ניסוי בנישואים בתל אביב

100 נשים וגברים בשמלות כלה יתייצבו בחודש הבא בת"א לצורך מיצג חד-פעמי שיזמה קבוצת "Art Espionage". חברי הקבוצה, בהם האמן דניאל שושן והשחקנים מנשה נוי וקרן מור, מסבירים מה מדרבן אותם

ציפי שוחט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

היו רגעים שבהם היה נדמה כי הראיון עם קבוצת האמנים הזו הוא חלק מניסוי. לרגע אתה לא מבין אותם, בהמשך מתלהב, מתרשם, כועס, חשדן, לא מאמין להם, אבל מיד אחר כך רוצה לחבק אותם. זוהי קבוצת "Art Espionage" - שישה אמנים מתחומי אמנות שונים שהתאחדו כדי לעשות אמנות אחרת, שנוגעת באורבניזם, אסתטיקה, פרסום, חברה, איקונות תרבותיות. אבל יותר מכל מדובר באנשים שמתבוננים באמנות מזוויות שונות ומהרהרים, כפי שמגדיר אותם אחד מחברי הקבוצה, דניאל שושן, שהוא גם המוביל שלה, היוזם והרוח החיה, אף שהוא עצמו מכחיש זאת.

המפגש עמם בשבוע שעבר בסטודיו של שושן בדרום תל אביב כינס את חברי הקבוצה: השחקנים קרן מור ומנשה נוי, האדריכלים שרון יאבו-איילון ועמית מטלון והמהנדסת לולה בן-אלון. כעת הם מצויים בהכנות לקראת מיצג חדש ומסקרן, "הכנסת כלה", שיתקיים ב"רדינג 3" בנמל תל אביב ב-20 באפריל. מדובר באירוע אמנותי בהשתתפות חברי הקבוצה ועוד מאה כלות, שיתחיל בצהרי שישי ויגלוש למסיבת כלולות פרועה לתוך הלילה, תוך עירוב הצופים בחוויה.

בימים אלה הם מגייסים 50 כלות, גברים ונשים בכל גיל, שיחברו ל-50 הכלות שכבר נענו להצעה. האירוע ברדינג הוא פרק שלישי בטרילוגיה של "הכנסת כלה"; שני מיצגים קודמים התקיימו בגלריה כרמל ובמועדון נתנזון בחיפה.

קבוצת "Art Espionage" - משמאל למטה ונגד כיוון השעון: שרון יאבו-איילון, מנשה נוי, עמית מטלון, לולה בן-אלון, דניאל שושן וקרן מור. המטרה היא המיצג צילום: גיא מרגלית

במסגרת האירוע, אולם המופעים "רדינג 3" ייהפך לחלל סגור, המיצג יתרחש סביב והקהל יעמוד במרכז. פסקול, שאינו מוסיקלי דווקא, ילווה את האירוע. מנגנון מוקפד יכתיב את התנהגות הכלות והקהל במהלך ההתרחשות, וכל הפעילות תצולם ותוקרן בתוך החלל, שיכלול הקרנות וידיאו רבות.

המיצג יטשטש את יחסי הגומלין שבין הצופה לנצפה ובין הבמה לקהל. "זה סוג של יצירת אירוע סמי-תעשייתי", מסביר נוי, "של הכנסת כלה למצב שבו היא עוברת תהליך מהיותה בתולה, או לא בתולה, דרך פס ייצור שבו אנחנו מכשירים אותה להיות כלה. התהליך כולל בדיקות מכל מיני סוגים - בדיקות פיסיולוגיות ואינטלקטואליות, בדיקת רמת ההשכלה שלה, הדמיון שלה, הכושר הגופני - שנעשות בשמונה תחנות בדיקה. במסיבת הכלולות בסיום, כל אחד יוכל לבחור את זו שהוא ראה בזמן הבדיקות. לכל כלה יהיה מספר".

האם בודקים אם היא מספיק יפה, או משהו כזה?

מור: "אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכלה היא יפה".

שושן: "הבדיקות נועדו כדי לאפיין אותה. יש כלה בהירה, כלה כהה, כלה גבוהה, כלה נמוכה, כלה בת 48 וכלה בת 22".

מתוך הפרוייקטצילום: הלל אהרוני

במיצג הראשון בטרילוגיה, שנערך בחלל גלריה סגור לקהל, הקהל עמד ברחוב וחווה את האירוע דרך הקרנה על שני מסכים שעמדו משני צדי הרחוב. "מה שהקהל ראה", מספר מטלון, "זה כלות שמתארגנות, מתלבשות, מתאפרות, תצוגת אופנה של כלות שהולכות על מסלול. אנחנו היינו הכלות, גם בנים וגם בנות. המיצג השני, במועדון, היה בנוי כולו בתוך החלל, הקהל עמד במרכז ואנחנו ביצענו פעולות ככלות: כלה אחת שרה, כלה אחת היתה בשירותים, כלה אחת היתה על הבר, כלה נוספת בתוך כלוב, ובשלב כלשהו במיצג התחלנו להסתובב בתוך ועם הקהל".

לשאלה למה נבחרה הכלה להיות מרכז האירוע, כנושא שסביבו נע המיצג כולו, ועוד בפעם השלישית, מספקים חברי הקבוצה תשובות שונות. "לכל אחד יש האינטרפרטציה שלו", אומר מטלון. "העיסוק הוא לא במגדר", מבהירה מיד בן-אלון, "כי במיצג יש גם גברים שהם כלות".

"הכנסת כלה" הוא מושג, מוסיפה יאבו-איילון, "הכנסת כלה תחת חופה זו מסורת, חלק ממצוות גמילות חסדים. אנחנו בעצם מתייחסים אל הכלה כאל תוצר, מוצר, רעיון, ולאו דווקא כאל אשה שהיא כלה. ההתייחסות היא למצב המנטלי, שהוא סוג של משאת נפש, או סוג של גחמה. זה מעלה הרבה נושאים שהם לאו דווקא הכלה עצמה, אלא דברים שהם על יד. גם הטכנולוגיה שבה זה נעשה, אם אפשר לקרוא לזה טכנולוגיה, מדברת על דברים מהתרבות שלנו. אנחנו מדברים על הקרנה ועל שכפול, ועל עירוב של מציאות. כלומר, בוחנים דברים שקורים במציאות העכשווית, שמשיקה למציאות של הריאליטי, של תוכניות הריאליטי".

אתם סבורים שהקהל אכן חושב על כל הדברים האלה בזמן המיצג?

יאבו-איילון: "זה התחיל כניסיון הרי, אז כמובן לא ידענו כל כך לאן אנחנו חותרים. אבל שמענו תגובות של אנשים שהיו, שזה העלה להם המון נושאים, גם כאלה שלא תיכננו אותם בכלל".

מטלון: "המיצג הזה הוא בסופו של דבר די פסיכי. אני חושב שהלוגיקה שלו לא ברורה לקהל. עם זאת, זה שכלה היא אובייקט מסורתי, תרבותי, פוליטי, מגדרי, עם אלף ואחד קשרים בתוך החברה, זה משהו שנורא קל לחבר דרכו את הצופה למיצג".

"הכנסת כלה" חלק 2צילום: יעקב סבן
"הכנסת כלה", חלק 1: "החיזור"צילום: הלל אהרוני

שושן מסכם: "בתוך האתוס היהודי נכנס המיתוס האמנותי, הפלסטי, הרעיון של הכלה שמופשטת על ידי רווקיה, שמופיע אצל ש"י עגנון ואפילו אצל מרסל דושאן. אז אנחנו נכנסים למעשה בשני מסלולים מקבילים, שאחד הוא המקום שלנו כיהודים, כאנשים דוברי עברית, ומצד שני השדה האמנותי שנותן לנו את הכלים הביקורתיים של השדה הוויזואלי".

השיחה הזו מתקיימת מול הדגם של "הכנסת כלה" ברדינג 3, שעומד דומם מול התלהבות חברי הקבוצה ומותיר אותי בלתי מסופקת וחשדנית משהו - רושם שמתחזק עם סדרת התשובות בהמשך, עד כי נדמה כי הם משתעשעים, בעצם, עם עצמם. אך הרושם הזה מתפוגג לבסוף.

בסופו של דבר, מה המטרה?

שושן: "המטרה היא מיצג".

יאבו-איילון: "זה הכל שאלות, אנחנו לא מחפשים את התשובות".

שושן: "השאלה שלך היא שאלה רלוונטית, אבל היא עומדת בדיוק במקום שבו אנחנו לא רוצים להצביע על איזשהו סוג של ‘בוטום-ליין'. אין לנו מטרה מסוימת, ואני חושב שלא נרצה מטרה מסוימת".

מתוך הפרויקטצילום: גיא מרגלית

האם אפשר להבין שאתם עוסקים בעצם באמנות לשם אמנות?

שושן: "כן".

יאבו-איילון: "המיצג קודם כל שואל שאלות של שפה בתוך התחום".

שושן: "המיצג נוצר בסוף שנות ה-60, כתגובה של אמנים שמתייחסת לאובייקט האמנותי כמוצר שנרכש ונסחר. הם יצרו פעולה אמנותית דרך הגוף שלהם וביטלו את האובייקט הזה שאפשר לסחור בו. כיום זה ממשיך. יש התעוררות של תופעת מיצג בארץ ובעולם כתגובת נגד למסחור האמנותי".

מה העמדה של "ארט אספיונאז'" בתוך כל זה?

שושן: "העמדות שלנו הן עמדות ביקורתיות בתוך השדה האמנותי ובתוך שדה המיצג. אני אגיד את זה ככה, אם עבודת אמנות חסרה עמדה ביקורתית, אז בעינינו היא לא שווה. לכל עבודת אמנות צריכה להיות עמדה ביקורתית ביחס לעולם, ביחס לתרבות, ביחס לאמנות עצמה".

לקבוצה, שחבריה אינם מתפרנסים מהפעילות האמנותית הזו, אין מערכת הייררכית, והם עומדים כשווים בשורה אחת, כפי שמגדיר שושן, שמוסיף שגם אין להם אג'נדה אמנותית, וגם לא אג'נדה פוליטית. הם אינם חתומים על העבודות שלהם, במכוון. הערך האמנותי הוא של הקבוצה, ולא של האמן הבודד.

ספרים ואוטובוסים

"ארט אספיונאז'" החלה את דרכה לפני 30 שנה עם שושן ונוי, ואליהם הצטרפה מאוחר יותר מור. הם היוו את הגרעין הקשה שאליו הצטרפו עם השנים צעירים, שהתחלפו, ובחמש השנים האחרונות התגבשה פחות או יותר הקבוצה הנוכחית.

מדוע בחרתם לקבוצה שם בלועזית?

שושן: "השם מדבר על ריגול אמנותי, על בילוש ומעקב אמנותי - אין לזה תרגום בעברית".

מי מממן את המיצג הזה, ואת הפעילות שלכם בכלל?

שושן: "אנחנו עובדים בהתנדבות ולא מרוויחים, גם הכלות שמשתתפות לא מקבלות כסף. את פעילות הקבוצה מממנים גורמים פרטיים".

יאבו-איילון: "במיצג ברדינג אנחנו נמכור כרטיסים כדי להחזיר את ההוצאות".

ספרייה שהוצבה בתחנת אוטובוס. הפרויקט זכה לתהודה בינלאומית צילום: דניאל שושן

זה כמובן רק חלק מהפעילות רבת השנים, שאיכשהו לא זכתה לפרסום או לתהודה, כי "הדיון בנו, בפעילות שלנו, היה בתוך השדה האמנותי", מסביר שושן. "הצגנו בגלריה של עמי שטייניץ בנוה צדק ברצף של כמעט עשר שנים, ונכנסנו לפעילויות, לתערוכות, תערוכות קבוצתיות בתוך הגלריה. אלה דברים שלא יצאו החוצה".

לפני שנה וחצי זכו סוף סוף להד ציבורי נרחב שמהדהד עד כה, בזכות פרויקט אמנותי בשם "Pupliclibrary", שהציע מערכת ספריות ציבוריות באמצעות התחבורה הציבורית. במסגרת זו הונחו מדפים עם ספרים בתחנות האוטובוסים והקהל יכול לקחת ספר, להחזירו, להוסיף ספרים משלו.

הפרויקט הצליח מעל המשוער וזכה לתהודה בינלאומית שהגיעה עד לסין, רוסיה וארצות ערב. אך ההצלחה מבחינת חברי הקבוצה לא היתה מהסיבות הנכונות. "זה התחיל כמשהו חתרני", מספר שושן, "וכיום יש חמש-שש ערים עם הספרייה הזו, ואנחנו במצב שזה הולך להיות פרויקט לאומי. כל המדינה תהיה מרושתת בספריות אוטובוס".

הפרויקט הזה התקבל כפרויקט חברתי מוצלח - זו לא היתה כוונתכם, נכון?

שושן: "הוא נהפך פתאום לחברתי, אבל הוא לא. מבחינתנו זו פעולה בתוך המרחב הציבורי - בדקנו כיצד העיר עובדת ומה קורה לבן אדם שמגיע לתחנת אוטובוס ורואה ספרייה. אין ולא היה לנו רעיון של בית תמחוי אינטלקטואלי. לא באנו לשכונות מצוקה לשים שם ספרים וללמד, ממש לא".

יאבו-איילון: "זה גם נוח לנו שזה התקבל ככה".

היום ומחר הם מופיעים במוזיאון תל אביב במסגרת אירועי Art Weekend המתקיימים בעיר. בחלל המוזיאון יציגו את המיצב "8 Cube"- המורכב מ-8,000 קוביות בנפח כולל של שמונה קוב. על כל קובייה הודפסה מלה אחת מתוך ספרו של המשורר הימי-ביינימי שעל אבן-קאדם, שכתב את ספר השירה "פיגום". הטקסט שלו, בן 8,000 מלה, מתאר את בדידותו ואת עולמו הטראגי של המשורר היהודי שהתנצר, התאסלם, רצה לחזור ליהדות אך נדחה.

מה הפרויקט הבא?

יאבו-איילון: Made in China'"'. זה עדיין פרויקט בהתהוות".

השאלה שאינה מרפה לאורך הראיון כולו היא מה מוביל קבוצת אמנים עסוקים למדי להקדיש זמן ומרץ לעניין הזה. התשובות הן מאוד נחרצות:

שושן: "אמנות".

נוי: "אמנות".

מור: "אנחנו עושים את זה בין העבודות האחרות שלנו".

זה ראוי להערכה.

מור: "באופן אישי זה מעניין אותי דווקא בהתייחסות לעבודתי בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. בעוד שם ההתעסקות היא עם סיפור, כאן ההתעסקות היא עם דימוי. וזה משלים לי חסר מאוד גדול".

נוי: "מבחינתי, השייכות ל'ארט אספיונאז'' היא דבר שמלווה אותי כבר 30 שנה, וכל מה שאני עושה בחוץ הוא פעילות כשליח של הקבוצה הזאת. באיזשהו מקום, אני יכול לראות עצמי כמי ששייך לקבוצה כלשהי, או אסכולה, ומשם אני מגיח לתוך השוק המסחרי. כאן בסיס האם. בסיס השיגור".

שושן: "לי חשוב להגיד משהו כללי מאוד, על הפרופסיות השונות שלנו. הפרופסיות האלה יוצרות איזשהו מבנה עבודה שונה ואחר מאשר קבוצות הומוגניות. ואנחנו ממש קבוצה לא הומוגנית, שמייצרת דברים באופן שונה. כיוון שאנחנו אמנים עם יכולות מתחומים שונים, שמשאירים את האגו ואת עולם הקריירה שלהם מאחרי גבם, ומתחילים לפעול ביחד - הדבר יוצר שישה סוגי מבט על נושא אחד.

"עם סוגי המבט האלה, אנחנו מאירים אחרת את העולם. וגם יוצרים סוג של ביקורת, שלא שופטת את העולם, אלא אומרת משהו על העמדה שלנו ביחס אליו. יש כאן כמובן ויכוחים, אבל אנחנו יוצרים ז'רגון אחר, ז'רגון של הקבוצה הספציפית הזאת".

למה בחרתם למיצג "הכנסת כלה" דווקא את רדינג 3? זה מקרי?

יאבו-איילון: "זה היה חלל שהתאים מאוד לתנועה המעגלית שרצינו ליצור. כשמצאנו אותו ידענו שזה בדיוק הדבר".

האם אתם פונים לסוג מסוים של קהל?

שושן: "זה לא משנה. אנחנו פונים לכולם ומזמינים את הכלות, שיכולות להיות בנים ובנות בכל גיל, להגיע" (המעוניינים להשתתף מוזמנים לפנות לכתובת art.espionage@gmail.com). *

לולה בן-אלון

עוד מעט אהיה כלה

"אני מהנדסת אזרחית, בוגרת הטכניון, סיימתי עכשיו תואר ראשון. במקביל למדתי אוצרות ועיצוב תערוכות, ובמסגרת זו הכרתי את דניאל (שושן), שהיה המנחה של התוכנית, והגעתי לעבוד בגלריה של הטכניון. גם התחלתי לצייר וליצור בתחום האמנות הפלסטית. למעשה, אמנות למדתי כל חיי: בבית ספר לאמנויות, שם למד אתי עמית מטלון, שמאוחר יותר פגשתי בטכניון ובקבוצה הזו. מחוץ לפעילות הקבוצה אני עוסקת במחקר בטכניון, במכון הלאומי לחקר הבנייה ובפרויקטים שונים.

"נולדתי באשקלון ב-1985 למשפחה ספרדית מאוד מיוחדת. רוב משפחתי - דודים, סבא וסבתא - נותרו בספרד. הורי עשו עלייה ב-1968. כיום אני מתגוררת בהדר בחיפה, ואני עוד מעט מתחתנת. אהיה כלה בעצמי.

לולה בן-אלוןצילום: אילייה מלניקוב

"מה המוטיבציה שלי להקדיש זמן לפעילות האמנותית בקבוצה? אני מוצאת פה יישום של הידע הטכנולוגי והידע ההנדסי שלי, אבל לתוך עולם שהוא הרבה יותר יצירתי ופורה, והתוצרים שלו הם לאו דווקא פרגמטיים ומעשיים. וזה מאוד מדבר אלי, גם בגלל שיש לי ידע אינטלקטואלי בנושא. בעצם יש לי ידע בשני התחומים - אמנות והנדסה - וכאן אני משלבת אותם.

"בעצם, בסוג הפעילות שנוצרת בקבוצה כמו שלנו, יש לי הרבה יותר הנאה: יש אינטימיות גדולה יותר בין האנשים, ומה שקורה הוא שאנחנו עוסקים בדברים שהם מאוד פנימיים, בנושאים שלפעמים הם הכי כואבים לנו, או הכי קשים לנו, וזה נחמד".

שרון יאבו-איילון

השכר חשוב, אבל לא מספיק

"אני אדריכלית, נשואה ואמא לשלושה ילדים. מתגוררת בחיפה. נולדתי בקיבוץ חולתה לפני 37 שנים, ובאתי לחיפה ללמוד בטכניון, ונשארתי. דניאל (שושן) היה מורה שלי. עכשיו אני גם מלמדת בפקולטה לארכיטקטורה.

"אמנית הייתי תמיד. עסקתי בציור, פיסול, מיצב, דברים כאלה. יש לי סטודיו בחיפה שבו אני מציירת, מפסלת, עוסקת באמנות פלסטית. עבדתי הרבה שנים במשרד אדריכלים, ואחרי שש שנים חזרתי ללמוד. אדריכלות הוא מקצוע מאוד יפה, אבל הפרקטיקה שלו מאד שונה מהתיאוריה. אז הייתי צריכה איזשהו פרק זמן להתרעננות כדי להסתכל על הצד התיאורטי היותר יפה של הארכיטקטורה.

"בשנים האחרונות הייתי אוצרת של הגלריה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון; וגם עכשיו אני אוצרת תערוכות. בימים אלה נפתחה תערוכה חדשה שאצרתי בבית האדריכל ביפו, כחלק מהאירועים של תל אביב Art Weekend.

"כאדריכלית עצמאית אני עובדת כיום בעיקר בפרויקטים קטנים: בתים פרטיים ודברים כאלה. המוטיבציה שלי בעבודה האמנותית עם הקבוצה בחמש השנים האחרונות איננה כספית כמובן. אף שבמציאות של היום קשה לעשות דברים ללא שכר. אבל זה משהו שאיני יכולה לשלוט בו. כשעבדתי במשרד אדריכלים, הרגשתי כבויה, כאילו שאני חיה את היום-יום אבל לא עושה את הדברים

שרון יאבו-איילוןצילום: אילייה מלניקוב

שמעניינים אותי באמת. ואז באיזשהו שלב קיבלתי החלטה שהשכר הוא חשוב אמנם, אבל זה לא מספיק. צריך משהו שנובע מתוכך, שגורם לך עניין.

"קשה להגדיר במלים מה תורם לי העיסוק ב'ארט אספיונאז'', אבל ברור שזה צורך שבלעדיו אני כאילו לא מרגישה שמחה. זה משהו שבא אולי מתוך מניע אנוכי, אישי - איזה צורך שאני צריכה לספק, צורך לביטוי אולי.

"נכון שבאופן פרדוקסלי מדובר בדרך ביטוי בתוך קבוצה, ללא קרדיט, אבל יש את המקומות בקבוצה שבהם אני עושה את הדברים שלי. בסטודיו, האמן הוא לבד מהבוקר עד הערב, וכאן יש גם משהו חברתי באמת, והאינטראקציה עם חברי הקבוצה היא גם מאוד נעימה.

"המפגשים האלה הם לא עבודה מבחינתנו, זה כיף, זה לשבת עם חברים ולדבר ולצחוק, ותוך כדי זה גם לדבר על דברים שמעניינים אותנו. מעלים רעיונות ומתווכחים. לפעמים הרעיונות שלי לא מתקבלים וצריך לוותר ולהסכים עם דעות של אחרים, אבל זה גם חלק מהכיף, כי רואים את הדבר הסופי - ולא תמיד יש לנו דבר סופי. גם אז, התהליך של העבודה ביחד הוא מאוד מאוד מספק".

מנשה נוי

לפרק את המנגנון

"נולדתי בתל אביב ב-1959, גדלתי במרכז תל אביב של שנות ה-60, למדתי במשך שנתיים בטכניון חיפה, וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אני מתגורר בתל אביב עם קרן מור ושני ילדינו.

"כשחקן, אני משתתף כעת בצילומי סרט של יוסף פיצ'חדזה ‘סוכריות', ובעוד כמה סרטים שבהם אני עושה תפקידים קטנים. במקביל התחלתי חזרות עם קרן למחזה של הרולד פינטר, ‘המאהב', שיועלה בקפה תיאטרון הקאמרי בבימויו של פרופ' שמעון לוי.

"את דרכי התחלתי בלימודי אדריכלות בטכניון, שם עבדתי עם מיכה אולמן, שהיה מורה שלי, ועם עזרא אוריון, שהייתי אסיסטנט שלו בעבודה שעשה בנפאל בפרויקט ‘מדרגות להימאליה', שהיה פסל סביבתי.

"היתה לי משיכה לדברים האלה כבר בטכניון, אבל הבנתי שאדריכל לא אהיה. את דניאל (שושן) הכרתי לפני 30 שנה. בלבנון, בצידון, במלחמת לבנון הראשונה. המשכנו לביירות ומאז אנחנו יחד. דניאל היה אז בבצלאל, ושם התחלנו את השיחות בינינו, והוא חשף אותי לכל מיני דברים, בין היתר גם לעניין שלו בשירה של ימי הביניים. אני עזבתי את האדריכלות, אבל המשכנו להיות בקשר של שיחות, לגבש את דרכנו ואת מחשבתנו. דני נסע לניו יורק, וכשהוא חזר עשיתי את הסרט ‘לה ז'ורדן' שדני כתב לו את התסריט, והוקרן בפסטיבל הסרטים ירושלים.

מנשה נויצילום: אילייה מלניקוב

"התסריט היה שיחה על רעיונות הקשורים לדימויים ויזואליים. זו היתה תחילת דרכה של ‘ארט אספיונאז''. אחרי זה קרן הגיעה לקבוצה. הצגנו בגלריה של עמי שטייניץ, אחת החשובות שהיו אז, שעסקה בשאלות של חברה, של תרבות ואמנות, ללא שום צורך למכור עבודות. הוא לא סחר באמנות, אבל הגיע למצב שסגר את הגלריה.

"מה המוטיבציה שלי לעסוק בפעילות הזו כל כך הרבה שנים? זה לא בדיוק מוטיבציה - זה משהו שהוא חלק מכל הפעילות היצירתית, המחשבתית, הפוליטית, בתחום הביטוי האמנותי, שבעיני זו המעבדה שממנה יוצאים התוצרים. הפעילות הזו משפיעה עלי כשחקן בבחירות שאני עושה, כמו למשל זה שאני לא בתיאטרון רפרטוארי, וזו החלטה מודעת.

"כיום אני יכול לדבר על הדבר הזה של פירוק המנגנון של כל מדיה, כדי להבין את התוצר הזה שנקרא יצירה אמנותית. מאז שהתחלתי להתעסק בזה, אז כאילו אני אומר לעצמי, רגע, מה זה הדבר הזה? מה זאת הפעולה הזאת? ותוך כדי מחקר אני מגלה שהתרבות האנושית היא כמו סל ריקון גדול שסוחב הרבה עודף סרח של תפישות אינטלקטואליות, פוליטיות, אינטרסים כלכליים וכו', שסביבם נעים כל הז'אנרים, ויש מעין צורך לפרק אותם כדי להגיע לאיזו אמת.

"את רוצה שאני אדבר אתך על למה ‘המאהב' של פינטר מעניין אותי? כי בהפרדה בין הבעל למאהב יש ביטוי לפחד של התרבות המערבית מהאורגזמה של האשה, שמאיים על הזכר, ובגלל זה הוא מנסה לביית אותה. הנה, מצאנו את ההקשרים עם ‘הכנסת כלה' שלנו. זה תמיד משהו שמעסיק אותי, בטח בגלל הבעיות האישיות שלי".

קרן מור

מארוחת הערב ועד סידור הבית

"נולדתי בבת ים ב-1964, מתגוררת בתל אביב עם מנשה נוי ושני ילדי. הצטרפתי לקבוצה כשהכרתי את מנשה, ואני לא זוכרת מתי זה היה, כי אני לא טובה במספרים.

"מחוץ לפעילות האמנותית עם הקבוצה, סיימתי לפני כמה חודשים לצלם סדרה קומית, ‘יום האם', שדניאלה לונדון כתבה לקשת. הסדרה, שכתובה בהומור ובשפה המיוחדת של דניאלה, עוסקת בחייה של אם. במקביל סיימתי סרט, ‘משפחה חדשה', של במאית צעירה בשם טלי שלום עזר, שנכנס עכשיו לחדר עריכה. מאוד התחברתי לקולנוע שלה, כי היא באמת מדברת בשפה של דימויים. למצלמה שלה יש תפקיד ראשי בסרט. מלבד זאת, השתתפתי בסדרת אופנה, ‘צו אופנה' של ערוץ 1, והייתי שותפה לתסריט. ובתיאטרון אני עושה את ‘המאהב' של הרולד פינטר עם מנשה. לפני כן שיחקתי ב'איחש פישר' של חנוך לוין בקאמרי, שירד בינתיים.

"כללית, אני לא בעד הצגות שרצות יותר מדי. היה לי מספיק. אני בתהליך ריפוי מהצגות מצליחות שרצות בכל הארץ. היה לי את זה עם שלוש הצגות: ‘מבקר המדינה', ‘החברות הכי טובות' ו'אשה בעל בית'. זה היה מאוד שוחק וכבר איבד קשר לקהל, לאמנות, לתיאטרון - לא ידעתי מי אני.

"המוטיבציה שלי בעבודה האמנותית עם הקבוצה בארבע השנים האחרונות קשורה לקומוניקציה בינינו. החיבור, ואני אשתמש במלה קצת שחוקה, זורם. זאת אומרת שרעיונות נופלים וקמים, והאגו לא נפגע. אין קרדיט של מישהו על התוצר וזה מאוד מתאים לי. גם מתאים לי שהעבודה הזו תוחמת אותי בתוך משהו שאינו קשור לסיפור, לפואנטה, אלא יותר לדמיון, למופשט, לדימוי.

קרן מורצילום: אילייה מלניקוב

"הקבוצה נהפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, וזה מקבל ביטוי גם באופן שאני מגישה צלחת בארוחת ערב, בדרך שבה אני מתלבשת, או איך שאני מסדרת את הבית. זה שפה נוספת שמוצאת לעצמה מקום במרוץ של החיים. זה גם קשור לאנרגיה שלי כשחקנית. משחק הוא אנרגיה, והאנרגיה הזאת קיימת גם בעבודה האמנותית הזאת.

"חשוב לי מאוד שלאירוע ברדינג 3 יגיעו מאה כלות, ושכל כלה תבוא עם שמלה לבנה. זה הבקשה היחידה שאנחנו מבקשים. משם היא תעבור את המסלול של ‘הכנסת כלה' שיניב את הדימויים שאנחנו מבקשים".

דניאל שושן

מאירים אחרת את העולם

"נולדתי בבית שאן ב-1957 ומגיל 14 גדלתי בירושלים. כיום אני מתגורר בתל אביב עם אשתי ושני ילדי ועובד בחיפה. אני מרצה בכיר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אני בוגר בצלאל, ועשיתי באוניברסיטת קולומביה תואר שני באמנות פלסטית. אני אמן פלסטי. עושה מיצגים. מצייר ומפסל.

"הצגתי בהרבה מאוד גלריות ציבוריות. הצגתי בחו"ל בגלריות פרטיות, במוזיאונים. במוזיאון תל אביב הייתי אמור להציג תערוכה שלי, אבל האוצר, לצערי, נפטר, והתערוכה נדחתה. אז הצגתי בבית האמנים לפני זמן מה. כעת כולנו מציגים במוזיאון תל אביב את .'8 cube'

"אני לא רק אמן שמצייר או עושה מיצגים. אני גם כותב. מעניינות אותי פעילויות שהן לא חד-ממדיות. אני פועל בכמה נתיבים - השפה, העיבוד והערעור של השפה. אני מגיע ממקום שבו היחס לדימוי הוא לא יחס שווה נפש. למשל, ב'הכנסת כלה' אנחנו מכניסים את הכלה לתוך איזושהי רוטינה שבה היא נבחנת. ברגע שאני מביא מאה כלות ואני נותן להן לעשות את אותה פעולה, הן מאבדות את הזהות של דימוי הכלה.

"החבר'ה הצעירים בקבוצה קצת פחות ביקורתיים ביחס לשדה האמנותי בעוד שאנחנו, מנשה ואני, מגיעים לאיזושהי עמדה ביקורתית ביחס לעולם. עמדה ביקורתית זה אומר, למה השפה בנויה ככה וכיצד היא מצדיקה את העולם. מהו האלם שאנחנו נושאים על עצמנו. גם במיצג ‘הכנסת כלה' יש איזשהו סוג של אלם ביחס לכלות האלה.

"החומרים שלנו הם קודם כל המחשבות שלנו. בביטוי הפרקטי במיצג אנחנו משתמשים בתאורה, מקרנים, מצלמות ואלמנטים כמו כורסה, מכונת ריצה או מכונת הליכה, או אלמנטים שאנחנו בונים.

"אנחנו לא מקדשים את הטכניקות הקלאסיות. הנה הפסל הזה (מראה), עשיתי אותו בטכניקה הקלאסית, הוא יצוק בברונזה, ואני מתעסק גם בזה, בטכניקות קלאסיות, אבל אני לא מקדש את זה. אני יכול להשתמש בטכניקה של ציור שמן על בד, או רישומים או צילומים, אבל בשבילי הם מדיום להביע את הרעיונות ואת הנפש שלי.

דניאל שושןצילום: אילייה מלניקוב

"מה מניע איש עסוק כמוני להקדיש זמן רב לעיסוק ב'ארט אספיונאז'? מדובר באנשים שמתבוננים מזוויות שונות באמנות ומהרהרים. אלה אנשים המאירים אחרת את העולם".

עמית מטלון

להבין מה איבדנו בדרך

"אני מאשקלון במקור, ומתגורר עכשיו בחיפה. מסיים לימודי ארכיטקטורה בטכניון. בן 29. דניאל (שושן) הוא אחד המורים שלי.

"על אף הלימודים אני לא מועיד את עצמי להיות אדריכל. לא רוצה לעסוק בזה, לפחות לא בנתיב הרגיל. זה מקצוע מדהים, אבל במהלך לימודי התואר נאבקתי אתו המון, היה לי נורא קשה עם התואר הזה, אבל בסופו של דבר יש משהו שהוא מלמד אותך, שהעולם בנוי משכבות. זאת אומרת, להסתכל על סיטואציות ועל אירועים ברמה של הרמוניה ולא של מלודיה. כך צריך לחוות את העולם ובעיקר לעשות כך אמנות.

"ההגדרות של מה זו אמנות, מהי אדריכלות והאם אדריכלות היא אמנות, או כל הגלגל הזה - זה לא מעניין בעיני. עם זאת האדריכלות משפיעה על חיי היום-יום ומגדירה אותם, ויש לה ממדים פסיכולוגיים וממדים ויזואליים, והיא מצליחה לכתוב אותם ולייצר סיטואציות. ובזכות כלים כאלה ובשילוב עבודה אמנותית, פתאום הצופה הוא ‘יוזר', הוא משתמש. אתה מפעיל עליו ארכיטקטורה, אתה מפעיל עליו סאונד, אתה מפעיל עליו ממדים פיסיים של צורות ותאורה. מהמקום הזה הארכיטקטורה לוקחת אחריות על כל הרבדים.

"אני עובד בגלריה, שזה תחום צר כביכול, אף שקשה לי נורא להפריד פרנסה מאמנות, ואני עדיין לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מנסה להכיל את זה על זה או את זה על זה כל הזמן, אבל עוד אין לי פתרון פרקטי.

"בחיי ציירתי המון. שמן על בד. מים, רישום. אבל האם אני צייר? אני לא יודע. זו מין סמנטיקה, ההגדרה הזו. באיזשהו שלב הציור הפסיק לדבר אלי. לקח לי זמן עד שהבנתי את זה ומצאתי את המקום שלי הרבה יותר באמנות, גם קונצפטואלית, שהיא הרבה יותר מדויקת, הרבה פחות ‘אווירה של אמנות' והרבה יותר אמנות ממש, ושיש לה מקום בעולם. אני לא יודע להגדיר מה זה אומר - מקום בעולם, אבל זה מעניין אותי ברמה המחקרית, הפילוסופית.

"התהליך מעניין אותי הרבה יותר מהמימוש הסופי. יש משהו בדיונים, בוויכוחים, שמעורר אותי. מעניין אותי להביא איזה רעיון ולעמת אותו עם אחרים. בניתי לעצמי פעם איזו סכמה לגבי אמנות: כשאתה לוקח איזשהו רעיון, חוקר אותו, נכנס אליו, בוחן אותו, מצייר אותו, עושה לו סקיצות, איבדת את התמימות לגביו, כי חקרת אותו כל כך שאתה כבר יודע אותו והוא לא מרגש אותך. הוא חומר גלם שאתה מבין ויודע כמו מתמטיקה.

"כשאתה מביא את זה בסופו של דבר לקהל - אתה פתאום מקבל מהפידבק שדרכו אתה מבין את הערך של מה שאיבדת בדרך. אתה אומר, רגע, אם עשיתי תאורה ככה ועשיתי סאונד כזה ועשיתי את זה, והרכבתי את הסיטואציה הזו שגרמה לתגובות כאלה, אני לומד משהו. בעבורי זה תהליך של למידה על העולם".

עמית מטלוןצילום: אילייה מלניקוב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ