בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העבר הוא העתיד, ולהיפך

מחר תיפתח בתל אביב גלריה-אחות לגלריה גורדון הוותיקה, שתציג אמנות עכשווית. בתערוכה הראשונה יציגו אוהד מרומי וסשה סרבר פסלים עשויים מקלקר

17תגובות

גלגולים רבים עברה דירת הקרקע שברחוב נתן החכם בתל אביב; כולם לא רק קשורים לביוגרפיה של משפחת יריב, אלא במידה רבה גם כרוכים בסיפורה של האמנות הישראלית משנות ה-60 ואילך. עתה היא עתידה לשמש אכסניה לגלריה גורדון לאמנות עכשווית, שתיפתח מחר.ביום חמישי. יציגו בה אמנים בני דור הביניים וצעירים יותר, מקרב אמני הגלריה הוותיקה שבבעלות משפחת יריב. צעד זה מעורר מחשבה על מעמדו ותפקידו של מוסד הגלריה בכלל, בין השאר לנוכח ריבוי חללי התצוגה המסחריים בתל אביב.

גלריות לא מעטות פתחו בשנים האחרונות חללים נוספים והצמידו להן את שם התואר עכשווי, בעברית או בלעז. יש שעברו לדרום העיר האופנתי. בשונה מאלה, גלריה גורדון נותרה נאמנה למרכז המסורתי של עולם הגלריות התל-אביבי ורק חצתה את הכביש לרחוב נתן החכם והכשירה שם חלל שהיה בבעלות המשפחה שנים רבות.

כמו כן, הפנייה אל העכשווי במקרה שלה אינה בבחינת ניעור האבק שהצטבר, אלא מהלך מתמשך שהחל עם כניסתו של אמון יריב, כיום בן 38, לניהול הגלריה לפני כשמונה שנים. ויותר מכך, זוהי מעין חזרה לתקופה מוקדמת של הגלריה, כשהיתה חוד החנית של אמנות האוונגרד בישראל.

שלא כמו בגלריה גורדון ברחוב בן יהודה, אשר לה ויטרינה גדולה הפונה לרחוב ומשלבת בין החוץ לפנים, החלל המחודש בנתן החכם 4 כמעט מסתתר. בקומת הקרקע של המבנה משובצים חלונות חלביים קטנים, שאינם חושפים את תוכו של המקום. עוד הבדל טמון בגודל החלל ואופיו: בעוד שגלריה גורדון היא בעלת חזות יוקרתית ומוקפדת, מוארת, בעלת תקרות גבוהות ושלושה מפלסים המוקדשים לתצוגה - החלל בנתן החכם קטן מידות וצנוע מאוד.

הצהרת כוונות

מלבד יגאל תומרקין בעבר ויעקב דורצ'ין כיום, גלריה גורדון מזוהה בעיקר עם ציור. משמח לגלות שהגלריה החדשה נפתחת דווקא בתערוכת פיסול. "קלקר" היא שם תערוכתם המשותפת של הפסלים אוהד מרומי וסשה סרבר. כל העבודות המוצגות בתערוכה עשויות קלקר ונוצרו בשנה וחצי האחרונות. מקצתן הוצגו בעבר, כמו חלקים מתערוכתו של סרבר בגלריה מנשר לפני כשנה.

"זו תערוכה משמעותית בעיני, כהצהרת כוונות של חלל חדש שנפתח", אומר אמון יריב. בעיניו, מדובר ב"צימוד לא רק של שני אמנים צעירים שעובדים בחומר דומה, אלא של שני מבטים, המסתכלים בעת ובעונה אחת לעבר ולעתיד".

חלקו של סרבר בתערוכה יורכב משלושה אלמנטים עיקריים. האחד נראה כמבנה ניאו-קלאסי או אחוזת קבר ובה שני קברים, הנקשרים למות הוריו של האמן. אליהם נוספת מעין דמות בעלת חשיבות וסמכות, שידיה קטועות.

מרומי יציג פסל חדש, גובהו 3.20 מטרים והוא כמעט נוגע בתקרה. שמו "חברה", מסביר יריב - "דמות אשה שברור שאם תקום היא לא תוכל לעמוד בתוך החלל מבלי לתקוע את ראשה בסלון של השכנים מלמעלה". כמו כן יציג מרומי כמה קולאז'ים המתייחסים לאוונגרד הרוסי ולכתב התנועה של נועה אשכול. "נדמה לי שאצל שניהם יש מעין מבט לעתיד שבאיזושהי צורה כבר קרה", אומר יריב. "זה מדריך את המבט של הצופה ויוצר סוג של מתח שאני מחפש באמנות".

שתי הגלריות, לדבריו, יתפקדו כשתי יחידות נפרדות, כל אחת מייצגת קבוצה אחרת של אמנים. כרגע, בנוסף למרומי וסרבר קשורים לחלל החדש גם הציירים אלה אמיתי-סדובסקי ויורי כץ.

יריב סבור כי החלוקה הדורית שרירותית בעצם: "אולי יש לה משמעות מבחינה אופרטיבית או מבחינת אספנים. מבחינתי מה שקובע הוא האיכות של העבודה והאופן שבו היא מתפתחת במשך השנים. כשאני רואה זאת אצל אמן, כמו יאיר גרבוז בעבודות האחרונות שלו למשל, זה מעניין ומשמח אותי באותה מידה כמו אצל אמן צעיר", הוא מבהיר.

השאלה היא מה ההבדל בין הצרכים של אמן צעיר (בתקופה שהאפשרויות לתצוגה לחו"ל התרחבו מאוד) לבין הצרכים של אמני דור הביניים והוותיקים; אלה שמאחוריהם קריירה מבוססת, לרבות זכיות בפרסים ותערוכות רטרוספקטיבה במוזיאונים הגדולים. כמו כן נשאלת השאלה כיצד גלריה שהתרגלה לעבוד עם שמנה וסולתה של עולם האמנות תסתגל לעבודה עם אמנים צעירים.

אביעד בר נס

"לחלק מהאמנים הצעירים ואף הוותיקים יש סיכוי בחו"ל ולחלק לא", אומר יריב. "אני לא מסתכל על התוצאה הסופית בלבד, אלא מנסה ליצור את התנאים הנכונים למפגש הזה, למפגש ביני ובין האמנים, ובין הציבור הרחב לאמנים ולאמנות".

גלגוליו של חלל

הגלריה שהקים ישעיהו יריב, אביו של אמון, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נבנתה ברחוב גורדון בתל אביב, ומשנת 1969 החזיקה בחלל נוסף זה, שנקרא בשעתו "גורדון 2". "אני שמח שהגלריה פה", אומר אמון יריב. שנים לאחר מכן פתחה נעמי גבעון - בתו של שמואל גבעון, בעלי הגלריה בשם זה - חלל משלה לאמנות חדישה ושכרה ממשפחת יריב את החלל. "הוצגה כאן תערוכה נפלאה של גרשוני", נזכר יריב.

בשנות ה-80 עברה הגלריה-האם למשכנה הנוכחי ברחוב בן יהודה, ובזמן המכירות הפומביות, פעמיים בשנה, שימש החלל לתצוגה המוקדמת של המכירה. הדירה גם שימשה בעבר את יריב למגורים ולאחר מכן נהפכה למשרדו של אחיו, עו"ד אבים יריב, עד שנהרג בתאונה באפריקה לפני כמה חודשים.

עם ביטול המכירות הפומביות, שהיו שאמרו כי אבד עליהן כלח, והעברת ניהולה של הגלריה לידי יריב הבן, חלו בה שינויים גדולים, גם אם הדרגתיים. למשל, החזרתם של אמנים שהיו מזוהים עם הגלריה בתחילת דרכה, כמו גרבוז ודורצ'ין, לצד הוספת אמנים בני דור ביניים הפועלים בסוגי מדיה שונים, כמו פיליפ רנצר, עדו בר אל ושמחה שירמן.

כיצד היית מאפיין את סוג האמנות שמתאימה לגלריה גורדון, את הקשר שבין הדור הצעיר למבוגר?

"מה שמעניין בהקשר זה בתערוכה הזאת הוא הממד החזק של הזמן. העבודות של האמנים חורגות מהביוגרפי, מהפרטי, ועם זאת הן אינן מצהירות על עצמן כעל אוניברסליות או בינלאומיות, כאלה שאפשר להבין בכל מקום".

המכירות הפומביות היו פן מרכזי של הגלריה, אך העבודה הישירה עם אמנים, התמיכה בהם והתצוגה - פחתו. כיצד התייחסת לכך כשנכנסת לתפקיד?

"ברור שהגלריה היתה פחות פעילה, אבל נצבר בה ידע רב חשיבות. מה גם שנשאר זיכרון של שנות ה-60 וה-70 - שנים מפוארות בחיי הגלריה. אני מקווה שהגלריה היא מקום, ולא רק מקום לקנות בו תמונות. אני מקווה שכך אני עושה את זה, גם בלי הרבה אידיאולוגיה. הערך הנצבר של גלריה הוא מה שהיא עושה עם האמנים, הקטלוגים והספרים שהיא מפרסמת, והשיחה שמתגלגלת סביב הדבר הזה".

גורדון גם מחזיקה מספר רב של עיזבונות, בהם של הצלמות דליה אמוץ ושוש קורמוש ושל מירית כהן ובוקי שוורץ, לצד אוספים גדולים של יוסף זריצקי, ליאופלד קרקואר ואביגדור אריכא. בשנים האחרונות הוצגו בה כמה תערוכות גדולות לאמנים שהלכו לעולמם, נדחקו או פשוט לא הוצגו בהרחבה מספיקה בשני המוזיאונים המרכזיים: בהן תערוכת איקה בראון ותערוכה במלאות 20 שנה למותה של אביבה אורי. לפני כמה שבועות השיקה הגלריה את הסדרה הרביעית של ערבים עם אמנים המדברים על יצירתם, גם כאלה שאינם מיוצגים על ידי הגלריה. סדרה זו ממלאת את חלל הגלריה עד אפס מקום כל שבוע.

אשר למתח שבין העיסוק בהיסטוריה של האמנות המקומית לבין השותפות לנעשה כאן ועכשיו אומר יריב: "אני לא רואה את עצמי כנציג של אמנות העבר ואני גם לא אקום מחר בבוקר ואלבש כובע של מי שעסוק בקידום אמנות העתיד. אני מתייחס לאמנים כמקרה פרטי; אם אמן מעניין אותי - חי, צעיר, מבוגר או מת - אז הוא מעניין אותי לאורך זמן. אין הרבה גלריות שעושות את זה. הכוח הוא של האמנות והאמנים, והתפקיד של הגלריה הוא לא לתפוס עכשיו טרנד, להריץ את המחירים במשך שלוש עד חמש שנים ולהמשיך הלאה. לצד האספקטים המסחריים, שהם תנאי קיומה של הגלריה וקיום האמנים ועבודתם, תפקידה לקיים את מה שהיא מאמינה בו. והדבר הזה נבחן רק לאורך זמן".

וכיצד אתה רואה את המוזיאונים כיום, את תפקידם ותיפקודם?

"אין תחליף לתערוכה מוזיאלית מקיפה ומסכמת. בוודאי לא מבחינת מספר המבקרים ומשך התצוגה. עם זאת, גלריה טובה בסופו של דבר שותפה לאמן בדרך ארוכת שנים. והיא הצופה הראשון בדרך כלל והיא לא פעם הצופה הראשון במהלך חדש. היא שותפה לרגעים מרגשים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו