בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשים מן המרתף

התערוכות "עובדת זרה" של יוסי אשר, ו"הגר" של חאדר ושאח, עוסקות בשתי קבוצות נשים הנעדרות מן הדיון הציבורי והאמנותי. עצם ההצבעה על השוליים היא שהופכת אותן למעניינות

3תגובות

נשים בשולי החברה הישראלית - ובמקרה זה, נשים בדואיות ומהגרות עבודה, שתי קהילות שזוכות בדרך כלל להתייחסות רק בעקבות אירועי פשיעה כלפיהן - הן הנושא של שתי תערוכות חדשות במשכן לאמנות בעין חרוד. התערוכות הן של אמנים גברים, יוסי אשר וחאדר ושאח, כך שגם הפעם לא מופרת התבנית של אילמות נשית המקבלת קול באמצעות גבר. ולמרות ששתי התערוכות לא מצליחות ליצור את המעבר מן הספציפי אל העקרוני, מן הדיבור על תופעות מקומיות למסע פנימי אל הטבע האנושי - כפי שעושה למשל ויליאם קנטרידג' בעבודותיו שעסקו בגזענות בתקופת האפרטהייד - הן עדיין מעניינות.

התערוכה "עובדת זרה" של יוסי אשר תמימה להפליא אך לחלוטין לא מיותרת. אשר מנסה לשכנע, ממש מפציר בצופים להתבונן ולראות שהעובדת הזרה עשויה גם היא בצלם. הוא עושה את זה בצורה הישירה ביותר, ללא התחכמות וללא מחאה, כמי שמאמין שרק תשומת הלב חסרה. הוא פועל בקונבנציות אסתטיות סטריאוטיפיות אבל מדגיש גם מתחים צורניים של מקומיות, ואת המונח הזה, מקומיות, הוא מרחיב ובודק.

אשר מפנה את המבט למטפלת סיעודית, מאלו שההתייחסות אליהן היא לפעמים כאל עוד מכשיר נוחות, קצת כמו מדיח כלים או רובוט לניקוי. התערוכה מבקשת מהצופים לבוא ולראות שהעובדת, ששמה מצוין בטקסט הנלווה - קאדגי, בפי עובדי בית-האבות, ובשמה המלא: קדגה לימבו קומארי סוסמה - היא אדם עם חיים רוחניים.

האמן מצלם את קומארי סוסמה בתפילה, ברגעים של ריכוז פנימי. בתצלומים הדיגיטלים המטופלים, שמודפסים בשחור לבן, מודגשים חלקים בצבע אדום-פורצלן. בהקשר התערוכה הזו, לא ברור אם השימוש בכלי האסתטי הבנאלי למדי הזה הוא ישיר או אירוני. דומה שהוא דווקא מחליש את ציר המתח המרכזי, זה שבין הכוונה הרוחנית והגעגוע בטקסים שמבצעת קומארי סוסמה לבין הסביבה המרוטה והדלה שבה היא נמצאת. היא מצולמת במה שנראה כמו דירה או חלק מבית האבות, מין אדריכלות מודרניסטית שאיבדה כל הוד רעיוני ונותרה רק עם העדר הקישוטים.

היא לבושה בטרנינג, בגד נוח ובעיקר חסר צורה, אימוץ כלשהו של אמריקאיות סטנדרטית. אשר מדגיש את שפתיה באדום, את הצמידים שעל ידיה, ואת גוני האדום-כתום-ירוק של צמח שהיא מחזיקה בו, מלטפת את עליו כמי שמרוכזת בטקס שכלליו מדוקדקים. האדום על השפתיים הופך אותן למצוירות על מסכה או לאיפור של גיישה יפנית, ועם זאת אשר אינו מסתיר את השיער הדליל ואת הכבדות המסוימת בפנים.

שם התערוכה, הפירוק ל"עובדת" ול"זרה", מפנה לאותה שכבה סמויה וטעונה ביחסים בין "עובדים זרים", מהגרי העבודה, לבין סביבתם הישראלית-יהודית. יחסה של היהדות לפגאניות היה של תיעוב עוד בתקופת האבות וכיבוש הארץ. עבודה זרה נתפשה כחטא חמור שהעם היהודי המתהווה התפתה לו ובסיפור המקראי החוטאים בו נענשים שוב ושוב.

הניסיון הפגאני להסביר את העולם נחשב פרימיטיבי בעיני הדתות המונותאיסטיות, ודומה שמשהו מההתנשאות והתיעוב מובלע גם היום ביחס לזרים מתרבויות פגאניות, אף שכיום ניתן לנסח זאת גם כשאלה של יחסיות תרבותית. למשל, השאלה הידועה אילו חיות מותר לאכול: בישראל אוכלים פרות, עזים או תרנגולות בעוד אכילת כלבים וחתולים נחשבת לברברית - ולא כך בתרבויות המזרח. ובניגוד להתעניינות הישראלית בתרבויות מזרח אסיה (מהנהייה התיירותית לשם ועד הפופולריות האדירה כאן של יוגה ותורות לחימה מהמזרח) - הרי היחס אצלנו לאנשים שבאים לעבוד מהמקומות האלה, קהה.

גם באמנות הישראלית אין כמעט זכר לנוכחותם ארוכת השנים של העובדים הזרים כאן. מעט היצירות הקשורות אליהם עוסקות בדרך כלל בקהילה השחורה, כשהדוגמאות הבולטות הן "הנער מדרום תל אביב" של אוהד מרומי, פסל קולוסאלי של נער שחור שהוצג בתערוכה "הלנה" בביתן הלנה רובינשטיין והיום ניצב במוזיאון ישראל, וכן מספר עבודות של סיגלית לנדאו, בהן "המכולה" מסוף שנות ה-90 ועוד כמה דמויות של עובדים ממזרח אסיה בתערוכה "הפיתרון האינסופי", 2004. בשנים האחרונות נעשו גם מספר פרויקטים צילומיים דוקומנטריים שעסקו בעובדים זרים מאפריקה.

המבט הסקרן והמוקסם שמפנה יוסי אשר אל הפולחנים של העובדים הזרים, שבדרך כלל נותרים סמויים מהעין, הוא מעניין משום שאשר אינו נאחז במצב דרמטי קיצוני, דוגמת עוני פיזי, אלא פשוט מציג את השונה, העקור והמנותק בתוך היומיום של השוליים הישראליים.

כמו היחס העתיק לפגאניות המובלע בתערוכתו של אשר, גם בתערוכה "הגר" של חאדר ושאח מהדהד במידה מסוימת הסיפור על פילגשו של אברהם, שברחה מעינויי שרה ושבה ואחר כך גורשה אך שרדה בעזרת התערבות אלוהית. הנשים הבדואיות שאת זכרן מנציח ושאח נרצחו בשל מה שמכונה "כבוד המשפחה", אחרי שלא הצליחו להימלט ממעניהן. בטקסט של התערוכה העדיפו שלא לחזור על המינוח הזה, "כבוד המשפחה", וכתבו נוסח נכון יותר: "נשים שחוט חייהן קופד בידי גבר בהסכמה חברתית".

ושאח יצר תבנית תצוגה קבועה לכל נרצחת: רקמת חזה משמלות בדואיות ועליה טקסטים שיריים בערבית (שאינה מובנת לחלק גדול מהצופים, לרבות הכותבת), כשמעל כל פיסת ריקמה, המרמזת על לב עקור, כתוב באדום מספר המציין את גיל הנרצחת. טווח הגילאים נע בין 12 ל-85. ושאח מתייחס בתערוכתו ל-40 נרצחות מהעשור האחרון ופורש תמונה נרחבת של אלימות.

העובדה שהאלימות הזו נמשכת קשורה גם היא ליחסיות התרבותית: רצח של נשים מהקהילה הבדואיות (ובמידה רבה גם רצח של נשים מהקהילה האתיופית) נדחק אצלנו הצדה כשייך לקהילות מוחלשות. הוא מזעזע פחות ו"מובן" יותר מרצח המתרחש בקהילות חזקות.

יוסי אשר - "עובדת • זרה"; חאדר ושאח - "הגר", המשכן לאמנות בעין חרוד. ימים א'-ה': 9:00-16:30. שישי וערבי חג: 9:00-13:30. שבתות וחגים: 10:00-16:30



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו