שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פועלי בניין מצלמים ומצטלמים: פרויקט אינטימי

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

"כל התצלומים נעשו בבניין אחד, במשך שנה וחצי, תוך כדי תהליך בנייתו", כותבת ורד גני אוצרת התערוכה "שהות" של רון עמיר. "במשך אותה תקופה תפקד המבנה כ'מתקן סגור' והפועלים כמעט ולא יצאו מתוכו". עמיר מצלם פועלי בניין במבט קרוב, חם, מבפנים. הוא מצלם אותם רק בעת מנוחה, בזמנים הפרטיים שלהם, בהפוגות מהעבודה. אבל סימני העבודה ניכרים בכל, טוטאליים. הם עדיין באתר, מוכללים בו, מוטמעים בתוכו.

בבניין הם מתגוררים בתנאים לא אנושיים, בצפיפות, לכלוך ודלות בלתי נסבלים. תנאי חייהם נקבעים ישירות לפי קצב התקדמות העבודה שלהם עצמם. אם לא ריצפו היום, הרי שישנו על פתיתי בטון. שעות הפנאי שוממות, רוטיניות כמעט כמו שעות העבודה. הם ביחד, בצפיפות ובאוויר רווי המלט. החיבור לחשמל ארעי, מסוכן. על מים זורמים אין מה לדבר. המיטות הן קרשים מונחים על בלוקים. הבגדים והתיקים תלויים על מסמר שננעץ בקיר חשוף. אתר בנייה ריק-מלא. דיירי רפאים מאכלסים אותו. הפנים האמיתיות של דיור בר-השגה.

ובכן, הם מעשנים, צוחקים, צופים בטלוויזיה, מנמנמים, מכינים אוכל, נחים, מצטלמים. הם במצב של שהות מרובת משמעויות. זו השהות הבלתי חוקית שלהם. זו השהות החצי סודית שלהם בבניין גם אחרי שעות העבודה, מבלי יכולת לחזור הביתה או לשוטט. זו השהות באזור הדמדומים של הישראליות על חוקי האדנות הצבועים שלה. השהות בפנאי. השהות שלהם זה בחברת זה היוצרת אינטימיות דחוסה, השהות בחברת צלם היוצרת נינוחות מול המצלמה, והשתהות עיני הצופה עליהם, אף שהם אמורים להיות בלתי נראים.

7 מתוך 7 |
מחמד", 2012"
1 מתוך 7 |
רוואר, אמין, מחמד, פוואז ועומר", 2010"
2 מתוך 7 |
חביב, עלי ועלא", 2011"

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

נוף אזור כפר סבא, אזור השרון הדשן, המרווח, הטובל בירוק, נשקף ממוסגר מבעד לחלונות הקרועים, כגלויות המודבקות על קיר יותר מאשר כמציאות שאכן נראית מבעד לחלון.

עמיר נתן לכולם מצלמות דיגיטליות וסיפק להם שירותי הדפסה. עסקת החליפין הזאת איפשרה לו לחמוק מהמבט הקולוניאליסטי לטובת בניית ארכיון משותף של האופן שבו הם רוצים לייצג את עצמם, כיצד הם חווים ותופשים את עצמם, ואיך רוצים להיראות. הוא מאפשר להם הצגה עצמית, תוך טשטוש עמדת הדובר כפטרוני, מומחה. הוא שליח-הציבור המודמם הזה. במבט ראשון נראה שהתערוכה מחולקת לתצלומי תקריב ותצלומי פנורמות. במבט מדוקדק יותר מתברר שגם הפנורמות לכאורה חנוקות וצפופות. זהו הבניין כקבר. פועליו כחיים-מתים. עמיר מגלה את ההמצאתיות והיצירתיות בתנאי הדלות הקשים, את "יכולתם המופלאה לביית מקומות גרומים אלו לכלל סביבות ארעיות של יופי צרוף, מאולתר, לעתים קרובות באופן מסוכן למשתמש", כדברי גני.

תקריב על מאפרה בצורת לב, מלאה בדלים מעושנים עד תום, נהפך לתמצית סימבולית של אהבת פועלי הבניין ("מאפרה לב", 2011). שלושה פועלים ללא חולצות רובצים יחד על מזרון, שמיכות צמר ופוך תלויות לאוורור על החלון. מאוורר שבור וטלוויזיה ישנה מונחים בפינה. מהחלון בוקע הטבע היהודי השליו - בתים לבנים אדומי גגות טובלים בירק תחת שמי תכלת. תרמיל כתום תלוי מעל מסגרת החלון כפרי ההדר המעניק ויטמין סי לישראליות הזאת ("חביב, עלי ועלא", 2011). דיוקן נער על רקע שמיכת צמר אדומה-ורודה שנתלתה על הקיר כמסך אחורי, כסטודיו-צילום, כטפט מאולתר. ידיו לבנות ממלט, כשעל ראשו הברדס שהופך אותו למעין כהן, כצבע טקסי, ריטואלי ("מחמד", 2012).

"רמדאן ועלא"; 2011;

עוד נער, במכנסי ג'ינס וחולצה אדומה, עומד על גג רעפים, יד אחת על המותן והשנייה מחזיקה צינור כדי לייצב את הגוף. אור מסנוור מאחוריו, הקרניים חולפות דרכו, משוות לו מראה מלאכי, חלומי, חזית המכנסיים מלוכלכת באבק בניין ("חביב - דיוקן עצמי", 2011). מיטה ריקה, מסודרת, השמיכה מקופלת כמו למסדר צבאי. לצדה, בלוק בטון מתפקד כשידה שליד המיטה, עליו תקוע מאוורר קטן, רצפת חול עם שבבי בטון ("מיטה ומאוורר", 2011). כפכפי פלסטיק מרובבים. סיגריות. שקעי חשמל מאולתרים. שפריצים של מלט. דף לוח שנה תלוש, אולי של חברת תיירות המארגנת נסיעות למכה, תלוי על קיר לבנים חשופות. מיליונים נראים סביב הכעבה. נוצרת אשליית מרחב. אבל גם שם צפוף. הנוף הפרסומי של מכה אינו שונה מנוף כפר סבא - בשניהם שמים פתוחים, שניהם אשליה מחוץ להישג היד, מחוז חפץ פנטסטי למרות שהם מקומות ממשיים. בפועל, ימים מסומנים באיקסים, לצרכי התחשבנות עם המעסיק ("טבלת ייאוש", 2011).

מערך שקעים וחיווט מאולתר ומסוכן מאפשרים תאורה - נורה חשופה נחה על המיטה כנשיות עגלגלה ועירומה, אך גם מים חמים - חוט חשמל חשוף מקובע על קרש ומונח בתוך דלי שליכט "סופר גמיש" מלא במים ("כף חשמלית", 2011). פינת שינה שהודבקו על קירותיה, מלבד גזירי עיתונים של נשים, גם תמונות של חיי פסטורליה כפריים - ים תיכון מדומיין בו אנשים רוכבים על אופניים למרגלות דקלים כשבים מאחוריהם מפרש לבן באופק ("רמדאן ועלא", 2011). פריים צפוף וחנוק שבו שישה גברים נחים ביחד, המזרונים מונחים בצמידות, ללא רווח, כך שהם ישנים במיטה אחת גדולה, קינג סייז שלא מאפשר רווח בין הגופים ("החברה מחברון", 2011). אנטנה של רדיו טייפ עתיק הוארכה באמצעות חוט ברזל שעוצב בצורת לב. בקבוקי קריסטל, שימורי שעועית לבנה ברוטב עגבניות. בחור מדגים לצלם טריק בסגנון אוריגמי - קיפול מגבת בצבע בז' כך שהיא נהפכת לעוף ("נשאאט", 2010).

מנגל חשמלי מאולתר מספירלת תנור המונחת אופקית על מתקן קרשים. שמיכות תלויות בפינות חדרים לייצור חדרי הלבשה, פרטיות. חבורה יושבת על הגג הפתוח עם נרגילה, בהסבה משותפת בגג ארמון, כקיסרים ים-תיכוניים שהם גם ריפונזל (פעמונית), הכלואה בקצה המגדל, מחכה להצלה ("רוואר, אמין, מחמד, פוואז ועומר", 2010). בכל התצלומים, האפור הקודר והקשה (המלט והבטון שהם התפאורה המוחלטת של האירוע), והרכות החמה והצבעוניות (של המזרונים, השמיכות והמצעים על דגמיהם, המונחים בערימות זה על זה כבעלילת "הנסיכה על העדשה") מצויים בעימות מתמיד, ביחסי השתלטות הדדית. המלט צובע את הגופים והבגדים, ממלא את הריאות, ואילו האנשים כובשים את כלומיותו במלוא חיותם, יוצרים לעצמם הביטאט אסתטי גם במצב דלות המחוץ-לחוק האיומה ביותר.

"נשאאט", 2010

עמיר מתחבר למסורת הסוציאליסטית של תיעוד פועלים בכלל ובמנוחה בפרט, סוג צילום אנושי שפחות רווח כיום, שעילתו תיעוד תנאי מחיה וכולל יציאה מתמדת לשטח והמתנה למתחולל, להופעה האקראית, הספונטנית, של היחסים בין האנשים לחפצים. זה צילום שמתעניין בבני אדם, במופע הפרטיקולרי שלהם, על החברותא, האישיות, הכשרונות והכישורים, יכולותיהם ואוזלת ידם. הוא מדלג מעל הפרדיגמה ההגמונית של צילום ליברלי, המקיימת שיח אתי המגביל את ה"התבוננות בסבלם של אחרים" כניסוחה של סוזן סונטאג, ומתחבר להיסטוריה הסוציאל-דוקומנטרית הענפה של צילומי מעמד הפועלים, מנושלים כגאים, שהחלה בשנות ה-20 ברוסיה וגרמניה, והתפשטה לארצות הברית.

זו ההיסטוריה המכוונת, המודעת, של יצירת סובייקט היסטורי חדש גם דרך התרבות החזותית, באמצעות ויזואליזציה של תנאי חייו. לצד החן הרב, אסתטיקת הרדי-מייד המטופל, ההמצאתיות רבת התושיה של העוני והנעורים בעלי היופי הבוער, עמיר יוצר דיוקן ריאליסטי מורחב של כיעור, של חיי עלבון והשפלה; של סדר חברתי-מעמדי היוצר "עולם שנראה כי גם האנשים שיגורו בבניינים דוגמת זה לאחר השלמתם לא יהיו כנראה ערים לעצם קיומו", כדברי גני, עולם של בנאים "מהם ניטלה האפשרות הבסיסית להתגאות במעשה ידיהם".

"שהות", רון עמיר. אוצרת: ורד גני. סדנאות האמנים תל אביב. אליפלט 18 תל אביב. שעות פתיחה: שני עד חמישי: 17:00-19:00. שישי ושבת: 11:00-13:00. עד 27.3

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ