בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

סיגלית לנדאו, "מכבסת המלאכים"

לנדאו מציגה מיצב רישום הנותן ביטוי לרבדים הלא-מילוליים של המיצבים הנודעים שלה וממחיש דווקא את היותה מספרת סיפורים משובחת

7תגובות

מיצב הרישום של סיגלית לנדאו בגלריה גבעון מתעתע. נדמה שהוא נע בין סקיצות רעיוניות לעבודות תלת-ממדיות; הטקסט הנלווה מציע להתייחס אליו כאל יומן; ואפשר גם לחשוב עליו כאשד של תודעה, שאינו בהכרח לינארי נרטיבי או לוגי, כי אם זורם על פי סדר הופעת המחשבות. בעבודות נשמר מה שניתן לתאר כמרחב ניכר; זהו מרחב בלתי תלוי, מן הבחינה שאינו מכוון לצופים ואינו מסביר את עצמו.

התערוכה של לנדאו מהלכת במידת מה בין שני הקצוות שאמנות מלהטטת ולחלופין נקרעת ביניהם: בין המונולוג הפנימי הייחודי, הרצון להעניק אופי צורני לחוויה פנימית - לבין הפנייה אל הקהל.

כיום הפנייה אל הקהל נחשבת לא פעם למהות האמנות, הנתפשת כאמצעי תקשורת. תפישה זו לא רק גורמת השטחה של קריאת אמנות, אלא למרבה הצער גם מחלחלת למחוזות העשייה. לנדאו, אמנית שכבר אין לה שום צורך להוכיח שהיא מתקשרת היטב עם קהל רחב, פנתה הפעם פנימה. היא מותירה אי-בהירות כמצב לגיטימי, הן מבחינת נרטיב העבודות והן מבחינת החוויה של הצופים. דימויי הגוף וממדי הזמן והמקום אינם מפורשים ואינם מסמנים בהכרח דבר מה שמחוץ לדימוי עצמו.

מעניין במיוחד להביט מחדש ברישומים שהוצגו במיצב "הפתרון האינסופי" ב-2004. הרישומים הוצגו בקומה התחתונה של ביתן הלנה רובינשטיין ובמידה רבה נדחקו על ידי המיצב המרשים.

שני רישומים גדולים (יותר ממטר על מטר) - "לדה והטווס" ורישום הכנה ל"הפתרון האינסופי", שניהם בפחם ופסטל על נייר - מספרים למעשה סיפורים מקבילים לזה שסופר בתערוכה; סיפור שטיפל במידות שונות של ישירות בזיכרון השואה וחרדותיה, באופן שהן מחלחלות להשקפת עולם.

ברישומים רכות צבעונית, תחושת ריחוק ומיסטיפיקציה, בעוד שבמיצב יצרה לנדאו מתח צורני שלפני התפרקות וקריסה, של עמידה על סף תהום. ברישום ההכנה ל"הפתרון האינסופי" היא יצרה דמויות אנדרוגניות שתינוקות צומחות מגבן, ההולכות לקראת מקווה מים שצפים בו אבטיחים. מה שבמיצב היה בו מן הנורא, פיצול של גוף אנושי באופן שהתקבל כאינסטרומנטלי ומעוות - מצטייר ברישום שלו כעיסוק במצב סימביוטי מספק, כאילו עקרון העונג הפרוידיאני מעולם לא הופר.

חיים פלאיים

ברישומים ניכרים הרבדים הלא-מילוליים, אלו שהם מחוץ ל"טקסט" המיצבים של לנדאו. ההיכרות עם צדדים אלו בעבודתה מחדדת את היותה של לנדאו, במיצביה הגדולים, מספרת סיפורים משובחת, שכמו שחרזדה מושכת את הצופים שלא להתנתק מקו הסיפור. כך, החל במיצב "הארץ" מ-2003 וכלה ב-"One Man's Floor is another Man's Feelings" שהציגה בביתן הישראלי בוונציה בשנה שעברה. ברישומים נדמה שאנו מביטים מקרוב בגיבורי המשנה של העבודה של לנדאו, במקומות שבהם מתבררים הגישושים והסודות.

הרישום "דויד ויוחנן, בית הערבה", דיוקנאות שני גברים שכמעט מתמזגים בנוף מדברי בצבעים בהירים חלומיים, שייך לפן מיתי בעבודה של לנדאו.

מאז המיצב המוקדם שלה "הרבית", שהוצג במוזיאון ישראל ב-1995, היא מזוהה עם ביקורת של מיתוסים גדולים ובעיקר ניצולם באופן מניפולטיבי, אך ברישומים היא מהורהרת הרבה יותר. בהם, מבטה במיתוסים הוא לאו דווקא מהיבט ביקורתי אלא יותר התבוננות פתוחה לשלל הרגישויות שמתנסחות בהם. הכלאות של בני אדם ובעלי חיים, אובייקטים כמו ביצים שמקבלות חיים פלאיים או הילדים הצומחים מתוך הוריהם מרמזים על שכבות רוחשות של קיום נוסף לזה המוכר.

חלק מהדימויים, כמו "דויד ויוחנן בית הערבה" ו"חתך צד", רישום בארבעה חלקים של אשה עירומה שוכבת כענקית בנוף הררי (שרוחבו מעל שלושה מטרים וחצי), נעדרי ציניות. הם מזכירים אמנים שהתקרבו לתנועות רוחניות בתחילת המאה, התיאוסופיה למשל, כמו תיאו ואן דונגן, יוהאנס איטן וארנולד שנברג (המוכר בעיקר בזכות חידושיו המוסיקליים אך היה צייר פעיל).

אמהות היא נושא מרכזי ברישומים רבים. לנדאו מתעלמת כמעט כליל מנוסחאות ייצוג מקובלות. תחריט ובו אם במגפי רשת לולים וילדה משתינה, למשל, עוסק בקירבה גופנית ללא חציצות וללא ייפוי. תחריט אחר מתאר סצינה מחרידה של לידה על רצפה, שנראה כאילו האם מתה במהלכה.

רישומים המתייחסים ל"בכה ילד, בכה", פסל-מזרקה מ"הפתרון האינסופי" המוצב כיום בגן הפסלים במוזיאון תל אביב, הם חלק מההצעה של לנדאו למבט לחלוטין לא אידילי על יחסי הורים וילדים. אלה מצטיירים כחלק מיחסי משעבד ומשועבד המעסיקים אותה בחלק ניכר מהעבודות, כמו "הגדרת תפקיד" או "הומאז' לרודן".

סיכוי לגשר

התערוכה בנויה כמיצב רישומים. בקומה התחתונה של הגלריה קירות צבעוניים; האחד, בכניסה, בתכלת והאחד, פנימי יותר, בכתום. בקומה העליונה הרישומים תלויים גם על העמודים. הריבוי מעורר תחושת דחיפות אבל גם הביא להצגה של רישומים פחות טובים.

הסדרה "רישום הכנה לפרויקט ‘המסיק'", צבעי מים ועיפרון מ-2011, חלשה במיוחד. לא בכל רישום הכנה מסתתר רז ההופך אותו ליותר מסקיצה, ובמקרה זה - גם לא מעניינת במיוחד.

גם עבודת הווידיאו "חלון", מכונת כביסה הסובבת שוב ושוב ולרגע מבליחה בה חולצה שעליה כיתוב ובו המלה גשר באנגלית, אינה מכילה את הקסם והכוח של עבודות אחרות של לנדאו. קל מאוד לקשר אותה אינטלקטואלית לגוף העבודה הכולל של לנדאו, אך הקישור נשאר ריק.

על הקיר התכול שבכניסה לתערוכה מוצגת התקדמות התכנון של גשר מלח צף בים המלח - פיתוח של רעיון הגשר שיקשר בין ישראל לירדן שהציגה לנדאו בביאנלה בוונציה. לנדאו נמנית עם כמה אמנים ישראלים הפועלים כעת בתפר שבין אמנות למציאות, בהם למשל יעל ברתנא, "התנועה הציבורית" וקבוצת "מוסללה".

בתערוכה מוצגות עבודות יפות בנושא, בהן רישום טיפקס על צילום, "מתווה לטוטם מלח (פארק מלח)". כמו כן מוצגים דימויים של מודל שיצר מהנדס גשרים צרפתי ושמו מארק מימרם.

הרעיון של הגשר מרתק בשל היותו עוד נדבך בשורת מחשבות אוטופיסטיות על ים המלח - מחזונו של הרצל על תעלת הימים (שחזר בגרסאות שונות במשך יותר מ-100 השנים שחלפו מאז) ועד העבודות של פנחס כהן-גן משנות ה-70 המוקדמות. התכנון של לנדאו יפה מאוד ומעורר רצון להאמין באפשרות של מזור (המתקשר למלח כחומר) לאזור הסכסוך הפוליטי שמתגלם בים המלח, הסחוט והמנוצל כמעט עד תום בידי המפעלים שבו.

סיגלית לנדאו - "מכבסת המלאכים". אוצר צחי חכמון. גלריה גבעון, גורדון 35 תל אביב, שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-19:00, ימים ראשון, שישי ושבת 10:00-14:00. עד 24.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו