בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העבודות האחרונות של רות שלוס

היא המציאה טכניקות חדשות רק כדי שתוכל להמשיך לצייר כשידיה נחלשו. כעת, בגיל 90, רות שלוס מסבירה למה מעולם לא עניין אותה לצייר פרחים

18תגובות

סימפוניה של בטהובן מתנגנת ברקע וגשם קל מטפטף. על כורסה שמשענתה מוטה לאחור שוכבת הציירת רות שלוס מכוסה בשמיכה. "כרגע אין שום דבר שאני מוכרחה לעשות", היא אומרת בשקט, בהשלמה. כבר כמה שנים שהציירת בת ה-90 כבר אינה מציירת. הידיים שלה, "המכשירים שלי" כפי שהיא מכנה אותן, איבדו שליטה וכוח בהדרגה. שלוס נלחמה בהידרדרות ככל שיכלה, ואף המציאה גם טכניקות חדשות לציור ורישום, עד שהתעייפה מדי. עבודות חדשות של רות שלוס, אם כן, כבר לא יהיו. וזהו גם ההסבר לשמה של תערוכת היחיד שלה בבית האמנים בתל אביב: "עבודות ראשונות ואחרונות".

התערוכה הקטנה אך המרשימה מורכבת מכ-20 רישומים וציורים על בד וגם סרט אחד, "לצייר נגד הזרם", סרט תיעודי שיצר פטר דודצ'יק על שלוס ב-2008. את התערוכה אצרה אירית לוין, אוצרת עצמאית שמלווה את שלוס ואת משפחתה בכל הנוגע לתערוכות וקשר עם עולם האמנות מאז 2001. בעבור בתה של שלוס, נורית כהן-עברון, דוקטור לחינוך באמנות, התערוכה היא סגירת מעגל והיא מציגה את עבודתה של אמה בדרך שונה משהוצגה בעבר.

שלוס, ילידת נירנברג, גרמניה, עברה בחייה כמה גלגולים של התייחסות מצד הזרם המרכזי באמנות הישראלית. תחילה הוכרה בעיקר כמאיירת ספרים וספרי ילדים בהוצאת ספרית פועלים. ציוריה האמנותיים קוטלגו אז כסוצליאליסטיים, מגויסים, ציורים פוליטיים-אידאולוגיים שהתאימו לתפישה הפוליטית של בעלה, ההיסטוריון בנימין כהן, איש מפלגת השמאל הסוציאליסטי שהתפלגה ממפ"ם.

לאחר שהות של שנתיים בפאריס, שבהן למדה את סגנון הקוביזם, חזרה לישראל ונאלצה לעזוב את קיבוץ להבות הבשן בשל חילוקי דעות פוליטיים והתמיכה שלה ושל בעלה במשה סנה. כך חזרה שלוס לבית הוריה בכפר שמריהו, ובשטח המשק שלהם נבנה ביתה. חדר המגורים, שבו היא שוכבת היום, נותר צנוע בדיוק כפי שהיה לפני 50 שנה. הבית הקטן לא דומה במאומה לסביבתו העשירה, הנובורישית.

כמו קמטים על הבד

שנים רבות לא דובר או נכתב בהרחבה על שלוס, אף שהמשיכה לצייר מדי יום. היא עבדה שנים בסטודיו בשכונת עג'מי ביפו וחזרה לצייר בכפר שמריהו כאשר בנותיה גדלו. כל אותו הזמן הוסיפה להציג מדי פעם תערוכות. המוזיאונים המרכזיים, מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל, כללו את עבודותיה רק בתערוכות קבוצתיות, ורק בשנת 1991 הוצגה רטרוספקטיבה שלה במוזיאון הרצליה. אז גבר השיח סביב אמנות פוליטית ופמיניסטית, ושלוס סופחה אליו כחלק מרצף של אמניות שהחל באנה טיכו, המשיך אתה ועם לאה ניקל והלאה לתמר גטר ואמניות דור הביניים.

נועה אברון

תערוכה רטרוספקטיבית גדולה ומסכמת של עבודתה הוצגה ב-2006 במשכן לאמנות בעין חרוד, באצירת טלי תמיר. התערוכה, שנדדה אחר כך למוזיאון בת ים ואז הוצגה בפורמט קטן יותר בנירנברג, אמנם לא הגדירה אותה כקאנון ישראלי אך ביססה אותה כאחת האמניות המשמעותיות, הפוריות והמעניינות שיצרו בישראל. "אמא לא השתנתה", אומרת כהן-עברון, "היא המשיכה לעבוד כמו תמיד. אבל היא חיה מספיק שנים כדי לראות את השתנות השיח באמנות, שבסופו של דבר קיבל אותה, כך או אחרת".

בציורים של שלוס בתערוכה יש בעיקר נשים זקנות. פניהן מקומטים, הבעתן תשושה, קמוצה ומסתגרת או לעתים מרחפת ובוהה. לפני כמה שנים עברה שלוס ניתוח שהקשה על תנועתה.

כהן-עברון מספרת שאמרה אז בדכדוך, "את רואה, אני נכנסת עכשיו לתוך הציורים שלי". המשפחה כולה לא האמינה ששלוס תוכל להמשיך לחיות אם לא תוכל להמשיך לצייר. אך העניין של שלוס בזיקנה החל עוד בשנות ה-60. היא לא התקבלה אז למתחם אמנים חדש ביפו העתיקה - אם מפני שהיתה קומוניסטית או משום שלא התאימה לזרם המופשט. "אבא, שהיה הדמות הפוליטית יותר", מספרת כהן-עברון, "לקח את האשמה על עצמו וחיפש לה חלל לסטודיו בקרבת מקום. הוא מצא בית לא רחוק משם".

בבית הזה, בצפון-מערב עג'מי, התחילה שלוס לעבוד מדי יום. "זאת היתה הטריטוריה שלה, חדר משלה, ואנחנו לא נכנסנו לשם. אותי היא הורידה בבית הספר בשעה שבע, השרת ואני פתחנו את בית הספר מדי בוקר. ובשבע וחצי התחילה כבר לעבוד בסטודיו".

כהן-עברון מספרת כי חדר אחד שימש את אמה לציור ובאחר נתנה לילדים מהשכונה המוזנחת לשחק. בעקבות הילדים הגיעו גם האמהות, וכולם שימשו דוגמנים לרישומים וציורים של שלוס. המבט שלה הוסב לשוליים החברתיים. "לא עניין אותה לצייר בכפר שמריהו. גם פרחים בוואזות לא עניינו אותה", אומרת כהן-עברון, ושלוס מוסיפה: "הם יפים גם בלי שיציירו אותם".

להתכסות בחתולים

ביפו הכירה שלוס אשה ושמה נביה, ערבייה קשישה שמשפחתה ברחה מיפו וזנחה אותה מאחור. הקשר בין השתיים נרקם בעיקר משום שנביה היתה בעלת השכלה ודיברה אנגלית רהוטה.

"נביה חיה מתחת לגרם מדרגות מט לנפול והתכסתה בחתולים שלה. היא היתה מפשפשת בפחי אשפה לאוכל, היתה אומרת שהיא מחפשת אוכל לחתולים אבל היה ברור שלמעשה חיפשה בשביל עצמה. אמא דאגה לה לתרופות ומאוחר יותר דאגה שהכנסייה תסדר לנביה מגורים בבית זקנים בבית לחם בתמורה לנכסים של נביה ביפו", אומרת כהן-עברון.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

לציורי זקנים חזרה שוב מאוחר יותר, כשטיפלה בשכנה מבוגרת בכפר שמריהו. "דודה קאפ קראנו לה", נזכרת כהן-עברון. הקשישה הגרמנייה היתה שריד להתיישבות הייקית הישנה בכפר שמריהו, תרבות ושיח ששלוס חיפשה לחזור אליהם. את הגברת קאפ ליוותה מדי יום לבית האבות, ושם התחילה לצייר קשישים. סדרה זו היא מהישירות והקשות ביותר לצפייה שבעבודותיה.

"היא אמרה שהזקנים נעלבו מהציורים, לא אהבו את הדימויים הלא-מחמיאים שלהם ברישומים או על הבד".

רישומיה של שלוס נדמים כמו קמטים של הבד עצמו, כאילו פני הקשישים נמצאות בו והיא רק מדגישה אותם במעט פחם. הישירות של הציורים הללו מזכירה עבודות קודמות שלה, כמו ציורי פליטים או שבויים מתוך מציאות הכיבוש בישראל.

בעבודותיה האחרונות, שלוס התאמצה להתגבר על מכשולים פיסיים וכך ציירה באמצעות שתי ידיה יחד, האחת מובילה את השנייה. "היא גם המציאה לעצמה טכניקות מיוחדות, כמו למשל ציור עם פחם על בד. זה לא דבר שעושים בדרך כלל אבל זה מה שהיד יכלה לעשות", אומרת כהן-עברון.

העתיד הבלתי נמנע

על קיר הסטודיו הצמוד לחדר המגורים קולטת העין בד גדול ומתוח. רקע הבד צבוע באדום בוהק ולרוחבו שועט קרנף אדיר ממדים. קרנפים, עופות דורסים ועוד "חיות רעות", כפי שכהן-עברון מכנה אותן, נכנסו לעבודותיה של שלוס כאשר לא מצאה ביטוי אנושי שיוכל להעביר את האכזריות האינסופית שראתה במנטליות הפוליטית של ישראל. "את זה אני קשרתי לנאצים", אומרת שלוס.

כהן-עברון מתקנת את אמה בעדינות: "את פעם אמרת דברים אחרים, אמא. אמרת שהקרנף הוא אריק שרון, קשרת את זה לדברים לא-פחות קשים, דברים מהמציאות שלנו כאן". ושלוס מסכמת: "אם משהו נשאר זה היכולת להגיד מה טוב ומה לא".

לפני התערוכה, עברה שלוס על הדימויים הנבחרים במצגת ממוחשבת מכורסתה הקבועה. "לדעתי, הביקורת העצמית שלה התחדדה לאחרונה", אומרת כהן-עברון. "פעם היא היתה פוסלת עבודות רק אם מצאה בהן איזשהו דופי טכני, כמו יד או אצבע שלא מצוירת בדיוק ריאליסטי, כאילו שאגון שילה היה מגיע לתערוכה ומעיר לה על זה משהו. היום יש לה קריטריונים שונים".

דודו בכר

הסטודיו השתנה מאוד מאז הימים שעבדה בו. רק הכתמים על הרצפה מסגירים את אופי עבודתה הטוטאלי והמפוזר של שלוס. הזווית שבה היא יושבת לא מאפשרת מבט לתוך הסטודיו. "אני לא כל כך רואה ציורים שלי יותר, ולפעמים אני חושבת, ‘למה את עכשיו לא מציירת?'".

על עבודותיה לאורך כל השנים מופיעה אותה חתימה פשוטה, רות שלוס בעברית ובאנגלית, ללא ציון שנה. בימים עברו, מספרת כהן-עברון, שלוס זכרה כל פרט על ציוריה: איפה בדיוק צוירו, מתי ולמה.

שלוס אמנם לא תגיע לתערוכה, שתינעל ב-17 בחודש, אך לוין מספרת כי רבים מבקרים בתערוכה והתגובות נרגשות.

"זאת נקודת מפגש בין עבודות מוקדמות למאוחרות. אנשים שגדלו על האיורים שלה מקבלים בה פרספקטיבה רחבה יותר, שמסתייגת מההגדרות של הציור המגויס או הפמיניסטי. רואים בעבודות המאוחרות את היכולת שלה להנציח את הבדידות של האדם, את היעלמות היופי הנשי, את הבגידה וההתעייפות של הגוף אל מול העתיד הבלתי נמנע. שלה וגם שלנו כצופים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו