טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

כיצד מושפעים הצילום והציור ממהפכת האינטרנט

יש עבודות מעניינות בתערוכה "מנוע חיפוש", אבל ההצגה של כל שמונת האמנים דווקא בהקשר אינטרנטי מטשטשת את ייחודם

תגובות

כשהם מצטטים את התיאורטיקן ומבקר התרבות לב מאנוביץ', כותבים אוצרי התערוכה "מנוע חיפוש", סרג'יו אדלשטיין והילה כהן-שניידרמן, שהתרבות ממחזרת, סורקת דימויים בלבד, מנתחת חומרי מדיה קיימים במקום לייצר חדשים. "לאבחנה זו נודעת חשיבות בכל הנוגע לשאלה כיצד מושפעים הצילום והציור העכשווי ממהפכת המידע האינטרנטית ומדימויים און-ליין הנגישים לכל". שמונה אמנים מציגים כאן גרסאות שונות לסובייקט שכבר "לא יוצא אל העולם הממשי, הפיסי, אלא משוטט ברחבי הרשת", כדבריהם.

הבעיה היא שמושא התערוכה - האינטרנט - הוא חובק עולם וכללי מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות כמסגרת תקפה של פעולה אוצרותית המייצרת אבחנות. זה פשוט ענק מדי. כמו לאצור תערוכה על "פסיכולוגיה", או אפילו על "נפש", מבלי לדלות ולסמן דבר מה ספציפי או עקרוני. גם ההשוואה בין היציאה האמנותית לנוף, נוהג שאיבד את הבכורה וממילא את הטעם לעשייתו אי שם בשלהי המאה ה-19, לבין השיטוט הרשתי, פשוט אינה תקפה. "בימינו, גוגל הוא לא רק תחליף נוף", מצוטט יצחק לבנה בטקסט הנלווה, "אלא תחליף יקום". נדמה שהאוצרים אינם מבינים את זה עד הסוף. כי הרי בעצם ניסו לאצור תערוכה על היקום.

print-image-1.1663308-1

מאי התקפות הראשונה, הבסיסית והגדולה הזו, נובעת מפולת של אי-תקפויות משנה, שאינן מאפשרות לקחת את נושא התערוכה ברצינות. למרות שחלק מהעבודות בתערוכה מעניינות לכשעצמן, העובדה שהדימויים המוצגים בהן נלקחו מהרשת אינה העובדה הדומיננטית או המעניינת ביותר בהן. בחלקן עובדה זו היא ממש בעוכרי העבודות, מצמצמת את אופני ההתבוננות בהן לאספקט הזה על חשבון נדבכים אחרים. גם ההצבה לצד עוד ועוד עבודות שהעניין האינטרנטי הוא המקשר ביניהן, הופכת אותן למובנות מאליהן בעוד שבזיקות תצוגה אחרות הן היו מתקבלות כחדות הרבה יותר.

שימוש טכני, זוטר

הציור של הלל רומן, "המוזיאון הארכאולוגי של פלסטינה", 2011 (פחם על נייר), הוא אחת הדוגמאות לזיקה מזיקה כזו. האי-גיון של קפיצות בין אתרים, ה"טיול שהוא אנטי-מדעי" כדבריו, מאבד מעוצמת הסחף, מהליריות, כשהוא מוצג לצד פרויקט שיטתי מאוד כשל אריאל קן, "בריל, הולנד" (2011), שבמחווה לצלמים ברנד והילה בכר, איתר באמצעות מצלמות הלווין של Google Earth כמה אתרי תעשייה שצולמו על ידם. לכאורה בשניהם נראים מבנים מנקודת מבט נייטרלית, חיצונית, של מתבונן אנונימי - אך בפועל הם נשענים על טקטיקת פעולה ועל כוונה שונות לחלוטין.

בציוריו של יצחק לבנה, השימוש בגוגל-אימג'ז הוא מינורי, טכני, ואינו מייצר דיון בנושא. הציור כולל דימויי נשים הנראות מאושרות, חבוקות בזרועות גבר נעלם, חסר, צפות על משטחי צבע. מתברר שלבנה הקליד את מלות החיפוש "couples hugging" ומהדימויים שהתקבלו חתך החוצה את הגברים והעלים אותם. התוצאה היא ציור בנוסח המזכיר את ציורי מגריט, אשה רדופה שיד נעלמה חובקת-חונקת אותה באופן חצי מסויט, במין היפר-ריאליזם מיסטי ההופך את הנשים לגרושות או למגרשות שדים, מאוימות באמת או מפנטזות טקס תקיפה.

יצחק לבנה, "תמונת מטבח", 2012

זה מהלך אמנותי תקף, אבל כשחושבים על האפשרויות שהאינטרנט נותן לגברים להזיק לנשים באמת, להתגרות מהן שלא בידיעתן והסכמתן, להציץ ולפלוש לפרטיותן, לשלוט ולאיים עליהן שלא באמצעות תוכנת פוטושופ - פעולתו התוקפנית של לבנה מתקבלת כהרצת חיפוש תמים.

גם הצילום של אלי פטל לא קשור לאינטרנט בעבותות. פטל צפה בחדשות באינטרנט, ובגלל בעיה של איכות שידור ירודה התערבבו אירועים, כלומר פריימים - ממשפט קצב, מביקור האפיפיור, משידור ספורט, מבנימין נתניהו ומהספרייה הלאומית, ונוצר מראה משובש, גרידי, מופשט ולירי. פטל הקפיא את הפריימים, צייר אותם, צילם את הציור והשמיד את האוריגינל. עובדתית, זו עשייה מבוססת אינטרנט, אבל זהו בעצם חלק ממחקר מתמשך ביחסי צילום-ציור, ושם מצוי עיקר הדיון האתי של פטל על תיעוד מציאות, בדיה, מקוריות, אקראיות.

ולא שאי אפשר לחשוב על דיונים עקרוניים ביחס לשימוש בדימויים אקראיים מהאינטרנט: מלבד סוגיית זכויות היוצרים, מלבד שאלת הענק על המניפולציות הפוליטיות, מישטור המבט וייצור "אח גדול" המתחזים לדמוקרטיה לא ייצוגית המשוחררת מצנזורה - עולה גם שאלת הכניסה לאתרים מסוימים; שכן בחלק מהאתרים מספר הכניסות נספר ומשמש מדד להצלחה מסחרית ועסקית, כך שהקלקה היא תמיכה.

print-image-1.1663309-2

בנוסף, קיימת גם הדילמה האתית לגבי ניתוק הדימוי מהקשרו - בדימויים של קורבנות עבירה קיימת חשיבות קריטית לזהות הצלם. למשל, בתיעוד עינויים: האם הצילום בוצע על ידי המענים? האם הועלה לרשת כחלק מלוחמה פסיכולוגית, כהפגנת זחיחות סאדיסטית והשלטת אימה? האם דימויים של נערות אנורקטיות, למשל, מופיעים בהקשר של אזהרה או של פורנוגרפיה? האם דימויי ילדים מובאים בהקשר משפחתי או פדופילי? ועוד.

כל אלה ועניינים רבים נוספים אינם נידונים בתערוכה. ההתעניינות האוצרותית בממד השיטוט הווירטואלי, בחיפוש שמאפשר האינטרנט (הנשענת על מושג הסחף של גי דבור משנות ה-60), מלבד מיושנותה המסוימת, גם אינה נבדלת באמת מפרקטיקות אמנותיות קודמות. שהרי אמנים תמיד שוטטו, תמיד חיפשו בארכיונים ובמאגרי מידע, תמיד פיתחו רצפי אסוציאציות אידיוסינקרטיים, קוונטיים, לא-לוגיים, פואטיים. גם שאלת הדימוי חסר המקור כבר ותיקה, וההתפעלות מהסימולקרה אינה במקומה.

הנקודה העיקרית הרלוונטית בתערוכה היא "שינוי מבנהו החומרי של הדימוי - מווירטואלי לפיסי, כלומר בעל קיום ממשי" - נקודה הכרוכה בייצור פעולות אמנותיות חדשות יחסית כגון סריקה, דגימה, עיבוד תמונה, הדפסה ושאר מניפולציות שהמאפיין אותן הוא שאינן נחשבות יצירתיות אלא טכניות. כתוצאה מכל אלה, ולא בגלל האמנות עצמה המוצגת, מתקבלת אווירת אי מעודכנות, שכמו גילתה זה עתה שיח המתקיים כבר עשרות שנים בשדות אחרים. מין היזכרות מאוחרת לבסס אתיקה כלפי השיח או לאכלסו בשפה.

הלל רומן, "המוזיאון הארכיאולוגי של פלסטינה", 2011

"מנוע חיפוש", אוצרים: סרג'יו אדלשטיין והילה כהן שניידרמן. אמנים מציגים: גלעד ברעם, יצחק לבנה, עפרה לפיד, נגה ענבר, אלי פטל, אריאל קן, הלל רומן, אלהם רוקני. המרכז לאמנות עכשווית במכללת סמינר הקיבוצים, ת"א. ימים ב'-ה: 14:00-19:00; יום ו', שבת: 10:00-14:00. עד 26.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות