בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה צריך להפסיק לחפש את סינדי שרמן "האמיתית"

אוצרת תערוכת הרטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק מסבירה למה השאלה מי מבין דמויותיה של שרמן קרובה אליה ביותר לא רלוונטית

6תגובות

מיהי סינדי שרמן, האשה "האמיתית" המסתתרת מאחורי הדמויות שבתצלומיה? זוהי השאלה המנקרת לאורך כל הביקור ברטרוספקטיווה הגדולה שנפתחה באחרונה במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק. האם היא ליצן מתוך סדרת התצלומים מ-2002-2004? האם היא נערת קולנוע זוהרת מהסדרה "Untitled Film Stills" משנות ה-70? או אולי אשת חברה עשירה, המנסה להסתיר את פגמי הגיל שלה כמו הנשים בסדרה מ-2008?

אווה רספיני, שאצרה את התערוכה, מטיחה בנו בפתיחת הספר שמלווה את התערוכה, כי השאלה אינה רלוונטית. לדבריה, שרמן מעולם לא עסקה בפורטרט עצמי: "כותבים שאלו שוב ושוב, מיהי סינדי שרמן האמיתית? זו לא השאלה הנכונה, על אף שהיא בלתי נמנעת כדחף ביקורתי.

"אוצרים ומבקרים הציעו תמונה החושפת את סינדי שרמן האמיתית. כמעט כל פרופיל על האמנית כולל דין וחשבון על כמה שהיא צנועה ‘פנים אל פנים'. אך האנונימיות של שרמן היא שמבדילה את העבודה שלה. במקום חקירה של פסיכולוגיה פנימית, התמונות שלה עוסקות בהקרנת פרסונות וסטריאוטיפים שיושבים עמוק בדמיון התרבותי המשותף שלנו", היא כותבת במאמר הפתיחה, תחת הכותרת "סינדי שרמן האמיתית, עמדי בבקשה".

ובכל זאת, כאשר מועלית שוב לפני רספיני אותה שאלה אסורה, בראיון המתקיים עמה במומה בשבוע פתיחת התערוכה - היא מצביעה על אחת הסדרות כקרובה יותר לדמותה של שרמן ולנושאים המעסיקים אותה, לתפישתה. "שרמן אומרת שאף אחת מהדמויות לא קרובה אליה, אך אני חושבת שבסדרה של נשות החברה מ-2008, היא באמת מתמודדת עם הרעיון של הזדקנות וחברה שאובססיבית לנעורים ולסטטוס.

"היא דיברה על העובדה שהיא עצמה מזדקנת ומתמודדת עם כמה מהנושאים האלה בחייה", מוסיפה רספיני. "אני לא חושבת שהדמויות האלה מתקרבות אליה, אבל אני חושבת שיש לה אמפתיה אליהן אף שהן וולגריות וטרגיות. אולי כאן מתחילים לראות חלק מהחיים שלה נכנס לעבודתה".

שכור אותי

זו התערוכה המקיפה הראשונה של שרמן בארצות הברית מאז 1997 - אז אירגן המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (מוקה) רטרוספקטיווה נודדת, שלא הגיעה לניו יורק. למעשה מאז 1987, שבה הוצגה תערוכה של שרמן בוויטני, הקהל הניו-יורקי לא זכה להיחשף לרבות מעבודותיה.

התערוכה הנוכחית, שתוצג עד 11 ביוני, אצורה היטב ומאפשרת צפייה כרונולוגית במקביל לנושאית. על כך מסבירה רספיני: "רציתי לעשות משהו קצת שונה - לא מצעד כרונולוגי. אני חושבת שכל תערוכת מחקר גדולה שנעשתה עליה עד עכשיו היתה בסדר כרונולוגי. מכיוון שהיא אחת האמניות העכשוויות היחידות ששמן שגור בכל בית, ואנשים מכירים את עבודותיה לפחות מרפרודוקציות - חשבתי שיש מקום לשחק קצת עם כרונולוגיה ולחשוב על פלחים תמטיים בקריירה שלה.

"התערוכה מאורגנת בצורה היברידית: יש גלריות המוקדשות לנושאים (כמו אופנה או גרוטסקיות. א"ב), שחותכים את הקריירה שלה משנות ה-80 להווה; ויש חדרים שמוקדשים לעבודות יחיד. רציתי להכיר בכך ששרמן עובדות בסדרות וגם רציתי הזדמנות לתלות עבודה מ-1983 ליד עבודה מ-2008 וליצור ניגודים מפתיעים. אני חושבת שאפשר לעשות זאת מכיוון ששרמן כל כך מיוחדת".

סקוט רוד

גם כאשר מבקרים בתערוכה ומתעמקים בסדרה אחת המוצגת בשלמותה, מגלים דימויים חדשים לצד המוכרים שהודפסו שוב ושוב. כאשר קופצים בין תמונות מעשורים שונים - ובהן דמויות שונות ומשונות - מעמיקות התחושות שריבוי הפנים והצורות של שרמן מעורר מלכתחילה. שרמן יצרה המוני דימויים, אבל מעולם לא גילמה אותה דמות פעמיים. זה מפתיע במיוחד כאשר היא עוסקת באידיאל היופי ובסטטוס חברתי, כמו בסדרת תצלומי הראש מ-2000-2002, שכונתה "Hollywood/ Hamptons" (מלבד "Untitled Film Stills", שרמן מעולם לא נתנה שם לסדרה או לעבודה. לדברי רספיני, זו אחת הכותרות שהודבקו לעבודתה למורת רוחה).

את הדמויות בתצלומים תיארה שרמן: "יהיו או היו שחקניות (במציאות מזכירות, עקרות בית, או גננות), שמצטלמות לתמונות ראש כדי לקבל עבודה במשחק. הנשים הללו מנסות למכור את עצמן בכל דרך אפשרית; הן פשוט מתחננות אל המתבונן: אתה לא רוצה במקרה לשכור אותי?". היה אפשר לחשוב שכל הנשים, המנסות לעמוד בפרמטרים הוליוודיים מצומצמים של יופי, יהיו דומות זו לזו, אך שרמן מטיחה בפנינו מנעד נרחב של פתאטיות ואומללויות.

נושא חתך סמוי בתערוכה הוא המהפכים הטכנולוגיים שעברו על הצילום במשך הקריירה של שרמן, והשפעתם עליה. שרמן עצמה לא שמה על כך דגש - אולי משום שהכלי, החומר, היה ונותר שולי בעבורה. העיקר הוא הדמות, האשה המצולמת. רספיני מרחיבה בנושא: "עד אמצע שנות ה-2000 שרמן עבדה בדרך מאוד ישירה ובהתאם לצילום מסורתי. להוציא ה'פילם סטילס', היא עובדת אך ורק בסטודיו שלה ומצלמת על פילם. היא עושה הכל לבד: תלבושות, איפור, הצילום עצמו.

התצלומים באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

"באמצע שנות ה-2000 התחילה לשתול בתצלומים רקעים דיגיטליים. ב'ליצנים', לדוגמה, יצרה באופן מלאכותי צבעים זרחניים. ב-2007-2008 התחילה לעבוד באופן דיגיטלי בלבד. היא מצלמת עצמה על רקע ירוק ושותלת רקע, אבל לא עושה דבר לפנים שלה. הצילום הדיגיטלי הוא רק לשם פרקטיות.

"לדבריה, זה שינה את שיטות העבודה שלה. קודם היתה מצלמת את עצמה בתחפושת, פושטת את התחפושת, מפתחת תמונות, יוצאת לקנות במכולת, חוזרת, מסתכלת בקונטקט פרינט ואם היא לא מרוצה - מתחילה את התהליך מחדש. בצילום הדיגיטלי היא מסוגלת לראות את התוצאות מיד, ואני חושבת שאפשר לראות זאת בעבודות - יש יותר מורכבות בפיתוח הדמות. הטכנולוגיה הדיגיטלית עוזרת לה בעיבוד".

הכל פיקציה

הסדרה האחרונה שלה שמוצגת בשלמותה בתערוכה - חמש דמויות ענק המודבקות על הקיר כמעין ציור קיר מצולם - היא הפעם הראשונה שבה הפעילה מניפולציה דיגטילית על הדמות עצמה. "תמונות הקיר החדשות שונות", אומרת רספיני. "שרמן הצטלמה אליהן עם תחפושות, אך ללא איפור, השתמשה בפוטושופ כדי לשנות קצת את תווי הפנים - להאריך מעט את האף, להרחיב קצת את העיניים, להקטין או להגדיל את השפתיים - מספיק כדי לשנות את הפרצוף. היא נראית כמו אדם אחר בכל תמונה, אבל לא באופן מוגזם. זו מעין הערה על הצילום היום - על ההנחה האוטומטית שהכל מעובד בפוטושופ, שכל תמונה היא פיקציה.

"אני חושבת שזו גם הערה על הזדקנות. במובן מסוים אלו התמונות הנועזות ביותר, משום שפניה חשופות לחלוטין. מצד אחד, היא הכי עצמה שם. מצד שני, מכיוון ששינתה את תוויה, הפנים שלה מטושטשות באופנים שאיפור או תותבים אינם יכולים לשנות. השינוי סובטילי, היא משתמשת בפוטושופ כמו במייק-אפ".

באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

תמונות הקיר הענקיות, שהן הדבר הראשון שרואה המבקר בתערוכה, מבלבלות בכמה מישורים. ראשית, לא ברור אם זו עבודה בתערוכה או מעין קישוט קיר שאופנתי לאחרונה במוזיאונים גדולים, המדפיסים רפרודוקציות גדולות של עבודות נבחרות ומציגים אותן בכניסה וביציאה.

הרקע שעליו ניצבות הדמויות מתעתע גם הוא. בתחילה הוא נראה כמו טפט מרישום שחור-לבן של נוף פסטורלי, שמתגלה כמפוקסל למדי מקרוב. הדמויות עצמן שונות מאלה ששרמן יצרה עד כה בדרך כלל, שכן אי אפשר לזהותן ולהצביע לאיזו קבוצה חברתית הן משתייכות. אם בסדרות הקודמות שלה היא היתה "כוכבת קולנוע", "נערה במצוקה", "ליצנ/ית" או "אשה עשירה" - כאן המכנה המשותף לדמויות מצומצם לכדי אשה שנראית מדוכאת ולובשת תחפושת מוזרה שלא מתאימה למידותיה.

על ההחלטה האוצרותית לפתוח בסדרה החדשה ביותר, מסבירה רספיני: "שרמן היתה מעורבת מההתחלה בבחירת העבודות, היא התלהבה מההצעה לערבוב כרונולוגיות ומהרעיון להתחיל בעבודות החדשות. באופן מסוים רטרוספקטיווה במומה עושה לאמן היסטוריזציה, כמעט כמו להגיד ‘זהו, זה סוף הקריירה'. היא אמנית שממשיכה להמציא את עצמה ולקבל סיכונים. לכן היא שמחה לפתוח את התערוכה בסדרה החדשה שלה, קצת בניגוד לציפיות".

שרמן אמנם עוסקת בהזדקנות, אבל נדמה שאין חשש להזדקנות ואיבוד רעננות בעבודתה. העבודה החדשה ביותר בתערוכה, מ-2011, מצביעה על כיוון חדש ומעורר ציפיות. הסדרה תופיע בסוף אפריל בגלריית מטרו פיקצ'רס בעיר. זהו דיוקן מסתורי, מודפס בגודל ענק של 1.8x2.2 מטר, ובו מופיעה אשה מסתורית בגלימת נוצות בוורוד דהוי על רקע נוף טבעי, מסתורי אף הוא, שנראה כאילו צויר ביד. התבוננות מקרוב מגלה שמשיחות המכחול העשירות כנראה מצולמות.

באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

למעשה, זהו נוף שצילמה שרמן באיסלנד (היא מצלמת בעצמה את כל הרקעים). את הצילום עיבדה בפוטושופ והלבישה עליו פילטר ציורי, בדומה למה שעשתה לרקע בעבודת הקיר הצילומית הגדולה, עם תמונות שצילמה בסנטרל פארק בניו יורק. התבוננות בצילום הזה מעוררת השוואה לתצלומים מסדרת "Untitled Film Stills". אמנם קנה המידה שלהם שונה, אבל הפואטיקה משותפת להם. זו פואטיקה שבלטה מבעד לסרקזם של התמונות המוקדמות ולאחר מכן נעדרה כמעט לחלוטין מפני השטח בעבודתה של שרמן. תחתיה בא הגרוטסקי ואף הדוחה. כעת שבה הפואטיקה, הנושאת בתוכה את כל המורכבות והכובד של מנעד הרגשות, הרעיונות והמסרים ששרמן יצרה במשך שנים של קריירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו