מבעד לשקט

הניואנסים, החושניות המרוחקת ובעיקר החיפוש אחר איזון הופכים את גוף העבודות שהותירה שוש קורמוש ומוצג כעת בגלריה גורדון לשירה צרופה

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

ארבע שנים חלפו מאז שהתערוכה "שוש קורמוש - מונח דומם" הוצגה במוזיאון הפתוח לצילום תל חי (אוצרים: נעמה חייקין, אמון יריב). זו היתה תערוכת יחיד ראשונה מעבודתה, עשר שנים אחרי התערוכה המשותפת לה ולמשה גרשוני בסדנאות האמנים בתל אביב ושבע שנים אחרי מותה. התערוכה לא היתה רטרוספקטיבה אלא הציגה 50 עבודות מעיזבונה של קורמוש הכולל כ-125 עבודות, מחולקות לארבע סדרות ששמותיהן, למעט העבודות המוקדמות (1987/8-1990), ניתנו על ידיה: "מונחים" (1991-1993), "סדר וניקיון: כט"מ" (1994-1995) "זרים" (1996-1998).

בחייה לא יוצגה קורמוש בידי גלריה. אף שזכתה להערכה והיתה מחוברת למרכזי הכוח של האמנות דרך הוראה במדרשה לאמנות וקשרי חברות עם משה גרשוני, עבודותיה לא הוצגו בהרחבה. אפשר לייחס זאת לעיסוק העקיף-ישיר שלה בזיכרון שואה (ולא גבורה) כפירוק מערך ערכים שהיה לכאורה יציב ובייסורים הלא נגמרים שנגזרו מכך. מאז מותה, לפני 11 שנים, עבר הדיון בשואה שינוי רדיקלי ונוצר מקום המאפשר לדבר על הצער, השבר וגם הגעגוע לעולם של אתמול (כשם ספרו של סטפן צווייג) באופן שלא היה בעבר.

התערוכה החדשה בגלריה גורדון, "עבודות 1987-2001", היא המשך המהלך שהחל בתל חי של הכנסת עיזבונה למעגל אמנות ישראלית המוצגת תדיר וגם נסחרת, ועיצוב מקומה בזיכרון תולדות האמנות המקומית. זהו פרויקט נדיר, כמעט יחיד באמנות הישראלית, בעיקר משום שקורמוש לא השאירה הוראות לטיפול בעיזבון.

קורמוש נהגה לעבוד ליד שולחן ולהדפיס ידנית בחדר חושך בביתה. בתערוכה מוצגות כמה מהעבודות בגרסאות קטנות לצד ההדפסות הגדולות שנעשו אחרי מותה. יש אינטנסיביות בעבודות הקטנות שלא תמיד נשמרת בגרסאות הגדולות. הדבר בולט בדימוי של ינשוף וגם ב"זרים", אותם צמחים מומצאים שיצרה מגזירות והדבקות שהצליחה ליצוק בהם יופי עשיר, לפעמים דשן להתפקע.

היופי של עבודותיה מצמית. היא לוכדת את עין הצופים וכמו מכריחה להביט בבלתי אפשרי, בנכה, במנותק, בפגום. כך למשל בתצלומי הקולאז'ים של כיסאות שגזרה מקטלוגים של מכירות פומביות. היא שיכפלה אותם, צבעה ויצרה מהם דימוי חדש. לכיסאות תמיד חסר חלק כך שלמרות יופיים הם אינם נראים כשירים לשאת משקל. הכיסאות והספות המצועצעים נהפכים אצלה לקביים חלקים לזיכרון וכאב, צל בלבד של מה שיכול להיות מקום למנוחה.

בתערוכה מוצגות שלוש עבודות שבהן דיוקן כף יד שמאל, שלא זכור לי שהוצגו בתערוכה בתל חי. כף היד, שיש בה מידה של עמימות מגדרית (כפי הנראה, ידו של האמן יעקב מישורי), צולמה ונגזרה וצולמה שוב על רקע משטח צבוע לבן כך שחומריות הצבע בולטת. אמנם קורמוש השתמשה בחלקים ואיברים אנושיים בעבודותיה, למשל אוזניים, עיניים או שיער, אבל היד יוצאת דופן. זו יד קשה, עם עיוות קל, סימני גיל וציפורניים ארוכות ומטופחות. היא נראית בתנועה, עם זרת וקמיצה מקופלות או כמו בעת ריקוד והבעת תמיהה. היד הקטועה, הנעה, המחוללת, מחזקת את ההקשרים הסוריאליסטיים שפעמים רבות כל כך מדברים עליהם בעבודות של קורמוש, אבל יש תחושה שהיא מעין מפתח.

דיוקנאות ידיים מתקשרות בתולדות האמנות בעיקר לאוגוסט רודן שהיה ידוע בפסלי ידיים שהתגלמה בהם חיות עצמאית (בין השאר כתב על כך ריינה מריה רילקה, שהיה מזכירו בתחילת המאה ה-20). בעוד חלק ניכר מעבודתה של קורמוש עוסק בחניטה ומוות, בהקפאה של מה שהוא כבר מטבעו סטטי, הרי בידיים טמונה אמביוולנטיות, אופציה לחיים.

בתערוכה הנוכחית בולטת תחושת היכרות אינטימית של קורמוש עם החידלון, תחושה שנהפכת לטרגית במיוחד כשהצופים כבר יודעים שהיא מתה מסרטן בהיותה בת 53 ובן זוגה, האמן מאיר פרנקו, נרצח חמישה חודשים אחר כך. לכך מיתוספת העובדה שקורמוש היתה בת לניצולי שואה שנולדה במחנה מעבר בגרמניה והגיעה לארץ ב-1949 בהיותה בת שנה. ההיסטוריה המשפחתית רק מטעינה את העיסוק של קורמוש בדימויי היופי הבורגני בקערות נאות וצלחות מעוטרות, באצבעון תפירה ובסינרים מגוהצים, בסכו"ם כסף ובצווארונים מעומלנים, באמפורות, כדים ומסרקות ברובד נוסף שהוא מעבר לסוריאליזם.

ההיאחזות במסגרות החיים, בריטואלים קבועים של סדר ואסתטיקה, נבע מהצורך העמוק לשרוד באמצעותם, לחיות בתוך מראית עין של נורמליות בתקווה שמראית העין תיהפך למציאות והוויה. הסכו"ם שצילמה נראה ככלי פולחן, מונח בסדר מופתי ומצוחצח לקראת התרחשות כלשהי שאין לה דבר עם אכילה, עם קיום, עם חדווה.

בעבודה שבה נראים סכינים שחודן פונה שמאלה וציפור שפניה ימינה וזנבה ארוך כידית התחושה של סכנה נהפכת כמעט לדימוי נוסף בתצלום. גם כשהיא מצלמת מסרקות שיער ונוצות, או חולצה שמתמוססת לנוצה, נשמר עמוד אמצע פנימי, משקל מדויק כשל כוריאוגרפיה קלאסית.

גוף העבודה של קורמוש אינו דומה לגופי עבודה אחרים באמנות ישראלית. מעבר לדמיון לסוריאליזם, בעיקר למאן ריי ומרט אופנהיים, שאליהם נדמה כי התייחסה ישירות, הוא יוצא דופן גם באמנות בינלאומית. לעתים נדמה שסרטי אנימציה היו השראה, כמו בתצלומי הסינרים (1994-1995) שנראים כאילו קפאו בריקוד או העבודה שבה בוטנים בקליפתם מזכירים בעלי חיים בקן רוחש.

זו תערוכה יפה מאוד. היא צלולה עד שכמעט אפשר לשמוע צליל של שקט העולה מהעבודות. הניואנסים, החושניות הנשארת מרוחקת ובעיקר החיפוש של קורמוש אחר איזון, ההיקסמות שלה מסימטריה והפרתה, כל אלה הופכים את גוף העבודות שהותירה לשירה צרופה. *

שוש קורמוש - "עבודות 1987-2001". אוצרת: שלומית ברויר. גלריה גורדון בתל אביב (בן יהודה 95). שעות פתיחה: יום שני עד חמישי, 11:00-19:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 10:00-13:00. עד 28.3

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ