בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית חלומותיה: ראיון עם לני דינר דותן

דימויי רנסנס משמשים את דותן לעיסוק באמהות ובעירום. לרגל תערוכה חדשה היא מספרת איך נראית הילדות כשאבא הוא סולן "הקליק"

38תגובות

בעבודת הווידיאו שלה, "מדונה ישנה", נראית לני דינר דותן מניקה את בנה בעודה כמעט-נרדמת. "רציתי להיות אמא מושלמת", היא אומרת, "אבל אני לא. נרדמתי". עבודה זו מוצגת עתה ב"פלורנטינית", תערוכה קטנה שדינר דותן מציגה בגלריה "החנות 31" בדרום תל אביב. היא בת 31, אמנית, אדריכלית, נגרית וגם בתו הבכורה של דני דותן, סולן להקת "הקליק", קולנוען וסופר.

בסטודיו שלה בקרבת מקום, בשכונת פלורנטין, דינר דותן מקבלת את פני האורח ברישול חינני. נסורת מפוזרת בכל פינה, בין מסורים, סרגלים, עפרונות וספרים. על הקיר שעונות עבודות חדשות יותר ופחות שלה. ביניהן, עבודה שבה ציירה עצמה מחזיקה את בנה הפעוט בתנוחת הנקה על רקע צורת קשת. הקומפוזיציה הקלאסית מעלה מיד במחשבה את המסורת האמנותית שאליה היא מתייחסת בתערוכה, האסכולה הפלורנטינית ברנסנס האיטלקי (כותרת התערוכה גם משחקת כמובן בשמה של השכונה התל-אביבית שבה היא עובדת).

אותה קומפוזיציה חוזרת בווידיאו "מדונה ישנה", המתייחס ל"הורים האוטופיים האלה", כלשונה ­ הלוא הם ההורים הלחוצים, שלא לומר מוטרפים, מהדור החדש. "כולם בטיפול זוגי, לא קונה את האוטופיים האלה", היא חורצת.

את הציור שבסטודיו, היא מספרת, ציירה לקראת ביקור של פקיד ארנונה בסטודיו שלה, שבא לוודא שלא מדובר בחנות מסחרית. "אז לקחתי מכחולים וציירתי, וההוא מאוד התרשם, צילם אותי גם. ואמר לי, 'רק בלי עירום תשתדלי'. אמרתי לו, 'מה, איראן פה? יש לך מושג כמה זמן מציירים כבר עירום?'"

תקופת הרנסנס מעניינת את דינר דותן עוד מילדותה. בלימודיה בבית הספר הפתוח הדמוקרטי בתל אביב הגישה עבודה על אנשי האשכולות של הרנסנס ­ ותהתה למה לא היו מעולם "נשות רנסנס". במהלך אופייני לה, החליטה להיות אחת בעצמה.

היא למדה אמנות בבית הספר התיכון תלמה ילין, אחרי כן השלימה קורס נגרות של משרד העבודה. בצבא שירתה כסמלת מבצעים, אך השתחררה כעבור שבעה חודשים. אז פתחה גן ילדים, התגוררה זמן מה בניו יורק, ולפני כשמונה שנים החליטה ללמוד אדריכלות באקדמיה בצלאל בירושלים.

לניו יורק הגיעה דינר דותן ובלבה תקוות לכבוש את סצינת האמנות בעיר, לא פחות. דודה, אורי דותן, הוא אמן המתגורר בניו יורק זה שנים. "הסתובבתי כמו צל שלו", היא מספרת, "הכרתי דרכו את אחורי הקלעים המכוערים של האמנות בניו יורק. הייתי בטוחה שאני וסינדי שרמן, אני ורייצ'ל וייטריד ­ עוד שנייה 'ככה קרובות', עוד מעט קובעות לצאת ביחד", היא מוסיפה בחיוך.

אבל לא כך קרה בעיר שזירת האמנות בה גדולה עשרות מונים מזו של ישראל. "הבנתי שהדברים הולכים ממש אחרת מכפי שחשבתי, וזה היה שוק ממש", מספרת דינר דותן. "ישבתי על המדרגות בכניסה לבית של אורי ודימיינתי את החיים שלי באמריקה, שאתאהב באמריקאי ואתחתן אתו, שהילדים שלי יגדלו שם. ואז חשבתי שזה ממש לא מה שאני רוצה, והזמנתי כרטיס טיסה חזרה לארץ".

דת או ריבוי

גם את פרויקט הגמר של דינר דותן במחלקה לאדריכלות בבצלאל וגם את עבודות האמנות שלה קשה לסווג לזרם מסוים. בבצלאל עסקה בנושא של ירושלים וחלוקתה והגישה פרויקט שכלל ספר וציורים; לא עבודה שכיחה במחלקה לאדריכלות, ובוודאי לא בהתאם לדרישות רשם האדריכלים, שרגיל לקבל בניין מפורט או תוכנית עירונית.

"בשבילי אדריכלות ואמנות הן אותו הדבר", היא אומרת. "ניגשתי לראש המחלקה בבצלאל ואמרתי לו, 'תן לי לעשות את הספר שלי! אם לא, אני ארגיש שכל חמש השנים של התואר נגמרות בלי סוף משמעותי'. בפרויקטים אחרים השתמשתי בפוטוגרמות וגם בציורים ובנגרות".

עבודתה על ירושלים עסקה במיפוי ותיאור של העיר ­ חלקו דמיוני וחלקו היסטורי. בימי הרנסנס, היא אומרת, ציירו את ירושלים מתוך דמיון ויזואלי. עולים לרגל ששבו לאירופה תיארו את העיר הרחוקה, והאמנים היושבים באיטליה ניסו לגשר בין הנוף האירופי המוכר להם לבין סיפורי הצליינים. אחר כך, היא מסבירה, הבריטים הביאו מחדש לירושלים את ההתייחסות לעיר העתיקה כאל "מונוליט, גוש של דת. ועיר אינה כזאת ­ עיר היא ריבוי".

אריאל קן

לימודים לתואר באדריכלות נחשבים לתובעניים, אבל דינר דותן ניהלה לכל אורכם מעין חיים כפולים. למעשה, היא אומרת, "בית הספר האמיתי שלי לציור היה במקביל ללימודים בבצלאל. ציירתי ציורים מופשטים ומכרתי אותם ב'שם-מכחול' בדוי. הם נמכרו למשרדים של חברות, של רואי חשבון, כדי להתאים לספה ולעיצוב של החדר".

בעבודה הזאת, שעזרה לה לממן את לימודיה וחייה בירושלים, עסקה שש שנים. "בבצלאל הייתי לני, ושם בציור הייתי מישהו אחר", היא אומרת. "מכרתי עבודות באלפים, ארבע עבודות בחודש. זה מצחיק, כי עבודה בשם האמיתי שלי לא מכרתי אחת".

בכמה עבודות שמונחות בסטודיו חוזר על עצמו ביתן דמיוני, שדינר דותן מעצבת שוב ושוב, ברישום ובמודלים. הדימוי הזה לא נכנס לתערוכה, והיא מקווה לבנות אותו בגודל מלא יום אחד.

סעודה אחרונה בהחלט

אגדה ירושלמית, המוכרת לרבים מאלה שגדלו בעיר בסוף שנות ה‑60, עוסקת בשני אחים, אורי ודני דותן, שלמדו אז בגימנסיה העברית. דני דותן, כך מספרים, היה הפאנקיסט הראשון בירושלים. לאחר שגילח את שיערו חוץ מפס אחד, נהגו כמותו מאות תלמידים. ואז הוא הועף מהגימנסיה.

"כן, זה הסיפור המפורסם שלו", אומרת דינר דותן וצוחקת. "גדלתי בבית שונה מהרגיל". בבית הזה, היא מספרת, מעולם לא היתה הפרדה בין ילדים למבוגרים. היא זוכרת מילדותה את הסביבה הבוהמיינית של הגלריה של אביה ושל דוד׃, גלריה "תת-רמה" הנודעת ברחוב שינקין בתל אביב. "אני זוכרת פרפורמנס, נניח, על במה ברחוב, עם אשה שמתפשטת ומתפשטת ומתפשטת", היא מספרת.

הייחוס המשפחתי של דינר דותן רב-שנים אף יותר: הוריו של דני דותן הם הפרופסורים לארכיאולוגיה משה דותן וכלת פרס ישראל טרודה דותן. הוריה של טרודה דותן היו האדריכל הנודע ליאופולד קרקואר והציירת גרטה קרקואר.

העבודה המרכזית בתערוכה של דינר דותן היא תמונה משפחתית השואבת השראה מתולדות הנצרות. זהו פסל ושמו "הסעודה הממש אחרונה": דינר דותן פיסלה את דמותה לצד זו של בן זוגה, חובב אופנהיים, ושל בנם, בן שנתיים, ישובים מאחורי שולחן מט לנפול. הזווית האלכסונית של השולחן מושכת את המבט פנימה, בטכניקה המכױנה פרספקטיבה כפויה שהיתה מקובלת בציור הרנסנס. אוכל מפוסל ­ צלחת עם עוף, קערית אפונה וקערה עם פסטה ובשר ­ מונח על השולחן ונשפך קדימה כאילו אירע פיצוץ שהעיף אותו. בפסל הזה דינר דותן מתארת את משפחתה הצעירה במשבר, "משפחה מתפרקת", לדבריה.

דודו בכר

אמה, מיכל דינר, נפרדה מאביה כשבתם היתה בת כשנה. דינר היא מאפרת שעבדה עם ראשי ממשלה, שרים, שחקנים ודוגמניות. באתרי צילומים, כאשר התלוותה לאמה, התרשמה דינר דותן מן ההכנות לאיפור, מערבובי הצבעים ואחר כך מן הציור שעל פני המצולמים.

בתערוכה, שתוצג עד 19 בחודש, היא גם מציגה עבודה ושמה "כלואה בפרופורציות מושלמות" ­ תצלום שכבתי מתעתע, שהוא דיוקן עירום של דינר דותן בצורת ריבוע. אם מסיטים את המבט מצד לצד, רואים את תנוחתה בתצלום משתנה בדומה ל"אדם הוויטרוביאני" של ליאונרדו דה וינצ'י, מקור הפרופורציות הקלאסיות ומן הדימויים השחוקים ביותר באמנות.

דינר דותן, כאמור, עדיין לא מכרה עבודות אמנות שיצרה בשמה. לפרנסתה היא מלמדת אמנות בגני ילדים. "אני מראה להם עבודות של אמנים עכשוויים, והם חכמים ומבינים הכל", היא מספרת. "הייתי רוצה לפתוח בית ספר, אחד באמת פתוח".

על דרכה המפותלת היא אומרת, שעשתה הכל מתוך חיפוש של כלים. גם אדריכלות לא למדה לשם רכישת מקצוע, היא מסבירה, אלא "ככלי שימושי. כדי שאם יחרב העולם, אני אוכל לבנות לנו בית. ולאט לאט אני גם אבנה את העיר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו