בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

מריק לכנר בגלריה רוזנפלד

בתערוכתו החדשה לוקח מריק לכנר את הצופים למסע שנקודות המוצא הסגנוניות שלו הן בווינה של סוף המאה ה- 19 ובאקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה הקודמת

13תגובות

התערוכה של מריק לכנר היא מעין אקס-טריטוריה. היא אמנם מוצגת כעת בגלריה רוזנפלד בתל אביב, בתקופה שהעיסוק בכאן ועכשיו וברלוונטיות נהפך לתביעה שהופנמה במידה רבה בעולם האמנות - אך יכלה להתרחש בזמן ובמקום אחרים לגמרי.

לכנר לוקח את הצופים למסע שנקודות המוצא הסגנוניות וההיסטוריות שלו הן בווינה של סוף המאה ה-19, ביצירתם של אמנים כמו אלפרד קובין וקולו מוזר, ובאקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה הקודמת שנמנו עמו ארנסט לודוויג קירכנר ואריך הקל. הוא עוסק במאגמה הרותחת שמתחת לפני השטח, מתחת לפני התרבות, ברגע שלפני גלישה לכאוס. הציור הוא דיוקן של התעמתות עם כאב, כמו ניסיון לאחוז בו ולהתבונן בו מבלי לקפוא כמי שמביט בפני מדוזה. מבחינה זו מדובר באמנות שאין בה יראת המבט. היא משוחררת, או אולי אחרי הפחד.

הקשר הבולט של לכנר למסורת הציור המודרני הגרמני (והצפוני בכלל, במיוחד אדוארד מונק) בוודאי התחזקה בשנים ששהה בגרמניה, לפני פחות מעשר שנים; אך המשיכה לסגנון האקספרסיבי הזה בלטה בעבודותיו גם לפני כן.

הציור-מסע של לכנר עקבי זה יותר מעשור והוא הולך ונהיה מורכב וחופשי יותר. בתערוכה הנוכחית השינוי הבולט ביותר הוא השימוש החריף בצבע. לכנר משתמש בצהובים מרהיבים, כמעט טהורים, בירוקי-רעל ובאדום-דם, במקביל לערבובי הצבעים הבוציים הדשנים.

בחלק ניכר מהציורים עולם הדימויים הוא של בעלי חיים, מקצתם מזוהים, כמו נמר, ואחרים הם מעין דימויים ז'אנריים של בעלי חיים אקזוטיים. בעלי החיים מגלמים כעין תת-מודע קולקטיבי של התרבות, הבטחה וגם איום של קיום שונה, של מלחמת הישרדות בעלת חוקים שונים.

שם התערוכה, "Schonzeit", הוא מלה בגרמנית שפירושה זמן שבו הציד נאסר במטרה לאפשר לבעלי החיים הניצודים להתאושש מספרית. הגישה הצינית כלפי הפיכת הטבע למגרש משחקים לציידים, שיש לדאוג שיהיו בידיהם מספיק צעצועים, ברורה. הוראה נוספת שמסתתרת במלה היא "כבר הגיע הזמן", כלומר, דבר מה צריך להשתנות.

ציפורים על בלימה

מעניינת במיוחד עבודה גדולה (300X150 ס"מ) ובה נראות שתי ציפורים בצהוב-ירוק. מה שנראה במבט ראשון כסבך יער מתגלה כמשובש, מוזר, אולי פצוע. בין שתי הציפורים נראית פקעת צבעים, בעיקר תכולים. בחלקים מציוריו, כמו בפקעת הצבע הזאת, לכנר משיג איכויות פלסטיות פיסוליות. הוא דש ולש את הצבע, ספק במשיחת אצבעות, ספק בגב מכחול. כך הוא נותן ביטוי לפעולה שהיא לכאורה נפרדת מהדימוי המרכזי.

שתי הציפורים, גוויהן מופנים זה לזה, נראות כסמל של מדינה או בית אצולה אירופי שחלקיו הורחקו זה מזה; כך הופרו הסימטריות והכפילות. ההרחקה, כשבאמצע פקעת הצבע, יוצרת תנועה של התפרקות, והתחושה היא שאנו צופים רק בראשיתה. הדימוי כולו כמו תלוי על בלימה, כאילו אצורה בו אנרגיה שתגרום לו להתפרק עוד ועוד.

פקעת צבע דומה שבה ומופיעה בדיוקן גבר הישוב לפני שולחן. בציור זה מנעד הרגשות נע בין פורענות לצער. מצווארו של הגבר נמתח חוט או חבל לתוך הפקעת, כחבל טבור מעוות.

בציור נוסף פקעת של צבע אפור דשן מוצגת כמעין ראש מפלצתי של גוף גבר בחולצה צחורה ועניבה אדומה. העבודה נדמית כמפגש בין החומריות של טאפייס הספרדי והשימוש הווירטואזי שלו בגוונים אפורים לבין הסוריאליזם הישיר והמהוקצע של מגריט. הפקעת הסבוכה, כעין מוטיב בתערוכה, נהפכת למקום המסמן חוסר, כמעט מגלמת את הרעב המכרסם, שקשה למקד אותו אך הוא עולה בחריפות מיצירתו של לכנר.

העבודות של לכנר אינן מציעות לצופים נחמה או מוצא. הקונוטציות שלהן לסימבוליזם ואקספרסיוניזם הן בעיקר לגופי עבודה של אמנים שגם בחייהם היה יסוד טרגי. אחד הדיוקנאות, למשל, מזכיר את העבודות של ריצ'רד גרסטל; האמן האוסטרי התאבד בן 25, לפני מלחמת העולם הראשונה, וההתעניינות בו התעוררה רק כמה עשורים אחר מותו.

בתערוכה שורה של דיוקנאות אנושים או חצי אנושיים, הכלאות בין חיות לבני אדם. לכנר מותח את הקו של סימבוליזם וסוריאליזם כמעט עד כדי התמוססות והתבוססות בצדדים המחרידים של מה שנראה כריק גדול. אחד הדיוקנאות הוא של דמות אבסורדית, שלא ברור אם פניה מדממים זקן-דם או שלשונה העצומה משורבבת. הגוף אמנם מכונף כנפיים לבנות, אך שאר האיברים כמו איבדו צורתם לכדי גושי בשר גדולים.

הנופים של לכנר נעים בין כאלה הבנויים כסכימה של נוף, סימונים של צמחייה ושמים, לבין מראות המעוטרים בפרטי פרטים של גוונים וצורה, כאילו הופנתה זכוכית מגדלת אל משטחי ענק.

קרוב מאוד לתערוכה של לכנר, בגלריה "רו-ארט", מוצגת התערוכה של יונתן הירשפלד, "הטרגדיה בחיים האתיים". בעוד שהתערוכה של הירשפלד מציעה מסע אסתטי-אינטלקטואלי שבו הצופים נשארים מוגנים במנגנוני כיסוי וסובלימציה, הרי לכנר לוקח אותם למסע ברכבת שדים; בשדה הישראלי אפשר לחשוב עליו בהקשר לעבודות של נטע-לי שלוסר. שלוסר יוצרת עבודות שבהן יסודות מורבידיים וגרוטסקיים, אך עד כה היו ציוריה מרוסנים לעומת העבודות של לכנר ובעיקר בעלי גרעין נרטיבי. לכנר אינו נותן שם לציוריו וגם אינו טומן בהם קצוות סיפור. במקום זה הוא מציע ציור שהוא שבריר, רסיס המכיל ומשקף רגע אך מסרב להתפענח.

לכנר מציג את עבודותיו ללא שם וללא תאריך, כמו שהן. *

מריק לכנר, "Schonzeit". גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, בניין 6, תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שלישי עד חמישי 12:00-19:00, שישי 11:00-14:00, שבת 11:00-13:00. עד 31.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו