בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

רועי חפץ, "החלקה טבעית"

הפרויקט החדש של רועי חפץ, איור במספרה מקומית, מנסה לטעון במשמעות חדשה את הקשר שבין אמנות וקהילה, אך מסתכם בסימון וי תקין פוליטית

30תגובות

"אחת בחודש מבקשת גלריה קו-16 להרחיב את השיח האמנותי מהחלל הסטרילי של הגלריה, למרחב הציבורי של שכונת נוה אליעזר" נכתב בדף הנלווה, "במטרה לחשוף באופן אקראי ובלתי אמצעי את תושבי השכונה לעשייה האמנותית. עוברים ושבים ייפגשו ברחובות, כיכרות ומרכזים שכונתיים לשם פעולות אמנותיות שונות".

הציפיה היא למפגש "מקרי, ספונטני", הכולל "חוויה ראשונית, מרגשת ומעוררת סקרנות, בתקווה שזו תוביל ליצירת דו-שיח עתידי בין תושבי המקום לגלריה בפרט ולעשייה האמנותית בכלל".

האמן רועי חפץ בחר במספרה השכונתית, שבה הוא יושב אחת לשבוע ומאייר את דיוקנאות הלקוחות, ואף מזמין אליה אנשים משדה האמנות "במטרה להרחיב את השיח מהפעולה האמנותית לרבדים נוספים".

מה פשר הפעולה הזו, החוצה את גבולות הגלריה לעבר חלל המיועד לפרקטיקות טיפוח? מהו המהלך האתי ומהם יתרונותיו? האם נוצרים קווים משיקים מרתקים בין צביעה לצבע, פני שטח וקוסמטיקה, מסכות לפנים ואמנות פלסטית? האם מתברר שלקוחות מספרה הם שוחרי אמנות בהגדרתם, שהם זקוקים במיוחד לרישום דיוקנם דוקא כשהם בעיצומה של מריטת גבות או צביעת שיער? מה פשר ההתייחסות דוקא למספרה ולא למכולת או לבית הכנסת השכונתיים? מה יתרון המפגש המקרי והספונטני עם אמנות על פני מפגש מתוכנן, ומה יתרון השכונתיות, לאור העובדה שאמנים מעולם לא טרחו להתעניין במתרחש במספרה יוקרתית בכיכר הבימה, נניח?

פטפטן, אמהי ורכלן

ניכר שההנחה הפנטסיונרית והפטרונית היא שבמספרה שכונתית בטח קורה דבר מה אקזוטי, ססגוני, אותנטי, של עממיות קולחת, עסיסית, שוקקת, שניתן להפיק הנאה מהיעדר הפלצנות האינהרנטי שלה, שהאמנות הפלסטית יכולה למצוא בו שימוש.

"אל המספרה באים אנשים וטיפוסים עם סיפורים מדהימים", אמר חפץ בראיון. להגיון הפעולה הזה יש עבר עשיר, עוד מאז ההפנינגס של שנות ה-60, גרסת מיצג ייחודית המערבת ומשתפת את הקהל. גם לשימוש במספרות יש כמה תקדימים באמנות המקומית: יעקב מישורי הציג תערוכת ציורי גברים מטופחים ומלוקקים במספרה בגבעתיים, תוך שהוא מותח קווי דמיון בין פני השטח הסינתטיים של הציור לצילומי פרסומת התסרוקות התלויים במקום, כמעין הוליווד סוג ב'. מישורי ייצר את אתר המספרה כחלל מלא צילום דיוקנאות אלטרנטיבי, כשהוא מדגים את הקשרים בין ציור וקוסמטיקה; כמו כן, גיל&מוטי יצרו בגלריה קו-16 מעין קיוסק/מספרה שבו יכלו תושבי השכונה לעצב את שיערם בסגנון הקרניים הייחודי והזהה של האמנים, במה שנתפש כהרחבת התאומות שלהם לכלל האוכלוסיה, כהפצת לוק וזהות. במקביל הציגו את חלומותיהם הכתובים של תושבי השכונה, כשהם מעמתים פנטסיה וריאליה, תשוקות וחרדות. לא מיותר לציין שעל הדרך לקחו על עצמם את התפקיד הסטריאוטיפי של מעצב השיער ההומו-פטפטן, אימהי ורכלן, ועימתו את הקהל איתו; דורון רבינא בתערוכתו "תביאו לי גבר שחור" שאצר ב"ארט TLV" הציג מיצב-מספרה שבמסגרתו הציע לפליטים ומהגרי עבודה תספורת חינם.

בשלוש הדוגמאות עניין הלוקיישן הוא קריטי, והפרויקטים עצמם עוסקים בחלל המספרה ובזיקותיו לחללי התצוגה האמנותית. שני המקרים האחרונים עסקו גם בפרפורמנס של אקט ההסתפרות, בהמרת טקסי וחללי ההתכוננות למופע המרכזי. מישורי יצר תערוכה המשתלבת במקום עצמו באופן צורני ותמטי, גיל&מוטי הפכו עצמם לספרים וקוסמטיקאים, רבינא ציפה שלקוחותיו יגיעו אליו. לעומת כל אחת מדוגמאות אלה, הפעולה של חפץ, "החלקה טבעית" שמה, מתקבלת כאילוסטרציה לכמה רעיונות לא בשלים במעורבב, כסימון וי נכון-פוליטית על כמה עניינים, בלא מיצוי של אף אחד מהם. פרטי וציבורי? יש. אמנות גבוהה ועממיות? יש. פרסונה אמנותית של רשם-דיוקנאות לפי הזמנה? יש. קירוב גלריה קו-16 לתושבי השכונה? יש. רמיזה לממד קווירי? יש.

לאור תקדימים אלה, הפעולה של חפץ מבולבלת מטרות - האם הוא יושב במספרה כמשוטט-רשם מן הצד עם מחברת סקיצות? מצפה לקרב את לקוחות המספרה השכונתית לאמנות הפלסטית מתוך אינטראקציה לא פורמלית במגרש הביתי שלהם? בהגיון הפנימי של "החלקה טבעית" של רועי חפץ לא ניכר שיש דבר מה מעבר לעסקת בארטר מוצלחת, שמנצלת את פלטפורמת האמנות לצורך פעילות פנאי אזוטרית. לא ברור אם "הקהילה" תפיק מכך תועלת והאם האמנות כקטגוריית מחשבה וכפרקטיקה מורכבת לא תינזק. אחת התוצאות העיקריות של הפרוייקט עשויה להיות עצם המולת העשייה, ללא כל אופק ביקורתי.

פן ופאן

גם ממד האוֹנוּת שבגזיזת השיער נותר מוכחש, מתמוסס במכלול פעולות קוסמטיות נוספות, וכלל אינו נידון. אין כאן מטאפורת עומק על ארוטיקה גברית, כוח וסירוס, אלא הנאה פשטנית מההמולה "החברתית", "הסולידרית", "הקהילתית", שפשתה כאן כמגיפה מאז הקיץ האחרון. לצד בית העם ברוטשילד (המציג כעת "משפחה חסרת בית כמיצג אמנות" במסגרתו "ניתן לצפות בשיגרת חייהם, ובניגוד לאח הגדול, גם להיכנס לשתות תה חם ולשוחח"), ולצד חלל "פעילה" (שפתח אתמול את אירוע ה"ספיד דיזיין" - יעוץ אדריכלי, עיצובי ותכנוני בחינם המוצג כ"יריית פתיחה לעידן שבו עיצוב טוב ונגיש יחולל שינוי"), נדמה שהפוליטי נכחד כליל לטובת החברתי טוב הלב ושוחר הפאן, ועוד בנוסחו הרגשני, הפופוליסטי והדומה לריאליטי - כלי עזר לחיסול הפרטיות והאינטימיות במסווה של עזרה סנטימנטלית לזולת.

לכאורה, קשורים הפרויקטים האלה במובהק למה שהמחנך והפילוסוף פאולו פררה, הוגה "פדגוגיית המדוכאים", קרא לו "פרקטיקות השתתפותיות". אלא שפררה הציע הקמת פלטפורמות לא-פורמליות ופתוחות של הפצת ידע וחילופי רעיונות כבסיס ל"חינוך למודעות ביקורתית", בהנגדה לחינוך שמרני וסמכותני, והמחשבה שלו מצויה באנטגוניזם לניאו-ליברליזם ולקפיטליזם כצורת התנגדות להגמוניה בעידן שאחרי ביקורת המוסדות. משום כך, הפרקטיקות ההשתתפותיות אמורות לאפשר לאנשים שונים להשתתף באופן אקטיבי בהפקת תרבות, ואינן כאלה העלולות לחסל את קטגוריית האמנות אלא להשמישה אחרת, עבור קהלים מודרים ומודממים.

לכאורה גם יש לפרוייקטים האלה גם זיקה למושג ה"אסתטיקה היחסותית" ("Relational Aesthetics") של ניקולא בוריו, המציע יצירות-הזקוקות-לציבור על מנת שיושלמו, לצורך קידום ההבנה הסיטואציונלית של התרבות והחברה, שבמסגרתה האמן הוא רק אחד המשתתפים בהליך קולקטיבי. האם לקוחות המספרה יבינו את האמנות אחרת, כהפקת סיטואציה קולקטיבית ולא כייצור אובייקטים אינדיבידואליסטי? האם הם יחושו אחריות והעצמה? החשש הוא שבמקום כל זה, מה שנוצר כאן הוא אי-הבנה אחת משתיים - או שהאמנות אינה מוותרת על מעמדה הפריביליגי כמתזמרת האירוע מעל ראשיהם של המשתתפים, או שהיא נכנעת לגמרי להגיון המחאה החברתית, נמסה כשדה עצמאי של ייצור היגדים.

החשוב הוא להיזהר מבלבול מושגים ומהיקסמות שווא, בכל הקשור לחיבור האמנות לזרם החיים. האם נמעני האינטראקציה שותפים להנאה שבגילוי גולגולת היהלומים על ציפורניו של קצנשטיין, או שהתמה הדמיאן-הירסטית עוברת מעל ראשם? האם גם הם נהנים משפע האנלוגיות בין טכניקת העבודה והחומרים של הפדיקוריסטית לזו של פסל ושל מורטת הגבות בחוט לזו של הרשם? האם זה חשוב? האם מוטב להתעלם מכך שתקציב הפרויקט, במסגרת שנת האמנות בתל אביב, מאפשר לחפץ לזמן אנשי אמנות על פי בחירתו ולפנק אותם בפן+פאן? האם סיפר ללקוחות המספרה על מקורות ההשראה שלו מהמאות ה-17-19, דמויות הפופיש והדנדי שעליהן סיפר בראיון, או שהסתפק בלייבא לשכונה את סוכני השיח שאמורים לייצר את הדיבור עליו? מה יקרה אחרי לכתם של האמנים והתיאורטיקנים המטופחים? האם יישבר הסטריאוטיפ הרווח על אודות אמנים כתמהונים שעושים דברים מוזרים אבל כשרוניים? בצאתם מהמספרה, קל לשער, היא תיוותר כחלל אמנות עזוב. כלומר, כחלל של מציאות.

רועי חפץ, "החלקה טבעית". אוצרת: סאלי הפטל. מספרת "עופר עידן". צרעה 3, נוה אליעזר, תל אביב. מדי יום חמישי, בין השעות 16:00 - 18:00, עד 22 בחודש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו