בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

לונדון מגולגלת בנייר עיתון

מוות, בעיקר לא טבעי, עומד במוקד התערוכה החדשה של גילברט וג'ורג', "תמונות לונדוניות". צמד האמנים הבריטים, המציגים הפעם עבודות העשויות מכרזות שגנבו מדוכני עיתונים, מקפידים להמשיך לעצבן את כולם

תגובות

"גבר. אשה. רצח", גילברט מתחיל לדקלם. "מכור. רצח בחניקה. אונס". "סוטה", משסע ג'ורג' את דבריו, "התאבדות. תקיפה". כמעט מרגיע לשמוע את צמד האמנים הבריטים מדברים על התערוכה החדשה שלהם, "תמונות לונדוניות", שנפתחה ב-9 בחודש בשלוש הגלריות של רשת "וייט קיוב" בלונדון, כחלק מסיבוב עולמי שיכלול 13 גלריות. התערוכה, שתוצג עד 12 במאי, מורכבת מ-292 תמונות המבוססות על 3,712 כרזות שהם גנבו מדוכני עיתונים בשש השנים האחרונות - "ספרנו אותן בסוף". התמונות מקובצות על פי מלות הכותרת וערוכות במתכונת המזוהה עם השניים. "וכשמתחילים לראות את המלים יחד - בית ספר. תעלומה. הרכבת התחתית - מתחילים לראות את לונדון מנקודת מבט ייחודית מאוד", כדבריהם. "ושום דבר כאן לא בדיוני. אלה חיים של אנשים אמיתיים".

עבודתם של השניים מתמקדת זה שנים בחיים שסביב ביתם במזרח לונדון - המראות היפים, הזוועות וענייני השגרה. בדרך למסעדה הכורדית שבה הם נוהגים לאכול ניצב גוש גדול של בנייני דירות. "מפעם לפעם אנחנו רואים שוטר או שוטרת מצלצלים בפעמון הדלת. אתה לא יכול שלא לחשוב ‘אלוהים אדירים. מה קרה?' זה עלול להיות סיוט שיימשך דורות. מוות. טרגדיה. מאסר. אומרים שהבושה שמעוררת שליחתו של בן משפחה לכלא משפיעה לפעמים לאורך שלושה-ארבעה דורות. מה אומרים בבית הספר? מה אומרים לשכנים? וכל זה צפון במלה אחת בכרזה של עיתונים שמחזיקה מעמד רק יום אחד, עד שמשהו אחר מגיע ותופס את המקום".

גילברט וג'ורג'. תמונות נוף זה לא מספיק. צילום: רויטרס

התערוכה סוטה מהעבודות הצבעוניות שהפיקו צמד האמנים בעשורים האחרונים: הפעם הם מסתפקים בצבעי שחור, לבן, אדום וגוני בשר. "העניין נולד בפשטות ברוטלית. הדבר היחיד שמאחד את כל הכרזות הוא האנושות, ולכן הוספנו צבע של עור". גון העור הוא כמובן זה של הצמד, ותמונות של שני הגברים חבויות מאחורי הטקסטים, כפי שהופיעו בחלק ניכר מעבודותיהם ב-45 השנים האחרונות.

הופעתם הייחודית, הנושאים שבחרו ונטייתם לשתול את דמויות עצמם בתוך יצירותיהם הביאו לכך שגילברט וג'ורג' נמנים עם האמנים המעטים שזוכים להכרה מצד הקהל הרחב. כשהם יוצאים מביתם בספיטלפילדס מצלמים אותם תיירי האמנות הצובאים על האזור הישן, שזה מקרוב עבר שיפוץ. מול דלת ביתם יש ציור גרפיטי של מעריץ. "אנחנו גאים מאוד בזה", אומר ג'ורג'. "אנשים אומרים שלום. נהגי משאיות צועקים לנו. פעם עצרה משאית ענקית, מאלה שמובילות פלדה, וגלוח-ראש בגיל העמידה צרח מהחלון: ‘היי. החיים שלי עוברים בן רגע, לעזאזל, אבל האמנות שלכם היא נצחית'".

הצורות והנושאים של האמנות הנצחית הזאת היו רבים ומגוונים בשנים שחלפו מאז נפגשו לראשונה, בעת לימודיהם בבית הספר לאמנות סנט מרטינס ב-1967. הם התחילו את דרכם בתור "פסלים חיים", לפעמים צבעו את פניהם בצבע מתכתי ושרו את שיר אנגלי ישן. יצירה מ-1969 ושמה "George the Cunt and Gilbert the Shit" סיפקה רמיזה מוקדמת ליכולתם לזעזע וגם הכנה לביקורת שעשויה להימתח עליהם.

הם יצרו רישומי פחם גדולים - שהם התעקשו לכנות פסלים - בהתבסס על תצלומים של עצמם. הם המשיכו לבחון את הטאבו מבחינת שפה ותמונות באמצעות עבודה בקולנוע ובצילום. עם מושאי יצירתם נמנו צעירים ממעמד הפועלים, מהגרים וחסרי בית, וכן היבטים של עצמם, לרבות תמונות מיקרוסקופיות של דם, זרע וצואה. לא פעם צירפו לאלה תמונות של עצמם בחליפות הזהות המזוהות אתם, או בעירום במידות משתנות.

"איסלאם", 2011. צילום: באדיבות גלריה "וייט קיוב" לונדון

חרא לא מזעזע

"יש לנו שני יתרונות עיקריים", אומר ג'ורג'. "אנחנו יכולים לנעול את דלת הסטודיו ולעשות תמונות שאומרות בדיוק מה שאנחנו רוצים שיאמרו. אחר כך אנחנו יכולים להוציא אותן אל העולם, ואף אחד לא יוכל להגיד: ‘לא זאת', או ‘לא זאת'. ומדובר במחשבות שחלק מהן אי אפשר פשוט לצעוק ברחוב מבלי להסתכן במעצר".

"אבל כל זה הוא חלק מהשפה של בני אדם", אומר גילברט. "אנשים למדו שחרא זה מזעזע. חרא זה לא מזעזע".

עבודתם הפרובוקטיבית עוררה זעם, לעתים אמיתי ולפעמים מלאכותי, וחיבתם המוצהרת למפלגה השמרנית עוררה התנגדות דומה בחוגי האמנות. אבל הם גם נהנים מהצלחה מסחרית ומשבחי המבקרים וכן מהכרה ממסדית. הם זכו בפרס טרנר ב-1986 וייצגו את בריטניה בביאנלה בוונציה ב-2005.

יחסים סבוכים במיוחד יש להם עם הרויאל אקדמי. האקדמיה המלכותית לאמנויות, שמספר חבריה מוגבל, פנתה בעבר לייעוץ משפטי בשאלה אם תוכל להוסיף לשורותיה שני אנשים. "כל שנתיים הם מתקשרים אלינו לשאול אם נהיה מוכנים לקבל את החברות", מספר ג'ורג'. "אנחנו אומרים, ‘תציעו לנו. תכתבו מכתב ונענה לכם'. אבל הם אומרים שזה לא עובד ככה. אנחנו צריכים להגיד שנקבל את ההצעה ואז הם יפנו אלינו. זה לא ישר בעיני".

ב-2007 התקיימה רטרוספקטיבה גדולה של יצירתם במוזיאון טייט מודרן. "הרגשנו שאנחנו ראויים לזה", אומר גילברט. "אבל רצינו שזה יהיה בטייט הנכון, המודרן, ולא בטייט הלא נכון".

זכות גדולה

ג'ורג' פסמור נולד בפלימות ב-1942 וגדל בטוטנס שבדבון. הוא נשר מבית הספר כשהיה בן 15, החל לעבוד בחנות ספרים מקומית ולמד אמנות בערבים. ב-1965 החל את לימודיו בסנט מרטינס בלונדון.

גילברט פרוש נולד בכפר בהרי הדולומיטים בצפון איטליה, בשנת 1943, למשפחה של יצרני נעליים. הוא למד בבית הספר לאמנות וולקנשטיין שבעמק הסמוך לביתו, ואחר כך למד באוסטריה ובגרמניה.

"עברנו הכשרה ברמה גבוהה מאוד", אומר ג'ורג'.

"יש מאחורינו שבע-שמונה שנים של נשים עירומות", מוסיף גילברט.

בסנט מרטינס, גילברט וג'ורג', ואתם סטודנטים נוספים כגון ריצ'רד לונג ובארי פלנגן, התמרדו נגד הגישה האורתודוקסית שאיפיינה אז את המוסד, המיוצגת בעבודות המופשט הגדולות של אנתוני קארו. אחד התוצרים המוקדמים של השותפות ביניהם היה תערוכה שהציגו יחד על שני שולחנות בבית קפה בסוהו. "חילקנו תה וכריכים לאנשים שהגיעו לשם".

בהמשך צילמו את עצמם מחזיקים פסלים, ואחר כך הבינו שהם יכולים להסיר את הפסלים ולהשאיר את בני האדם. "זו היתה ההמצאה הגדולה ביותר שלנו. הפכנו את עצמנו ליצירת האמנות".

"אנשים אמרו שאי אפשר לקנות את העבודות שלנו כי לא נישאר יחד לאורך זמן. הרי כולם נפרדים בסוף. אבל לא נפרדנו. זה היה אנחנו נגד העולם: עבודות פיגורטיביות היו אז מחוץ לתחום. צבע היה טאבו. רגשות היו טאבו. הכל היה צריך להיות עיגול או מרובע או קו. ולהיות אפור או חום או שחור או לבן".

"ולא אהבו את העובדה שאנחנו עצמנו בתוך העבודה", מוסיף גילברט. "עכשיו זה כבר לא ככה, כולם מכניסים את עצמם לעבודות שלהם. אבל אז שנינו היינו מין מבצר. אתה נהפך למשהו שמעבר לביקורת".

האופי המדויק של הקשר ביניהם הוא מאז ומעולם מוקד לשמועות והשערות. העניין בו עוד גבר בשנות ה-90, כשהתגלה שג'ורג' היה נשוי בצעירותו ויש לו שני ילדים. ב-2008 נישאו גילברט וג'ורג' בנישואים אזרחיים, אבל באותה תקופה אמרו שהמהלך הזה קשור בעיקרו לעניין הפרקטי של הגנת האינטרסים שלהם כשאחד מהם ימות. אפילו ידידם ומחבר הביוגרפיה שלהם, דניאל פרסון המנוח, סיכם את העניין במחקר שערך עליהם ב-1999 במלים "למען האמת, אין לי מושג מה קורה שם".

הם רחוקים מלשמש דוברים להומוסקסואלים ואומרים שהם "ההיפך הגמור". הם מתנגדים לכך שעבודתם תתויג "הומו-ארוטית" וטוענים שהיא רק "ארוטית". "סקס הוא רק סקס. כשמבקשים סטייק במסעדה לא שואלים אם זה זכר או נקבה". הם התלוננו כשמבקר אמר ש"בסנט מרטינס הם כינו את עצמם פסלים חיים בעוד שכל מי שעיניו בראשו היה יכול לראות שהם בעצם שני הומואים בחליפות".

ב-1970 הם הוזמנו להציג כמה מעבודות הפחם שלהם בדיסלדורף שבגרמניה. "הסוחר שאל מה המחיר, ומאחר שלא העלינו בדעתנו שמישהו יקנה את העבודות, נקבנו בסכום די מכובד, 1,000 ליש"ט. למחרת הוא מכר את העבודה. היינו המומים, היה לנו די כסף להתהולל שנה שלמה".

כעבור זמן קצר הם הציגו את הפסלים המזמרים שלהם בבריסל באזור ששכרו בגלריה - "עכשיו קוראים לזה ‘חלל פופ-אפ' (חלל זמני)" - והוזמנו מיד לפתוח את הגלריה החדשה של איליאנה סונבנד בניו יורק. זה הביא לכך שמשטרת ניו יורק נאלצה לווסת את ההמונים באחד מאירועי האמנות הראשונים בלב העיר.

הם ישירים באופן שהם מגייסים קהל לאמנות בכלל ולאמנות שלהם בפרט. בסנט מרטינס הם הכינו הקלטה מחזורית שאמרה "בואו לראות פסל חדש" ופיתו את האנשים במרשמלו ובסיגריות. "עשינו את זה מפני שכשהאמן ריצ'רד המילטון הגיע למכללה הוא הרצה בפני שבעה אנשים, כי אף אחד לא אמר לסטודנטים שהוא מגיע. ככה לפחות אנחנו מבטיחים שאנשים יידעו שהעבודה שלנו קיימת. אם אתה מציג תערוכה בעיר ו-20 או 30 אלף בני אדם באים לראות אותה, היצירה שלך תישאר אתם לנצח".

גילברט וג'ורג' ויצירותיהם ביקרו ברחבי העולם, לרבות בסין וברוסיה, בתחילת שנות ה-90, וברוב המקומות האחרים מאז. "לא מזמן היינו בגדנסק, שם עצם הרעיון ששני אנשים הם יוצר אחד הוא עדיין מכשלה שצריך להתגבר עליה. יש אולי תחושה בלונדון שאנשים אומרים, ‘עוד פעם השניים האלה', אבל במקומות אחרים אנחנו מרגישים כמו החלוצים שהיינו בתחילת הדרך".

רוב עבודתם המוקדמת בצילום נעשתה במטבח הכמעט נטוש שלהם ברחוב פורנייה. "זה היה פרימיטיבי מאוד", אומר גילברט, "אבל היצירות האלה הן עכשיו מהיקרות ביותר. לא ידענו איך לעשות את זה. זאת היתה אמנות מסוג חדש, ליצור עבודות מתשלילים ומתצלומים. בימים ההם אמנות היתה ציורי שמן, בייחוד כשמדובר במוזיאונים. לקח שנים להפוך את הדרך החדשה הזאת לדיסציפלינה אמנותית מקובלת".

הם אומרים שמלכתחילה כיוונו הן לדורות הבאים והן לעבר. "אנחנו לא חושבים שאמנות מודרנית צריכה להיות מודרנית ותו לא. צריך לעשות אמנות שתשרוד בעתיד ולהכין את התמונות שלנו מתוך נקודת המוצא הזאת. ולהביא בחשבון שהעבר הוא הכרחי".

לא שרגלם דרכה בנשיונל גלרי בשנים האחרונות. "אנחנו מכירים הכל", אומר גילברט, "אבל אנחנו רוצים לשאוב השראה מהחיים שלנגד עינינו ולא מהזיון-מוח הזה. הרבה אמנים הולכים לגלריה ורואים תמונה ואז עושים אמנות. אף פעם לא עבדנו ככה".

"כשיש ציור של נוף במוזיאון, אנשים חולפים על פניו ועוברים הלאה", אומר ג'ורג'. "אבל אם היה שוטר קטן באופק ונווד מאונן בחזית, פתאום זאת תמונה מעניינת מאוד. בתמונות שלנו יש מחשבות ורגשות, אבל יש לזה מחיר".

עבודת ההכנה לתערוכה "תמונות לונדוניות", המקיפה כמות עצומה של חומר, היתה תובענית מבחינה פיסית. חוץ מזה, אומר ג'ורג', "ההתעסקות בכל המודעות האלה, ‘גבר מת', ‘אשה מתה', הוציאה אותנו מדעתנו. כשעשינו את התמונות האלה חיינו אותן. זה תמיד מסע ארוך, וזה יכול להיות מתיש ויכול להיות מתגמל. בסופו של דבר, אנחנו יודעים שיבוא יום שבו נמצא את עצמנו עומדים באמצע ‘וייט קיוב', כוס יין לבן ביד, מוקפים במתבגרים מתחנפים. זה רגע קסום מאוד, אבל בכך זה נגמר".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו