמה של הכלה לעתיד. "לא לבשו את השמלה הזאת אף פעם", הוסיפה. לפי הסיפור שבפי הזבנית, כשהשמלה היתה מוכנה, הכלה החליטה שהיא לא מוצאת חן בעיניה. שרמן פיקפקה באמיתות הסיפור. האם זה באמת מה שקרה, או שמא זו בדיה שנועדה לחפות על כלה שננטשה? היא השתוקקה לגלות עוד פרטים.

תחושת המסתורין המפתה והמטרידה מנקרת גם בקרב הצופים בתצלומיה של שרמן. ב-35 שנות הקריירה המופלאה שלה היא הפכה את עצמה למאות דמויות שונות: כוכבת קולנוע, נערה קלת דעת, רעיה כועסת, אשת חברה מתוסכלת, זונת צמרת מתקופת הרנסנס, ליצן חורש רע, אפילו האל הרומי בכחוס. כמה מהדמויות מוצגות בתמונת תקריב; באחרות היא ניצבת לפני רקע, שכדברי שרמן, "מכיל רמזים שמספרים סיפור".

התצלומים באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

"אף אחת מהדמויות היא לא אני", הסבירה האמנית בבית קפה ליד החנות באותו יום אחר הצהריים, בחודש שעבר. "הן הכל חוץ ממני. אם זה נראה לי דומה מדי לעצמי, אני מוותרת על זה".

ביום חמים שלא בהתאם לעונה, שרמן, בת 58, באה רכובה על אופניה מדירתה שבמנהטן כדי לשוחח על הרטרוספקטיבה החשובה מיצירותיה, שנפתחה ביום ראשון השבוע במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) ומציגה יותר מ-170 תצלומים. פניה נקיות מאיפור, היא לובשת מכנסי לגינגס, לרגליה נעלי ספורט ולראשה כובע טוויד שמסתיר בקפידה את קסדת הרכיבה שלה - ונראית אפרורית לחלוטין. קשה להעלות על הדעת שזוהי האמנית המהוללת שעם מעריציה נמנים ליידי גאגא, אלטון ג'ון, שאוסף את יצירותיה, ומדונה, שנתנה את חסותה לתערוכת "תמונות סטילס ללא כותרת מסרטים" של שרמן, שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית ב-1997.

שרמן זעירת מידות, שערה, בגוון בלונד-תות, מגיע עד כתפיה, והיא רחוקה מאוד מהדמויות הגדולות מהחיים שהיא מתארת בדיוקנאות העצמיים שלה. היא ידידותית, מדברת בשקט, ובתוך השיחה עמה בענייני ספרות ואמנות נשזרים בקלות דיבורים וצחקוקים על גברים, סרטים ואיפור.

האזור שבו מתקיימת הפגישה עמה מתאפיין במגוון חנויות בגדים יוקרתיות מיד שנייה, ועל כן טומן בחובו הפתעות רבות לשרמן. כאן, לאורך השדרה השלישית, היא גילתה את בגדי המעצבים שהתאימו בדיוק ל"דיוקנאות החברה" שלה - סדרה מ-2008 של תצלומים המתארים נשים בגיל מסוים, מטופלות בבוטוקס, מאופרות יתר על המידה ולא פעם אומללות. גם כשהיא מתכוננת לרטרוספקטיבה שלה, היא דוחקת בעצמה לנסות משהו חדש. לאחרונה היא חושבת על יצירת דיוקן משפחתי שבו היא תגלם כל אחד מבני המשפחה.

שרמן, שיצירותיה משלבות פופ וקונצפטואליזם, היא ללא ספק אחת האמניות המשפיעות ביותר בתקופתנו, כפי שאומרת אווה רספיני, אוצרת בתחום הצילום במומה, שאירגנה את הרטרוספקטיבה. "היא תמיד מטפלת בסוגיות שבמוקד התרבות

החזותית שלנו. בעולם המהפכים הסלבריטאיים, תוכניות הריאליטי ויוטיוב, יש כאן אמנית שאופני הייצוג השונים שלה נראים אמיתיים עכשיו יותר מאשר בזמן שנוצרו".

מפלצת במקום פיה

שרמן היתה אחת האמניות הראשונות שהתבגרו בעידן הטלוויזיה ותקשורת ההמונים. לראשונה עוררה תשומת לב בשנות ה-70, ב"תמונות סטילס ללא כותרת מסרטים" - דיוקנאות פיקטיביים בהשראת סרטים ומגזינים לצעירות. היא ואמניות כגון ברברה קרוגר, שרי לוין, לואיז לולר ולורי סימונס בדקו מודלים נשיים וסוגיות מגדר בדרכים חדשות.

התצלומים באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

אבל רק ב-1981 נסקה הקריירה של שרמן: באותה שנה יצרה את "Centerfolds" (עמודי אמצע), סדרה של דיוקנאות בהשראת תצלומים מ"פלייבוי" - אך כאלה המציגים נשים לבושות, המפגינות מגוון מורכב של רגשות. ב-1982 היא כבר עמדה במוקד תערוכה במוזיאון העירוני באמסטרדם וכן השתתפה ב"דוקומנטה 7" בקאסל שבגרמניה ובביאנלה בוונציה. כעבור חמש שנים הוצגה רטרוספקטיבה נודדת מיצירותיה, בין השאר במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, וב-1995 הוענק לה פרס מקארתור.

שרמן גדלה בהנטינגטון ביץ' שבלונג איילנד. אביה עבד כמהנדס בחברת תעופה ואמה היתה מורה. היא זוכרת שאהבה להתחפש, "כנראה יותר מילדים אחרים".

"יש תמונות שבהן אני מחופשת לזקנה", מספרת שרמן בסטודיו שלה שבקצה סוהו. "עניין אותי להיות שונה מילדות אחרות, שהיו מתחפשות לנסיכות או לפיות או למכשפות יפות. אני הייתי המכשפה הזקנה והמכוערת או המפלצת".

היא התחילה לצייר בימי הקולג', באוניברסיטת סטייט בופאלו. "הייתי טובה בהעתקה, אבל לא היו לי רעיונות, לא ידעתי מה לעשות עם ציור", היא אומרת. "ואז חשבתי, ‘למה אני מבזבזת את הזמן שלי בהעתקה מדוקדקת של דברים כשאני יכולה לצלם במצלמה?'"

אחת המשימות הראשונות שלה בשיעור צילום היתה להתמודד עם משהו שקשה לה. "צילמתי סדרת תמונות של עצמי עומדת עירומה מול המצלמה", היא מספרת. "עשיתי שתי סדרות כאלה, וככה התחלתי לצלם את עצמי, אבל זה לא היה עניין אמנותי אלא עניין טיפולי או משהו כזה. הייתי משנה את הפנים שלי באיפור ונהפכת לדמויות אחרות רק כדי להעביר את הזמן". האמן רוברט לונגו, שהיה בן זוגה, הציע לה לתעד את עצמה בתחפושות האלה. אחרי שהשניים עברו לניו יורק ב-1977 נהגה שרמן להופיע בציבור בתחפושות.

ב-1985 החלה לסלק את עצמה לסירוגין מהתצלומים שלה; כך עשתה במשך עשר שנים. באחת הסדרות שיצרה הציגה תמונות דומם מקאבריות של קיא, דם ואוכל מרקיב. בעבר אמרה שיצרה רבות מהתמונות הקשות בתקופות קודרות בחייה, למשל כשכעסה על כמה אמנים גברים שהקריירות שלהם נסקו מהר יותר משלה, או כשהיתה בעיצומו של תהליך גירושים מאמן הווידיאו הצרפתי מישל אודר, לאחר 15 שנות נישואים.

באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

הסדרה "תמונות סטילס ללא כותרת מסרטים" נחשבת כיום לאבן דרך באמנות של סוף המאה ה-20. בתהליך יצירתה פיתחה שרמן את סרטי הפילם בכוונה בכימיקלים חמים מהרגיל כדי שהתמונות ייראו סדוקות, זולות ומגורענות, כמו תמונות שמחלקים בחינם לקידום מכירות. עשרות תמונות אחרות מהקריירה הארוכה שלה נשארו רלוונטיות גם הן, למרות שגשוג הצילום הדיגיטלי והפוטושופ.

אף אחד מתצלומיה לא נחל הצלחה כמו זו של "סטילס ללא כותרת מסרטים" ו"דיוקנאות היסטוריה". סדרת ההיסטוריה, שיצרה ב-1989 ו-1990, הורכבה מתמונות שבהן היא התחפשה לאמנים הגדולים ובהם טיציאן, הולביין וקרוואג'ו.

היא עובדת לבדה בסטודיו המרווח שלה, ששמורים בו התחפושות, האביזרים והציוד שלה. פיאות נשים פזורות על אדני החלונות, ויש שם מדפים של ראשי בובות שעווה וחלקי גוף של בובות מלימודי אנטומיה. כאן היא נהפכת לנושא הצילום, לצלמת, לבמאית, למאפרת ולמעצבת התלבושות.

"כל פעם שניסיתי להעסיק אנשים או להיעזר בחברים או בבני משפחה, גם אם שילמתי להם, הרגשתי שאני מחויבת לשעשע אותם", היא אומרת. "כשאני עובדת לבדי, אני יכולה להלחיץ את עצמי ואני לא מתלוננת".

קלות מפחידה

בשנים האחרונות שינתה הטכנולוגיה את דרך עבודתה של שרמן. בעידן שלפני המצלמות הדיגיטליות "הייתי עושה את הדמות, מארגנת את הסצינה, מצלמת סליל של פילם, יוצאת מהדמות, מסירה את האיפור והולכת למעבדה ומחכה כמה שעות עד שהפילם היה יוצא מפיתוח", היא אומרת. "ואז הייתי מסתכלת בפילם ומבינה שמשהו לא הסתדר. ואז הייתי צריכה לעשות הכל מחדש בעצמי. עכשיו אני יכולה להמשיך לעבוד ולהכניס שינויים תוך כדי עבודה".

בתערוכה במומה מוצגים תצלומים שבהם שינתה את פניה באמצעים דיגיטליים. "לא השתמשתי באיפור בכלל", היא אומרת. "הכל שינויים קטנים מרומזים בפוטושופ, כדי לשוות לכל דמות מראה אחר". בכמה מהן העיניים שלה גדולות יותר ומרוחקות יותר זו מזו; באחרות היא שינתה את צורת הסנטר שלה או התפיחה את לחייה. "מפחיד כמה קל לעשות שינויים", היא אומרת.

לאחרונה היא חושבת בקנה מידה גדול ומייצרת תצלומי קיר המודפסים על מין נייר קונטקט. הרעיון נולד לדבריה אחרי שראתה ש"כשאמנים גברים מוזמנים לעשות תערוכה באיזה מקום, הם פשוט ממלאים קיר שלם בציור שהוא פשוט מין דבר ענקי כזה. חשבתי כמה זה יומרני. זה גרם לי להבין שאין הרבה אמניות שחושבות ככה".

באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

כשהמבקרים בתערוכה יירדו מהדרגנוע במומה, הם ימצאו את עצמם מוקפים בתצלומים בגובה חמישה מטרים ובהם שרמן עומדת ברקע פסטורלי בשחור לבן שצילמה בסנטרל פארק. "זה כמו להיכנס לסינדילנד", אמרה האוצרת רספיני בעודה מפקחת על העובדים המצמידים את נייר הקונטקט לקירות המוזיאון.

שרמן עולה מן התמונות האלה בקשת מבלבלת נוספת של דמויות: להטוטנית בקרקס; אשה לבושה בבגד גוף עם שדיים מחודדים, פטמות ושער ערווה (תחפושת שגילתה בכל-בו בטוקיו); אשה מזדקנת בשמלה אדומה ארוכה.

"אולי תחשבי שאת מכירה אותן", אומרת רספיני, "אבל ככל שמסתכלים בדמויות, כך הן נראות מורכבות ואפלות יותר. אותו דבר אפשר להגיד על סינדי. איך ייתכן שלאשה עדינה ונחמדה כל כך יש דמיון פראי כזה, שממציא כל הזמן דמויות דמיוניות, שוב ושוב?"

פיטר שלדול, מבקר האמנות של "ניו יורקר", אומר ששרמן היא האמנית האמריקאית החביבה עליו ביותר ב-40 השנים האחרונות. הוא מספר על היום שבו נכנס לגלריה "מטרו פיקצ'רס" בצ'לסי לראות את "Centerfolds": הוא התלהב כל כך, שרץ החוצה לטלפון הציבורי הקרוב. "התקשרתי מיד לשני העיתונים שכתבתי למענם, ואז גיליתי שהם כבר שלחו כתבים אחרים לסקר את התערוכה הזאת", הוא מספר. "הייתי מוכרח לכתוב משהו באותו יום - ובסופו של דבר כתבתי צ'ק". שלדול קנה תצלום של שרמן ב-900 דולר ושילם בתשלומים חודשיים של 100 דולר כל אחד.

לדברי רספיני, "הפרשנויות הסותרות והמורכבות של יצירתה של שרמן מחזקות את הרלוונטיות המתמשכת שלה ביחס לקהלים רבים. היום יותר מתמיד הזהות שלנו גמישה ונזילה, והתצלומים שלה מספקים הוכחה לכך".

ג'נל ריירינג, ממייסדי גלריה "מטרו פיקצ'רס", סבורה כי המפתח להצלחתה של שרמן הוא ש"היא לא אומרת לך מה לחשוב". לדבריה, "העבודה שלה כל כך עשירה במשמעויות, שכל אחד יכול לפתח רעיונות משלו. כל אחד רואה בה משהו אחר".

אף שבדרך כלל היא עובדת בסדרות, שרמן מסרבת באדיקות לתת כותרות לתצלומים שלה, משום שהיא רוצה שהצופים יסיקו את המסקנות בעצמם. ריירינג אומרת שהגלריה, המבקרים או הקהל הם שמעניקים לסדרות שלה את שמן.

מבחינה מסחרית מייחסים לשרמן לעתים קרובות את הוצאת הצילום מהגטו והצבתו באותה משבצת אמנותית של ציור ופיסול. פיליפ סגלו, סוחר אמנות ממנהטן, קנה במאי 2011 בשם לקוח תמונה מ-1981 שבה היא הצטלמה בתור נערה מתבגרת. במשך שישה חודשים זה היה התצלום היקר ביותר שנמכר במכירה פומבית - 3.9 מיליון דולר שולמו תמורתו בכריסטיס.

סגלו, שקנה עוד בשנות ה-80 יצירה של שרמן לאוסף הפרטי שלו, אומר: "תמיד התפעלתי מכך שהיא מסוגלת לקחת רעיון שנראה פשוט מאוד ולהמציא אותו מחדש שוב ושוב. סינדי היא אחת האמניות המעטות שלאורך כל הקריירה שלה לא מפסיקה להיות נהדרת".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו