שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סמדר שפי
סמדר שפי

גלריה "עירוני-רמלה" ממוקמת בחלל תעשייתי באופיו, רחב ידים, גבוה ובהיר. זה חלל אידיאלי להצגת אמנות עכשווית ששימש בעבר כסדנת מכונאות של בית ספר מקצועי, מאותם בתי ספר שאליהם הופנו נערים מהפריפריה הישראלית. בימים אלו מוצגת בגלריה התערוכה "תום" - של אמני הגלריה השיתופית "בנימין" מרחוב צ'לנוב בתל אביב, שהוקמה לפני שנה. הצירוף של גלריה חברתית ברמלה המציגה גלריה חברתית מתל אביב יוצר איזו רשת אמנותית אחרת, מקבילה לרשתות השבעות יותר, המרוכזות פיזית ומנטלית (וכלכלית) בחלק אחד בלבד של החברה הישראלית.

הפרויקט המרשים "תחנות לאמנות" הוקם באמצע שנות ה-90 על ידי דוד וקשטיין, שהקים שורה של נ.צ. (נבחרת ציור) במקומות שלא נהנו מגל השפע ששטף את ישראל באותן שנים. לילדים ולנוער באופקים, ברמלה, ברהט או בשכונות הפחות מבוססות בראשון לציון, ניתנה הזדמנות להכיר, לעשות ולאהוב אמנות. הפרויקט התרחב והשתנה מאז וכיום מדובר ברשת תחנות לאמנות עכשווית, שאינה מקיפה יותר מחמישה מקומות בארץ, וחבל. פעולות של אמנות מחוץ לערים הגדולות ומחוץ לגופים ייעודיים, מהסוג שמציעה רשת "תחנות לאמנות" הן נדירות מאוד.

האמנים המדריכים במסגרת התחנות מקבלים את שכרם באמצעות "מלגת אמן בקהילה" מטעם משרד התרבות. את התערוכה "תום" אצר האמן שחר מרקוס, העומד בראש התחנה, והמשתתפים הם החברים בגלריה השיתופית בנימין, ששמה לה למטרה להיות "במה עצמאית, לא מסחרית, לאמנות ותרבות". ההתארגנות של בנימין אינה על בסיס תפיסה אמנותית משותפת. ציר התערוכה הוא נושאי: "זיכרונות ילדות, טבע ונעורים, כאשר לעתים מבצבצים אירוניה וחשד מבעד למעטה התום". מדובר בנושא טעון וקשה המובא כאן באופן מרומז, ולא אחת הקשר בין העבודות לבינו רופף למדי.

יפים במיוחד הם ציוריו של דן בירנבוים. אלו ציורים של נוף כצלליות בשחור על לבן. הנוף הוא חלומי ומאיים, נטול מקום או זמן מוגדר אך רווי במתח. ציור של עץ על אי קטן נראה כמעט כנגזרת נייר. התחושה היא של מבט על שריד אחרי מבול, כשהאדוות הקטנות בקדמת התמונה מרמזות לא על שלווה אלא על ההרס הטמון תחתיהן.

שתי העבודות הנוספות של בירנבוים הן כעין פוזיטיב ונגטיב של מעגל עצים (באחת העצים בלבן, בשני הם צלליות שחורות) הנראה מלמטה, כמו מנקודת מבט של אדם שוכב. העצים סוגרים על עיגול שמים, סוככים ובה בעת מאיימים. העבודות האלה מזכירות את הרישומים בדיו שחור ובעיפרון של יהודית סספורטס, שהוצגו בתערוכה "קרעים קוסמיים" בגלריה זומר לפני שנים אחדות. סספורטס יצרה מיצב שהתייחס לאזור ביצות בגרמניה ליד המבורג: מים ויער הם דימוי שכיח לתת מודע בפסיכולוגיה, והרקע ההיסטורי של גרמניה העצים את התחושה האפלה הטורדת.

העבודות של בירנבוים הן כולן ללא כותרת, ומנכיחות מצב של ספק ראייה, ספק חלימה.

"Aesthetically Affordable", הדפסים דיגיטליים של ניר סגל, מתקשרים רעיונית לפרויקט טיראנה המוכר של אד ראמא, אמן אלבני שנבחר בשנת 2000 לראשות העיר טיראנה, בירת אלבניה. פרויקט צביעת העיר של ראמא, ככלי לשינוי חזותי-חברתי של מקום מוזנח, הפך בסיס לעבודת וידיאו של ידידו, אנרי סלה, ואומץ גם על ידי האוצר הנס אולריך- אובריסט. במהלך ביאנלות שהתקיימו בעיר ב-2003 וב-2009 הוזמנו אמנים בינלאומיים בולטים, בהם אוליאפור אלייסון ודומיניק גונזאלס פורסטר, לתכנן צביעת מבנים בעיר - אבל בכך, למרות הכוונה הטובה, התרוקן למעשה הפרויקט מתוכנו.

לפעולה האמנותית ההיא מתייחסת גם הפעולה של האמן הפורטוריקאי צ'מי רוסאדו סייחו, המתועדת בסרט ובתצלומים בתערוכה "אל סרו", המוצגת כעת במוזיאון פתח תקוה, במסגרת מקבץ התערוכות אמנות-חברה-קהילה. סייחו השתמש בצביעת בתים כבסיס לעשייה קהילתית בעיירה בפורטוריקו, שהפכה בעקבות זאת, כך נכתב בתערוכה, למוקד תיירות.

בניגוד לשתי עבודות אלו ההדפסים של ניר סגל הם בבחינת הצעה בלבד. המעניין בהם הוא הנגיעה באבסורד שבתהליכי ג'נטריפיקציה עירונית. האוצר, שחר מרקוס, עומד בטקסט הנלווה על כך שבמציאות הישראלית כל שיפוץ ושיפור של אזור מייקר אותו כך שהוא מתרחק שוב מהישג ידן של אוכלוסיות מוחלשות (הדוגמאות נעות משכונת ימין משה בירושלים ועד ללב העיר, נוה צדק ופלורנטין בתל אביב). סגל מציע בעבודתו שיפור ברוח הטלאי-על-טלאי המאפיינת את האסתטיקה התל אביבית של לפני מגדלי היוקרה, כשאצלו הופכת האסתטיקה הזו לדגל רעיוני של מתן אפשרות לאוכלוסיות מגוונות להיות חלק מהרקמה העירונית.

שירה גפשטיין-מושקוביץ מתבלטת בשנה האחרונה כאמנית מעניינת. בתערוכה הקבוצתית "הגמל המעופף" שנערכה לפני כמה חודשים בגלריה בנימין בצ'לנוב, היא הציגה את "יפו" - ספוג ירוק המשמש לסידורי פרחים, שנחצב בו בית יפואי, מאותם ארמונות החביבים היום על בעלי ממון המחפשים "אותנטיות" (ללא התושבים האותנטיים). הפעם היא מציגה שלוש עבודות שהיפה בהן היא סירה עשויה פיסות עץ לבוד. היכולת של הסירה לשוט מבטאת משאת נפש של התרחקות. אופני בנייתה - החיבורים בין החלקים - גלויים. באופן מעניין מתקשרת הסירה הזאת לסירות המצוירות של אריה ארוך משנות ה-50 וה-60, שהפכו אצלו כמעט לסימני אינסוף. אלא שהסירה של גפשטיין-מושקוביץ היא חסרת חיים ללא גלים, והיא מונחת קפואה על רצפת הבטון כזיכרון של זמן או מצב אחר.

תחושה של כמיהה בולטת גם בציור יוצא הדופן של כלב. בעלי חיים כמושא לפורטרט הם נדירים באמנות הישראלית (וגם באמנות בינלאומית עכשווית אינם שכיחים). גפשטיין מושקוביץ מציירת דרך הכלב דיוקן של שלווה וחוסר מודעות, של התמסרות מוחלטת להווה, ניגוד מוחלט להלך הרוח של הסירה הקטנה האבודה, שרצפת הגלריה היא עבורה שירטון.

"תום", בגלריה עירוני-רמלה, תחנה של עמותת "רשת תחנות לאמנות עכשווית". אוצר: שחר מרקוס.

ניר סגל, "Aesthetically Affordable", 2011
שירה גפשטיין מושקוביץ, "שיבולת", 2012
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ