בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

"איראן": תת-רמה היא אכן תת-רמה

יותר מתערוכה, "איראן" היא מהתלה. רוב העבודות המוצגות בה - ואמורות להתריע מפני מלחמה - הן מעין תת-רמה מודעת, מכוונת. הבעיה, שהן אכן כאלו

51תגובות

"איראן" היא תערוכה מעצבנת. בדרך כלל תערוכות מעצבנות הן נהדרות - הרבה יותר מעניינות מתערוכות סתם משובחות, מהודקות, המחליקות בגרון בנוחות. השנויות במחלוקת הן אלה שמקיימות את ליבת העיסוק באמנות הרבה יותר מאלה שנזהרות ממחלוקת. להביך, לקומם, להשאיר חותם של מחשבה מבולבלת בלא יכולת לגבש עמדה מובהקת - אלה אירועים נדירים ומבורכים.

אבל "איראן" מעצבנת אחרת. היא מעצבנת כי ניכרת האמונה העצמית העצומה שלה שהיא תערוכה מהסוג שתואר לעיל, ללא סימני המאמץ הכרוכים בהשגת ההישג, ללא סימני הכנות, המודעות הטרגית, היושרה. היא מתנהלת ברובה על פי ההיגיון של סרטי המתיחות, ההפוכים לליצנות האיכותית, הביקורתית. אם הליצנות מבקשת להצחיק אתכם ואז לסטור, הרי המתיחה מבקשת לחרבן לכם על הראש ושתצחקו מזה. לחלופין היא נדמית ללייט-נייט סהרורי, אבל כזה שמתייחס לעצמו ברצינות.

"התערוכה ‘איראן' היא תמרור עצור זרחני רגע לפני המלחמה עם איראן", כותבים אוצרי התערוכה, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון וארי ליבסקר. זו כמובן יומרה מגוחכת עוד הרבה יותר מזו שטענה כי אזרחים יכולים להתגונן מפני הפצצה כימית באמצעות ניילון ומסקינטייפ במחיר מופקע. ולא רק משום שתערוכה ב"חללית" בתל אביב אינה תמרור עצור לפני מלחמה.

ההידרשות למחירי המסקינטייפ דאז אינה נוסטלגיה אזוטרית גרידא. לפי ההיגיון האוצרותי, העלאת מחיריו היתה מטרת המלחמה ההיא. מופרך? "הפנטסיה על הפצצה האיראנית כבר מציעה תוכנית מתאר חדשה לכל הארץ", הם כותבים. "עזבו אתכם ג'נטריפיקציה ופינוי-בינוי אטיים, את המגדלים שבנו בשנים האחרונות הדרך היחידה להרוס היא בהפצצה מהאוויר. הספקולציה צריכה את האפשרות של מחיקה מוחלטת של הבניינים (ואתם האנשים), כדי להקריש עוד הון מהחיים לפיננסים. קוראים לזה צמיחה".

לא נהדרת

משקל הנוצה של רוב העבודות אינו עומד בשום יחס לנושא וליומרות הטיפול בו כפי שהן מנוסחות בטקסט. רבות מהעבודות הן וידיאו המשתמש בטקטיקות של התחפשות לראיון, שאלות ותשובות, תוכנית תחקירים או קטעים תיעודיים מפוברקים.

איתמר רוז מציג עבודה שבה שני אנשים מחופשים למדענים איראנים מגיעים לישראל כדי "לבדוק אם הישראלים תמימים". הם בודקים קנקלים זרוקים ובורקס חצי אכול בזכוכית מגדלת, מחטטים בפחים ציבוריים, מתשאלים את תושבי דימונה על הכור באנגלית קלוקלת במבטא ישראלי. כשהם פוגשים עובד לשעבר בכור שמספר על חולי סרטן, אין להם מה להגיד לו. הם עוברים לדאחקה הבאה, לא נותנים למציאות לפעור פער בהלצת-בוראט שלהם, המתנהלת בהרבה פחות מיומנות מזו ששי ודרור מפגינים.

בקטע נוסף, ערפאת אבו-ראת, פלסטיני משכם, מתלווה לכתב מפוברק בדרום המופגז. הם מבקשים מתושבי שדרות "לשחק פלסטינים". חלק מסרבים כי זה מעבר לדמיונם המסויט וחלק נענים למשחק הקלישאי בכאילו, לתרגיל הסימולציה: "אני רוצה להסיק את הזיתים אבל הם באים ומרביצים לי", "פחד, לחץ, טנקים ברחובות", "אצלנו בקוראן כתוב שכל ארץ-ישראל שלנו".

עפרי אילני ויותם פלדמן, בווידיאו "ההתקפה", מציגים תחקיר על תוכנית ביטחונית סודית לתקיפה ישראלית באושוויץ-בירקנאו. זאב טנא בתפקיד האלוף האחראי אומר בפולנית "כלבים פולנים יקרים, אתם לא מכירים את צה"ל... אל תנסו להסתתר או להתגונן". ואילו עפרה טנא, בתפקיד המומחית הבינלאומית אביבה בר יגון, אומרת שזו תוכנית ש"ודאי תעורר מחלוקות בציבוריות הישראלית". כל הבדל בין זה לבין קטע גרוע של "ארץ נהדרת" לא ניכר.

נמרוד קמר מציג שני קטעי וידיאו. באחד שני אנשים, אחד בתחפושת של לחמנייה והשני דמוי פיתה, נלחמים זה בזה. בקטע השני, "רמבו ביד ושם", השניים מתנהגים כשחקני אקשן חסרי כישורים. הם מבצעים כיבושי יעד ופעלולים כושלים, צועקים fire ומתגלגלים על הרצפה. זו כמובן תת-רמה מודעת, מכוונת. אלא שזו אכן תת-רמה, בדיחות גיחי גרועות, סנטימטר מעשיית פלוצים מבית השחי. אם יש ממד ביקורתי (תרבות הלחמנייה המערבית הדכאנית כלפי פיגורת הפיתה המודרת), הוא ירוד או מובן מאליו.

ויש עוד עבודות שמטרתן להצחיק ולגחך את האימה, או להאיר את האימה מפני האימה. ביניהן, הקומיקס "בתוככי האויב הציוני" של דודו גבע מ-2005 ("רוחות של שלום מנשבות במזרח התיכון! אי-שם, בפרברי ג'נין, מתכנסת חוליית השאהידים של הארגון הידוע לשמצה אז אדין אל-תלעון").

אנה אפל וארי ליבסקר מציגים פסלון של אהוד ברק עם התווית "האדם המסוכן ביותר בעולם 2012": בגדים שחורים וידיים בכיסים, גמדון בתוך תיבת תצוגה גדולה ונעולה המתקבלת כאקווריום יוקרה מגונן, כפוחלץ או יהלום בלתי נגיע, וירוס תוקפני הדורש תנאי סטריליזציה. נעם אדרי מוכרת חולצות עם כיתובים כמו "I went to the most hated place on earth (second to iran) and all I got was this lousy t-shirt", שמחקות באירוניה את הקלישאה התיירותית של חנויות מזכרות.

להרוג או לענג

מעל ההומור הזה מרחפת איזו אווירת זחיחות, חוסר יראה לא אמיץ כי אם קל דעת, אווילי, כזה שמבהיר שמי שלא נהנה ממנו הוא כבד. מי שלא מצטרף לחגיגת הדביליות-אבל-בכוונה הזאת נשאר מחוץ לשפת סתרים, שלא קשה לפענח אותה. היא פשוט מציבה עצמה כבון-טון סנובי, כך שמתעוררת תחושת נחיתות קלה מאי-ההתלהבות ממנה. מראיית הדיסוננס בין היומרה לתוצאה. מאי-הנוחות מהאימפוטנציה הרגשית.

מדובר באנשים חכמים, חריפים, שאצרו תערוכת סטטוסים ויזואלית. העסק רגעי, גימיקי, מחופף, לא פוצע, לא שורט, אלא נדמה כתנועת נוער חדשה, ששרוכי החולצה שלה מסמנים את "שלב גיחוך".

גם הביתיות הסלונית הווינטג'ית של "החללית" לא עוזרת, וגוזרת על העבודות תפקיד קישוטי. הצבת כיסאות פלסטיק נמוכים וצבעוניים מול עבודות הווידיאו, כך שהיושב עליהם מרגיש שנקלע לגנון, יוצרת השפלה. גם בשאר מרכיבי עיצוב התערוכה, הנשענת ברובה על ריהוט קיים של "החללית", יש משהו שגורם לה להיראות כמו חנות מעודכנת וידידותית-למשתמשת לאביזרי מין. הם רוצים להרוג אותך ואנחנו נשמח לענג אותך.

מעבר לצעצועיות ולבובתיות, לצבעים הזרחניים, לאורות המהבהבים, למכשירים הקטנים והשימושיים, מדובר ביחס ייחודי בין מאמץ לאי-זיעה. את שיא הדיון המטא-גברי על התחמשות לעומת פירוז (שניתן בהחלט לקרוא לו המאבק על הזין) מדגים טיל הצינור של גיא ברילר שהוצב על הגג כשהוא מופנה לכיוון שגרירות ארצות הברית (והעלאת סרטון לפייסבוק החושף כיצד נלחצו ממנו אנשי הביטחון של השגרירות, מורעלי פאניקה לוחמנית שכמותם. מגוחכים מבוגרים, רציניים ועלובים שכמותם - כלום לא ידעו שאנחנו בסך הכל עושים מתיחה נורא מצחיקה?). האם זו עליצות של טרום-קטסטרופה? לבטח זו שמחתה הריקה של היפר-פעלתנות.

הניזוקות הגדולות מהבדחנות הן מעט העבודות הרציניות, העדינות, ביניהן אלה של חיה רוקין ושל מלכי טסלר. בכל הקשר אחר הן היו מתקבלות כבעלות עוצמה פואטית (הראשונה) ופוטנציאל ביקורתי מרובד ולא פשטני בעניין אלימות (השנייה), אך בהקשר הנוכחי, של לייט-ארט, הן הולכות לאיבוד.

"איראן". "החללית", הירקון 70 תל אביב. אוצרים: יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, ארי ליבסקר. שעות הפתיחה: ימים ראשון עד חמישי 11:00-18:00, שישי 11:00-14:00. עד 19.4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו