בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרדכי היהודי

מרדכי ארדון, שנחשב במשך שנים לסמל של שמרנות, מתגלה במבט לאחור דווקא כחדשן

4תגובות

באביב 2003 הציגו שני המוזיאונים הגדולים בארץ, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, תערוכות שאיפשרו מבט רטרוספקטיבי על יצירתו של מרדכי ארדון. במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה "חלל, זמן ומטאפיסיקה"; במוזיאון ישראל, בצמוד לרטרוספקטיבה של רפי לביא, הוצגה "נוף אין-סוף".

המחווה הגדולה הזאת לאמן שהיחס אליו היה אמביוולנטי נבע מהפתיחות החדשה שנוצרה אז, ונמשכת כיום ביתר שאת, כלפי נושאים יהודיים ורוחניים, מורשת יהודית והשקפת עולם דתית.

ארדון לא בנה את הישראליות משלילת הגולה ומהתרחקות מדימוי היהודי הגלותי. הוא צייר סימבוליזם יהודי. בשנות ה-50 וה-60, בתקופה שבה ציירו בישראל בעיקר בסגנון אבסטרקט לירי - מין אבסטרקט לא אבסטרקטי שמעולם לא ניתק מתיאור המציאות - הפליג ארדון למחוזות מיתיים. גם בשנות ה-70 וה-80, כשהאמנות הישראלית היתה ברובה מושגית ועסקה בנושאים פוליטיים, הוא המשיך ליצור בשפתו הפרטית. בשנים שבהן עיסוק בנושאים יהודיים או תנ"כיים נתפש כקיטש לאומני צייר ארדון יצירות שכותרתן דברי נביאים.

ארדון היה מהאמנים הישראלים המצליחים ביותר בשדה הבינלאומי, האמן הישראלי הראשון שיוצג על ידי גלריה מרלבורו הבינלאומית. תהיה זו טעות לומר שלא זכה להערכה בארץ. הוא עמד בראש בצלאל במשך 12 שנה (עד 1952) וזכה בפרס ישראל ב-1963. ובכל זאת, הוא לא התקבל על ידי הזרם המרכזי. למעשה לא היה מוכר לדורות שלמים. במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוצג במוזיאון תל אביב ועד לרטרוספקטיבה ב-2003 לא היתה כאן תערוכה מקפת מיצירתו.

עם זאת, יצירותיו מוצגות בשתי תצוגות של אוספי הקבע של המוזיאונים הגדולים. בתל אביב מוצג "יום כיפור", טריפטיכון מ-1973-1974; בירושלים, בחדר הכניסה לתצוגת הקבע, מול "פירות ראשונים" של ראובן, איקונה של הציור הארץ-ישראלי - מוצג הטריפטיכון "בשערי ירושלים"; השילוב הזה מייצג את החיבור שבין ההווה הישראלי לעולם המורשת היהודית.

הרקע של ארדון נטוע במודרניזם המוקדם. לאחר שלמד בבאוהאוס, בית הספר המפורסם והמהפכני של התקופה, בין השאר אצל קנדינסקי, איטן, קליי ופיינינגר - החליט לעבור ללימודים באקדמיה השמרנית של מינכן. זו היתה בחירה מעניינת לאמן צעיר; והתכה זו של מודרניזם ומסורת איפיינה את יצירתו רבת השנים.

ארדון מזוהה במיוחד עם ציורי נוף, כאלו הנשענים על מציאות או מטאפורות. "בהרי יהודה" מ-1934-1935, ציור נוף שיצר זמן לא רב אחרי בואו לארץ, מבטא את העוצמה הציורית של ארדון הצעיר. ניכר עד כמה היה סגנונו שונה מציור הנוף של בני זמנו בארץ. אין אלה הרי יהודה של אנה טיכו או לודוויג בלום, יוצרים שתיארו נוף, אלא יציאה מתוך הנוף - ציור על גבול המופשט של דימוי כהה, קודר, גועש. השמים האפורים, שיש בהם משיחות לבנות אחדות, ממלאים רק חלק קטן מהאזור העליון של הציור. הצופים מתעמתים עם האופן שבו הנוף החדש הימם את ארדון, שמיעט לצייר נוף קודם לכן. עוצמת הרגשות הזאת מרתקת דווקא בשל האופי הקפדני של ציוריו.

ארדון, שנחשב במשך שנים לסמל של שמרנות, מתגלה במבט לאחור דווקא כמי שחידש. בציור המרשים "שרה" מ-1947 הוא העז לשנות את סופו של אחד הסיפורים המכוננים של העם היהודי: שרה נהפכת אצלו לדמות אשה-אם גדולה המבכה את בנה יצחק, המוטל מת למרגלותיה לאחר העקידה. דמותה של שרה מזכירה את דמויות הנשים הזועקות ב"גרניקה" שצייר פיקסו עשור קודם לכן. עם זאת, ארדון לא הפך את התמונה לסצינת פייטה נוצרית שבה מריה מבכה את ישו, כאמנים ישראלים אחרים שרצו לעסוק בקורבן בנים (ממרסל ינקו ועד גיל שחר). על פי ארדון, יצחק לא ניצל, כלומר השלשלת ההיסטורית נעצרת. הציור הוא אחת התגובות המוקדמות של האמן לשואה.

ארדון מזוהה בתולדות האמנות הישראלית עם הטריפטיכונים הגדולים שהחל ליצור בשנות ה-50, אשר הוקדשו לנושאים לאומיים-ממלכתיים כמו חללי מלחמות, השואה ולאחר מכן ירושלים, בעיקר בעקבות מלחמת העצמאות וגם מבצע אנטבה ב-1976. עבודות אלה - גדולות ומורכבות מבחינה איקונוגרפית - אינן תמיד המיטב שביצירתו.

המסע של ארדון בהגדרת הישראליות היה מרהיב. "תמוז" מ-1962 הוא ציור בגוני כחול קטיפה, גוונים קרים, שונים מהמקובל לתיאור חודש זה באמנות העברית. בציור דמות גדולה וכהה; ספק אשה, ספק כלי נגינה עם מיתרים. שני פתחים של תיבת תהודה מסמנים את מקום החיבור של הצוואר לגוף ואת אזור הבטן והרחם. במקום ההתייחסות המקובלת לאור ישראלי מסמא, יש כאן התייחסות למסתורין של לילה עטור כוכבים ומיניות כבושה.

החום היוקד, המאפיין את הקיץ הישראלי, ניכר יותר ב"שמש אדומה" מ-1972, ציור מופשט כמעט, המזכיר במידה רבה את יצירותיו של אדולף גוטליב, מאמני המודרניזם האמריקאי הבולטים של שנות ה-40.

ב-1987, בהיותו בן 89, יצר ארדון את "הבובה מאושוויץ", יצירה מרגשת ביותר, שבה התמודד עם זיכרון השואה. הבחירה בטריפטיכון, פורמט נוצרי דתי (היצירה המורכבת משלושה לוחות מרמזת לשילוש הקדוש), ליצירה בנושא השואה משקפת יחס אמביוולנטי לתרבות המערבית.

זוהי יצירה קשה וכהה. בלוח אחד שלה, דמות של ילד-מלאך מרחפת בשמים שחורים ולבגדה מוצמד טלאי צהוב. במרכז, על מה שמסתמן כקו אופק של חורבות, כתב ארדון שמות יהודיים ולצדם מספרים, כמו אלה שעל זרועותיהם של אסירי מחנות הריכוז הנאציים. בחלק השלישי נראה הילד-מלאך מרחף לקראת מבנה שהוא ספק ארמון, ספק כניסה למחנה ריכוז. ארדון צייר כאן את האסון ואת העדר הרחמים או הגאולה, והעלה שאלות אמוניות המזכירות את ציור "שרה" שיצר 40 שנה קודם לכן.

הקשר התרבותי שבין יהדות למורשת אמנות נוצרית בא לביטוי גם ביצירתו המוכרת ביותר של ארדון, חלונות הוויטראז' הגדולים המשולבים בקיר המבואה של הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם. הוויטראז'ים, שנעשו באמצע שנות ה-80, מציגים את חזון השלום האוניברסלי של הנביא ישעיהו. התנופה וההתכוונות הגדולות של יצירה זו, האמונה בחזון הנבואי ובהמשכיות האמנות כישות שחוצה זמן ותרבות - הופכות אותה לאחת מיצירות האמנות החשובות ביותר עד היום במרחב הציבורי הישראלי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו