בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך עשוי דמיאן הירסט לשנות שוב את עולם האמנות

הרטרוספקטיבה של דמיאן הירסט, שתיפתח בשבוע הבא בלונדון, היא צומת מרתק של אמנות, הון וחידלון. התהפוכות בקריירה של האמן העשיר ביותר בעולם עשויות להגדיר מחדש את הכללים של עולם האמנות

16תגובות

"המפה והטריטוריה", ספרו האחרון של הסופר הצרפתי מישל וולבק, נפתח בתיאור של ציור ושמו "דמיאן הירסט וג'ף קונס מפצלים את שוק האמנות לשניים". בציור קונס פורש את זרועותיו לרווחה ואילו הירסט יושב מכווץ במקצת על ספת עור לבנה ושותה בירה. בעיני האמן הבדיוני של וולבק, "את הירסט לא היה קשה ללכוד: אפשר היה לעשות אותו ברוטלי, ציני, בנוסח ‘אני מחרבן עליך ממרומי הכסף שלי'; אפשר היה גם לעשות אותו אמן מורד (אבל עשיר) ששקוע בעבודה חרדתית על המוות; מכל מקום היה בפניו משהו מדמם וכבד, אנגלי טיפוסי, שגרם לו להיראות כמו אוהד של ארסנל" (תירגמה רמה איילון, הוצאת בבל).

הירסט הוא לא רק האמן העשיר ביותר בעולם, אלא גם דמות רבת השפעה ומקומו בהיסטוריה מובטח. למרבה הצער, הסיבה לכך אינה איכות יצירתו אלא העובדה שהוא ברא מחדש את שוק האמנות העולמי, כמעט לבדו, בצלמו ובדמותו: דמותו של האמן כליצן סלבריטאי, שוטה מוסמך ממעמד הפועלים שלא רק משתין עלינו ממרומי ערימת הכסף שלו, אלא גם משכנע אותנו לקנות את הזבל שלו ולהתחנן לקבל עוד.

שורשי הפרסונה של הטיפוס הקוקני שמנצל כל הזדמנות, ששוכללה בשנות ה-60 בידי דמויות כמו דייוויד ביילי וקית מון, נטועים עמוק בתרבות הפופ הבריטית. הבריטים רוחשים חיבה רבה לאנשים כאלה, המורדים בממסד ונדמה שהכל נסלח להם.

בלומברג

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

בתחילת שנות ה-90 היה הירסט משב רוח מרענן, ביטוי של התקוממות נגד הנימוס המעומלן שאיפיין את סצינת האמנות הבריטית. בעולם של תיאוריות גבוהות ומלתחות בגדים מונוכרומטיות מוקפדות, היה מצחיק לשמוע שהוא משלם לעוזרים כדי שייצרו את יצירות האמנות שלו "כי לא בזין שלי לעשות את זה בעצמי".

אחר כך, כשהסיפורים על המיליונים שלו הופיעו בתקשורת והתברר ששילם לעוזרים האלה פרוטות, זה כבר נשמע פחות מצחיק. עכשיו, בגלגול הנוכחי של הירסט בתור אמן הבית של האחוזון העליון, המנהל סדנת-יזע אמנותית באדמותיו בבאחה שבקליפורניה, השובב המחוצף איבד את שארית קסמו.

השנה הזאת עשויה להיחשב לגולת הכותרת של עוצמתו התרבותית של הירסט, יליד 1965. בשבוע הבא, ב-4 באפריל, תיפתח רטרוספקטיבה מיצירותיו במוזיאון טייט מודרן בלונדון (ותוצג עד ספטמבר). בינואר נפתחה תערוכה של "ציורי התרופות" שלו, בדי קנבס בגדלים שונים, מכוסים נקודות צבעוניות אחידות, בכל 11 השלוחות של גלריה גגוזיאן בעולם.

אלה תערוכות חשובות שנועדו להדגיש את מעמדו של אמן, שלפחות בבריטניה אינו זקוק לעזרה כדי להגיע לקהל. הדבר המעניין ביותר בתערוכות הללו הוא הרמזים שעולים מהן ביחס לכללים החדשים של עולם האמנות וביחס למוניטין העתידיים של האמן, שאינם מובטחים כפי שאולי נדמה.

בלומברג

מאז התעשר הירסט איבדה עבודתו, שנעה בין צמד הקטבים מוות וכסף (כפי שוולבק מעיר), את אצטלת המגניבות הנועזת שלה. זו גוננה על אמנותו כעל גולם בשנות ה-90, ומתוך הגולם הזה היא הגיחה, כאחד הפרפרים המתים שלו, בצורתה המלאה: כסחורה צרופה, מרפרפת לה חופשייה מהדברים שכובלים את רוב יצירות האמנות - אסתטיקה, גיאוגרפיה, הספציפיות של חומר וייצור.

את האלמנטים המזוהים עם הירסט - נקודות, גלולות, יצורים מתים, מדפים מבהיקים, פיסות של טקסטים מדעיים - אפשר להפיק, בגרסאות שונות, בכל רמת מחיר, ממיצב ענקי ועד ספל למזכרת. הנושאים החוזרים שלו, תרבות הפופ, זעזוע והעתקה, מאפשרים לו לשמור על ארשת רצינית בקלות יתרה כשהוא מוכר את מרכולתו הפחות מוערכת בשווקים שלא הוצפו ביצירות המוקדמות וה"טובות" יותר. כך למשל הסדרה חסרת הבושה של תצלומי פרפרים בנוסח "נשיונל ג'יאוגרפיק" שהוצגה בשנה שעברה בהונג קונג, במרחק בטוח מהלעג שהיה בוודאי מלווה אותה בלונדון או בניו יורק.

זו לא רק אמנות שקיימת בשוק, או שמכוונת לשוק. זו אמנות שהיא-היא השוק - סדרה של מחוות שנוצרו כולן או בעיקרן כדי ללכוד ולגלם ערך כספי, וכל תפקיד או מאפיין אחר שלהן הוא בעל חשיבות משנית.

הירסט הרחיק לכת מעבר להתנסויות של וורהול בחזרתיות ובבנאליות. במוקדם או במאוחר יועציו מן הסתם ימצאו לו דרך להיפטר מהחפצים הממשיים בכלל, והוא יארוז קונצפטים במנות, כמו ביטחונות של משכנתה, קצת דברים טובים וקצת זבל, שיהיה אפשר לסחור בהם בבורסה של יריד מיאמי-באזל.

אבל בינתיים הירסט עדיין צריך לייצר דברים ואנחנו עדיין צריכים להתבונן בהם. תוצר הלוואי של פעילויותיו הוא קורפוס היצירות הנוקשה, הרודני שלו, המוכר מהשנים האחרונות. כל המשטחים הקשים והמנצנצים, החיות המרקיבות. הגוף, מבחינתו של הירסט, הוא זבל, שקיים כדי שיהיה אפשר לבתר, להציג, לתאר אותו בשמות לטיניים משפת הרוקחים. הדרך היחידה להערים על המוות היא להשיל את הבשר המרקיב וללבוש את תכונותיו של הקפיטל. זו ה"ארס לונגה, ויטה ברוויס" (האמנות ארוכה, החיים קצרים - מימרה המיוחסת להיפוקרטס) בגרסת המאה ה-21. אל תסתפק בעשיית כסף, אלא הייה בעצמך כסף: חסר משקל, נפוץ, עובר כל הזמן מיד ליד, בן אלמוות.

השאיפה לפרוץ את גבולות הפרטי ניכרה תמיד בכותרות שנתן הירסט לפרויקטים שלו, כגון "אני רוצה לבלות את שארית חיי, בכל מקום, עם כולם, אחד על אחד, תמיד, לנצח, עכשיו" (ספרו מ-1997) ו"יפה בתוך ראשי לנצח", מכירה פומבית של סותביס מ-2008; הוא מכר בה את יצירותיו ב-198 מיליון דולר ישירות לקהל ועקף את הגלריות שמייצגות אותו.

אי-פי

הדחף להיות בכל מקום בו-בזמן, ללא גוף, הוא מסר לפרולטריון: הוא נועד לטעת בלבנו מורא, למחוץ אותנו, להצמית בנו רצון להתקומם. אנחנו, אחרי ככלות הכל, תקועים בגופינו הפיסיים העיקשים, שעלינו להאכיל ולהלביש ולגונן עליהם בתנאים הולכים ומחמירים של סגפנות ומשמעת חברתית. אנחנו ניצבים מול אויב שנדמה כי בלתי אפשרי להורגו. ב"למען השם", הגולגולת המחייכת המשובצת יהלומים, שהיתה היצירה המרכזית בתערוכה האחרונה של הירסט בלונדון לפני ההתמוטטות הכלכלית ב-2008, אנחנו חוזים בפרצופם של המאסטרים שלנו. ובעובדה שלא הצליחה להימכר במחיר שנקב בעבורה הירסט, 100 מיליון דולר, אנחנו יכולים לראות רמזים ליד הנעלמה שנעה כנגד יוצר הגולגולת.

יצירת האמנות העכשווית היקרה ביותר בעולם נקנתה בסופו של דבר בידי קבוצה שכללה את האמן עצמו ואת הגלריה הלונדונית שלו, וייט קיוב. זו היתה יצירה שלא היתה שלמה ללא קונה, וזה עניין חשוב; כישלון מכירתה היה עלול להזיק למחירים של הירסט. כי באמנות, כמו בכל קטגוריית נכסים, אלה תלויים מאוד באמונם של משקיעים.

אמון המשקיעים הוא המפתח להבנת התערוכה חסרת התקדים של ציורי הנקודות של הירסט בגלריה גגוזיאן. האטלייה של הירסט מייצר את העבודות האלה בכל קנה מידה אפשרי משנת 1986, ולפי הערכתו של האמן עצמו קיימים כ-1,400 ציורים כאלו, שמתוכם מוצגים בתערוכה של גגוזיאן 300 בכותרת הכוזבת "כל ציורי הנקודות".

את העבודות מייצרים עוזריו של הירסט על פי כלל אסתטי פשוט - רצפי הצבע של הנקודות חייבים להיות "אקראיים". הציורים נקראים בשמות של תרופות: "אמפוטריצין B", "קוקאין הידרוכלוריד", "מורפין סולפאט", "בוטוליניום טוקסין A" וכן הלאה. רבים מהם קשים לביצוע מבחינה טכנית, כמו היצירה שיוצרה במיוחד לתערוכה בגגוזיאן ומכילה 25,781 נקודות בקוטר מילימטר אחד, שהעוזרים המסכנים נאלצו לצבוע מבלי לחזור על שום גוון.

עבודות מסוג זה נמכרו במכירות פומביות בשנים האחרונות במחירים שנעים בין 800 אלף דולר לשלושה מיליון דולר. עולה מכך שהן מוערכות כמו יצירות אמנות ייחודיות, אינדיבידואליות, אך מיוצרות בכמויות - ותוך שימוש בשיטות - שמפריכות את הפיקציה הזאת. אפשר להסיק מזה שערכן מופרז במידה ניכרת. בשלב זה מן הסתם נרשמת אי-נוחות בסלון של דירות פנטהאוז רבות.

אמנות או טפט

העבודות של הירסט החלו לאבד מזוהרן כשהאסתטיקה האופנתית של שנות ה-90 החלה להיראות עייפה, והנורה האדומה נדלקה אצל האספנים שבכל ארוחת ערב שהוזמנו אליה ראו על הקיר תמונה דומה באופן חשוד לזו שתלויה על הקיר שלהם עצמם. אילו הייתי לארי גגוזיאן (שמוזכר בדרך כלל ברשימות בעלי ההשפעה כשחקן החשוב ביותר בעולם האמנות העכשווית) והייתי רוצה לעזור ללקוח החשוב ביותר שלי לחזק את ערכה של יצירתו - מה הייתי עושה?

ערך לטווח ארוך בעולם האמנות תלוי, בקווים כלליים, בנדירותה של היצירה המדוברת. ובמידה רבה הוא נוצר בתהליך עדין שבו ערך אסתטי (שנקבע על ידי אוצרים ומבקרים) מצטלב עם ערך השוק, אשר נקבע בסופו של דבר באמצעות מחירי המכירות הפומביות.

בלומברג

אחת הנקודות שבהן משתלבים שני סוגי הערך האלה היא המקור. הסיפור שמאחורי חפץ - בעליו הקודמים, המקומות שבהם הוצג, מקומו בסיפור הקריירה של האמן וכן הלאה - מקנה את שני סוגי הערך. תערוכה חשובה כמו זו שבגגוזיאן, המופצת ברחבי העולם באורח ייחודי, תיזכר כרגע בעל משמעות בקריירה של הירסט ככוכב בינלאומי בתחום האמנות. וכשהתערוכה הזאת מלווה בטקסט ביקורתי, בייחוד קטלוג מקיף (רשימה מתועדת בהקפדה של היצירות המוצגות, בלוויית מאמרי חוקרים), היצירות נהפכות לחלק מקאנון ולמעין גן קסום שחומות של משמעות מקיפות אותו. כפי שאמר פרנסיס אוטרד, ראש המחלקה לאמנות עכשווית בכריסטיס אירופה, לעיתון "אקונומיסט", הקטלוג הזה "יכול לשפוך אור מרגיע על סוגיית הכמות".

ואם לדבר גלויות: ציורי התרופות אמנם בנאליים, דקורטיביים ומיוצרים בכמויות, אבל הם פשוט יקרים מדי כספית ליותר מדי אנשים מכדי שמעמדם הממשי יחבל בקונסנזוס הבדיוני שלפיו הם נדירים וחשובים. לעומת זאת, בעליהם של 1,100 הציורים שאינם נכללים בתערוכה בגגוזיאן צריכים להיות בלחץ. הם איבדו זה עתה את הדירוג הגבוה שלהם.

כמו כל אמן חשוב, הירסט אינו היחיד שיש לו מניה בהצלחה שלו. בעלי גלריות, מוזיאונים ובתי מכירות פומביות צריכים לגונן על השקעות, מוניטין ותזרים מזומנים. מי שמעוניינים יותר מכל לשמור על המחירים הגבוהים של הירסט הם האספנים שכבר השקיעו בעבודותיו. עם אלה נמנים כמה מהספקולנטים המתוחכמים ביותר בעולם: "חוסר האפשרות הפיסית של המוות במוחו של מי שחי", הכריש באקווריום שנהפך לסמל לאמנות הבריטית בשנות ה-90, שייך כיום למיליארדר קרנות הגידור סטיבן כהן, מייסד חברת הייעוץ SAC המנהלת חברות בהיקף של 14 מיליארד דולר. כך זה עובד. כמה אספנים חשובים עושים את השוק. הם מובילים, ועדר עשירי קרנות הגידור הולך בעקבותיהם.

רבים ממשקיעי האמנות מהזן החדש (לא כהן, הידוע בטעמו הטוב - ובפרקליטיו המעולים) אפילו לא מתיימרים להבין באמנות. כמה מהם נהנים להתפאר ביצירה היוקרתית שהם תולים בלופט. אחרים מתעניינים במספרים ומפעילים בשוק האמנות אותם מכשירים ותהליכי קבלת החלטות שמשמשים אותם בעבודה.

בלומברג

כמה מהם גם גילו שרבים ממנגנוני הבקרה המיושמים בשווקים אחרים - מניעת שימוש במידע פנים, קביעת מחירים של קרטלים ועוד שלל מנהגים נפסדים - פשוט אינם קיימים בעולם האמנות. אפשר לנצל לרעה את המערכת בדרכים רבות, והקריירות של אמנים מסוימים אינן רחוקות מלהזכיר הונאת פונזי, שבה כסף של משקיעים חדשים משמש לשלם החזרי השקעות לאלה שנמצאים גבוה יותר בסולם.

האם כל אספן שקנה ויטרינות במיליוני דולרים במכירה הפומבית "יפה בתוך ראשי לנצח" יזכה לראות בעליית הערך שלהן? או שמא יעלה רק ערכן של יצירות משנות ה-80 המוקדמות ששמו של הירסט נשען עליהן? ומה בדבר הדפסי המשי של הנקודות, שמחירם אמנם מושך - כמה אלפי ליש"ט, אך הם מופקים במהדורות של אלף ויותר? האם בעתיד יעלה ערכם על זה של טפט קיר?

אין ספק שיצירות כגון הכריש, שקנה לו מקום בסיפור של האמנות הבריטית בשנות ה-90, ישמרו על ערכן - גם אם זה לא בדיוק אותו כריש, שכן הכריש המקורי נרקב והוחלף ב-2006; אך כשיש שפע כזה של הירסט בשוק, אין ספק שיהיו אנשים שיפסידו לא מעט.

ניצול המוזיאונים

בהקשר הזה, המוזיאונים מוצאים את עצמם בעין הסערה. אין דבר שמקנה ערך ליצירת אמנות יותר מהצגתה בתערוכה במוזיאון. זו הצבעת האמון האולטימטיבית. התפישה הזאת נובעת כמובן מהאגדה שהחלטות כאלה מתקבלות משיקולים טהורים, אסתטיים וחסרי פניות. כשמשקיעים מתוחכמים נכנסים לשוק ומפענחים את כללי המשחק, הסיפור המסוים הזה מאבד מאמינותו.

אין בכך לומר שהטייט לא צריך להציג את הירסט. מנהל המוזיאון, ניקולס סרוטה, ביקר ב"Freeze", תערוכת הסטודנטים מ-1988 שהפנתה את תשומת הלב הציבורית להירסט; והטייט תמך בעקביות בדור ה-- YBA אמנים בריטים צעירים - שהוא משתייך אליו, וסייע ליצירת העניין העצום באמנות הבריטית העכשווית. זאת, לא רק בקרב הספקולנטים אלא בקרב ציבור חובבי האמנות שמשלמים דמי כניסה ושהדבר הכי יקר שהם קונים הוא גלויה.

בלומברג

אך סרוטה, כמו מנהלי מוזיאונים אחרים, אמור להשיג כסף לקיום המוסד שלו ממגוון מקורות, בהם תאגידים ואנשים פרטיים, והדבר חושף את המוזיאונים ללחץ מצד אלה שרוצים לנצל אותם כדי להעלות את ערך נכסיהם.

במשך שנים רבות ניהל מוזיאון טייט קשר של חסויות עם הבנק השווייצי UBS. אחת מטובות ההנאה שקיבל הבנק היה תערוכות סדירות בטייט של יצירות מהאוסף שלו. אספנים תאגידיים חשובים אחרים מקיימים עסקות דומות. לדויטשה בנק, למשל, יש קשר למוזיאונים הניו-יורקיים ויטני וגוגנהיים. בהודעה לעיתונות על תערוכה של גיאורג בזליץ, שהוצגה באיטליה לא מכבר, אף הכריז הבנק הגרמני בחוסר מודעות עצמית כי יצירתו של האמן "היא חלק חשוב באוסף של הדויטשה בנק. דויטשה בנק רכש יצירות חשובות של האמן כבר ב-1981... ב-1999 חלק לו הבנק כבוד בתערוכה ‘נוסטלגיה באיסטנבול' שהתקיימה בשלוחת גוגנהיים בגרמניה".

השחתת המוזיאונים בידי משקיעים גלויה אולי יותר מכל במקרה של ה"ניו מוזיאום", המוזיאון החדש בניו יורק. ב-2009 הוקדשו כל שלוש הקומות בו לתערוכה של אוסף דאקיס יואנו, תעשיין קפריסאי המכהן במועצת המנהלים של המוזיאון. תערוכות נוספות שהוצגו לא מכבר בניו מוזיאום, שהתמקדו באורס פישר ובאליזבת פייטון, נסמכו גם הן במידה ניכרת על האוסף של ג'ואנו ועל רשת הפטרונות הנרחבת שלו.

נוצר הרושם של מוזיאון שאינו מסוגל לקבוע ערך באופן עצמאי. הדבר עורר שערורייה גלויה בניו יורק וקיבל טיפול סאטירי ברישום מאת ויליאם פוהידה ושמו "איך הניו מוזיאום התאבד בבנאליות", או "איך לנצל מוזיאון שלא למטרות רווח כדי לשדרג את מעמדך החברתי ולהעלות את מחירי השוק".

בדומה לכך, האספנים הגדולים של הירסט יפיקו תועלת רבה מהכללת יצירותיהם ברטרוספקטיבה שיערוך טייט, ובעלי מניות אחרים של הירסט ירוויחו גם הם. זו אולי לא הסיבה לקיום התערוכה, אבל אי אפשר להתעלם מחשיבותה.

למרות המשבר הכלכלי, המחירים בשוק האמנות העכשווית ממשיכים להאמיר. ריכוז ההון חסר התקדים בידי אליטות גלובליות מביא לכך ששוק האמנות, שביסודו הוא תעשיית שירות יוקרתית מאוד שנועדה ליצור חוויה מענגת של צריכה מגוונת, עומד יפה בפרץ. מדד מיי מוזס, המתבסס ברובו על מכירות ציורים בלונדון ובניו יורק, עלה בהישגיו על מדד התאגידים S&P500 בתשע נקודות ב-2011. המגזין "ניו יורק" הדפיס לא מכבר תרשימים (המבוססים על נתונים מהאתר Artnet) שלפיהם יצירותיו של הירסט עולות במחיריהן על אלה של שוק האמנות העכשווית.

אבל נתונים אחרים מרמזים שהתמונה פחות ורודה מבחינת הירסט. ב-2008 נמכרו יצירות שלו במעט יותר מ-270 מיליון דולר במכירה פומבית, שיא עולמי לאמן חי. מכירותיו ב-2009 היו נמוכות ב-93%. הון יש להשקיע כדי שיישא פירות, והחזרי השקעה בשיעור דו-ספרתי נראים מצוין בכל כלכלה. לעת עתה, יצירותיו של הירסט הן עדיין השקעה אטרקטיבית, אך השוק עשוי לשנות את יחסו כלפיו.

האמן עצמו אינו חושש. לא מכבר הכריז שהטיל על שני עוזרים לצייר שני מיליון נקודות זעירות על קנבס. להערכתו, יידרשו להם תשע שנים להשלים את העבודה.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו