בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממעוף הציפור

אסף בן צבי, שתערוכה חדשה שלו מוצגת כעת במוזיאון תל אביב, מסביר מה הקשר בין קריאה לשיטוטים ולמה הוא מקנא בציפורים

6תגובות

לפני 22 שנים הזמינה האוצרת אלן גינתון את אסף בן צבי, אז צייר צעיר, להציג תערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. עד אז הציג שלוש תערוכות יחיד, כולן בירושלים. מאז הציג גינתון תערוכות יחיד רבות, הוא זכה בפרס רפפורט ב-2011, וזה שבע שנים שהוא מיוצג ע"י גלריה מרכזית, גלריה גורדון.

"לשכוח כמעט את הכל" מבקש אסף בן צבי כשם התערוכה החדשה שלו, שמוצגת כעת באגף הישן במוזיאון תל אביב. בקשה צנועה החובקת בתוכה גם רצון לסיים דבר מה כדי לצאת לדרך חדשה, ויש בה מטען סמוי של סיכום.

בן צבי מספר כי תחילה נקראה התערוכה "שפת המערה", שם המתייחס בעת ובעונה אחת לביוגרפיה שלו, לשימוש המרכזי של שפה ומלים בעבודותיו וכן ליסוד הראשוני, הכמעט פרימיטיבי בציוריו, כמעין ציורי מערה. "זה מתחיל בזה שהתחלתי לדבר בגיל מאוחר, לקרוא בגיל מאוחר. כל דבר בא לי באיחור. אני מזדהה עם שפות שהן לא מדוברות, אך הן שפות. או שאתה יוצא ומתרחק, או שאתה נעלם בתוך המערה".

"קל מאוד להבחין שהמרכיבים הבסיסיים של הציור של אסף בן צבי לא השתנו בשנים שחלפו. החשיבות של החומריות ושל הזמן, הדרמה של החיים החברתיים-הפוליטיים ושל היחיד, הצבעוניות, הרישום, הממד הנעלם, הלא ידוע והלא מובן של היחס בין הציור למציאות - כל אלה נוכחים בעבודותיו עד היום", כותבת האוצרת הראשית לאמנות ישראלית אלן גינתון בפתח הקטלוג החדש (עיצוב מגן חלוץ).

אמיל סלמן

תליית העבודות בתערוכה שאצרה ענת דנון סיון, אינה כרונולוגית אלא אינטואיטיבית - תימטית וצורנית. מוצגות בה עשרות עבודות מסוף שנות ה-80 וכאלה שבן צבי יצר לפני כמה שבועות. שפתו הרישומית והציורית סרוגות זו בזו ללא היררכייה או מעמדות.

השיטוט בתערוכה הוא בהתאם לתלייה האופקית הסטנדרטית, ההליכה נטענת מציור לציור והמפגש מגיע לשיא עם הצבה מרשימה על קיר המסתתר בפנים החלל, מאחורי מחיצה. להצבה קרא כשם אחת העבודות "אופק העבר". זהו אוקסימורון, שימוש אופייני אצל בן צבי.

"אופק העבר הוא למעשה חלון", הוא מסביר, "חלון שנפתח. אני רואה שני כיוונים, כיוון אחד תימטי של חשיבה היסטורית על אירועים והתרחשויות, ומצד שני איך בתוך העולם הזה אנחנו חיים. אני לא יכול לקחת על עצמי להיות תיאורטיקן של הזמן והתקופה, אז אני מתנהל בתוך הריתמיקה של הציור. כשההתנהלות הריתמית בתוך היצירה רחוקה ממני אני נוחל את הכשלונות הכי צורבים ואת האכזבות הכי גדולות שלי. אני מוכן לטבוע כל פעם מחדש כדי לנסות שוב ליצור, ולא לחשוב שיש משהו מובן מאליו בכל הדבר הזה שנקרא ציור".

מעין פליטת פה

על הקיר תלויות עשרות עבודות, גם כן משנים שונות, רובן קטנות יותר משאר העבודות בתערוכה. דימויי חיות, ציפורים בפרט, נוף, עצים, פרחים ודמויות (אוטו-פורטרט ואחרים), אלה הם רק חלק מאוצר המלים החזותי של בן צבי. לצד כל אלה יש למלים תפקיד מכריע במכלול עבודותיו: הן מופיעות כמעין פליטות פה, כלחישה או כציטוט ממקור ספרותי, ומעוררות חוויה רגשית לא פחות מהדימויים. התוצאה היא לעתים מצחיקה ומשמחת אך לרוב מהורהרת, נוגה, עצובה, וכמעט תמיד מכמירת לב.

ככל שהמלים חד-משמעיות יותר כך הולך המצע הציורי ומתרוקן: כך למשל בעבודות "איך דיכאון נראה", "נאחז בסבך", "אולי בערב אתעורר", "תעזבו אותי", "חלול לא חושב על כלום" (מתוך הסדרה "מרבד כוכבים"). בעבודות אחרות, כשהמסרים שומרים על אמביוולנטיות, הציור נוכח יותר ושומר על איזון מסוים עם המלים. כך בעבודות "חי וזר בירושלים" (2001-2002), "אמן (אדם שעושה כל דבר כמו כל אדם אחר אבל יותר וכל דבר אחר קצת פחות)".

כשהמלים טעונות סימבולית, הדימוי נדמה יותר כמינורי ונוגע ללב כמו ב"מה יש בה שאין בי", "גירוש אדם מגן עדן", שבה נראית דמות ישובה על כיסא מרוחק, גווה כפוף וכמה עלים נידפים באוויר ועוד.

הקריאה בספרים מאפשרת לבן צבי להגיע למקומות רחוקים. "הקריאה היא כמו ללכת להתבונן בנוף, או לראות תערוכות או לשמוע יצירות מוסיקליות. אני אוהב לראות איך יוצרים תנועה במקום שאתה לא מצפה שתהיה תנועה, זה מפליא ומסקרן אותי". עם זאת הוא מספר כי בתקופות שהוא קורא הוא לא מצליח לצייר ולהיפך. "כשאני נכנס אל הסטודיו ואני באמת רוצה לעבוד עדיף שאשכח את רוב הדברים".

לצד הקריאה, בן צבי, המתגורר בירושלים ועובד מזה שנים בסטודיו שלו בתלפיות, מרבה לשוטט להנאתו. "הפרקטיקה שלי היא חסרת מנוחה ולכן חשוב לי לשוטט. יש לי מנהג מגונה כזה שאחת לשבוע אני פונה למדבר והולך כמה שעות, לבד. אני מרגיש שבתוך כל הדברים יש בפעולה הזו אתנחתא שאינה קשורה לדבר. להליכה יש שתי תנועות - היא גם בריחה, בריחה גדולה, אך יש בה גם חזרה גדולה. כמו שפל וגאות".

את הנוף שהוא רואה, ושמוצא לא אחת את דרכו לעבודות, הוא לא לוכד במצלמה אלא צורב אותו בזיכרונו. "יש לי תכונה כזו, כמו שלמוסיקאים יש שמיעה אבסולוטית, לי יש זיכרון חזותי חזק מאוד: צבעים, צורה, אני זוכר את הדברים שאני רואה, אני ישר מכיר אותם".

בהקשר זה ראוי להזכיר את עבודתו "שפיותו של חצב בים המלח" מ-2010, המציגה בצורה ברורה את האופן שבו הטבע, הים והשמים, וכן החצב נצרבים בזיכרונו, כיצד הוא חווה את המרחב. החצב, רשום בפחם, מרחף על הבד באוויר בין שני מקטעי כחול שחור, הנדמים כעירוב בין גרמי שמים לים, או שמא כך נראה ים המלח. שנה לאחר מכן צייר בן צבי ציור תחת אותו השם, נקי כמעט לגמרי, החצב עודנו רשום אך היחס שבין הים והשמים לבין חצב שונה בתכלית. החצב גדול הממדים נהפך לפיסת נוף, לטופוגרפיה בפני עצמה, וים המוות נותר כסמל קטן.

"כל פעם אני חוזר אל הטבע. אני לא יכול להתייחס לאדם, יש דברים שאני משתדל לא להתעסק אתם", הוא מצהיר. יש עם זאת עבודות המתעסקות באדם אם כי באופן מרומז, כמו "על המיתוס של סיזיפוס (אלבר קאמי)", ויש גם עבודות שנדמות כתגובה אמוציונלית מובהקת לדבר מה, כמו צמד הציורים "והארץ", שעל אחד מהם אף כתובה המלה "סיאוב" ואילו השני, שנעשה במהלך שש שנים, עבר תהפוכות רבות ומנכיח בעיקר סימני מחיקה גסים של דברים שנאמרו ונכתבו, אולי משום שאיבדו את הרלוונטיות.

את העבודה האחרונה יצר לפני כמה חודשים. "זה קרה בהפגנות בקיץ. הייתי בתוך ההמון, שומע הרבה קולות, ושאלתי את עצמי איפה אני בתוך זה. ברור לי שזה לא סתם קרה, ברור לי שכל המאבק בקיץ הגיע ממקום שיש בו קולקטיב השרוי בתחושה של סיאוב".

מדבר סרה

בן צבי נולד בכפר יחזקאל ב-1953. עד תחילת שנות ה-80 עסק בעיקר בצפרות. לאחר מכן נרשם לבצלאל, ובאמצע הלימודים נסע לחילופי סטודנטים במכון פראט שבניו יורק. בשנים אלה בלט דווקא כפסל. "ציירתי מעט מאוד. רק כשהתחלתי להתעסק במשמעות של הדברים הבנתי שעל הציור, בניגוד לפיסול, לא חלים חוקי הכבידה. העניין הזה משך אותי".

האהבה שלו לפיסול לא דעכה מעולם, וגם בתערוכה הזאת, מעבר לנוכחות החפצית והחומרית של לא מעט מציוריו יש גם כמה נגיעות פיסוליות - הצבה של ציורי/פסלי עץ קטנים התלויים בשורה, כמעין שרשרת על הקיר, וכן שתי עבודות קרמיקה מצוירות שעשה בשיתוף עם הקרמיקאית עירית אבא.

כשבן צבי נסע לניו יורק במסגרת חילופי הסטודנטים הוא רצה לראות פיסול של ריצ'רד סרה, הפסל הפופולרי ביותר באותן שנים במחלקה בבצלאל. "רק ריצ'רד סרה היה קיים. הוא התפישה הפיסולית והס מלהזכיר דברים הלניסטיים, פרה-היסטוריים, קדמוניים וכן הלאה. בעוונותי, כשנסעתי לניו יורק לקחתי קורס גלריות ובכל שבוע היינו מסתובבים והייתי שואל את המנחה היכן אני יכול לראות עבודות של סרה. הלה התעלם משאלותי, שבוע אחר שבוע, עד שחדלתי מלשאול. יום אחד הוא שאל אותי למה אני לא שואל אותו יותר. עניתי לו שהבנתי שהוא אינו שש לדבר. הוא אמר שנכון שיש ריצ'רד סרה אך גם יש את הזה וההוא ועוד הרבה אחרים. זה עורר בי מחשבה, איך שאנחנו בירושלים חושבים בצורה כזו מונותיאיסטית, איך אנחנו מתייחסים אחרת למזרח, לאסיה, לאירופה, לעבר הרחוק, למקומות שהיו בהם התרחשויות תרבותיות עמוקות שנחקקו, ואנחנו כמו פרובינציה לא מסתכלים על הדברים האלה".

בהמשך לעבודתך "חי וזר בירושלים", איך אתה מתייחס למקום שבו אתה פועל ויוצר?

"מקום הוא עניין חשוב אצלי. את העבודה שדיברת עליה לא עשיתי מפני שירושלים דתית ומנוכרת, גם אם הייתי בפאריס הייתי כותב את זה. המקום שלי, אם יש לי מקום כזה, קיים בתוך הקשר שלי לספרים ולציפורים".

מה מקור המשיכה לציפורים?

"הציפורים מסתדרות טוב. אין להן בעיה של זהות ושל מקום. אנחנו, לעומת זאת, רוויים באידיאולוגיות ומנסים לחזק את ההגדרה שלנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו